שם, עיסוק ומקום מגורים: מלכה (מלכהל'ה) שחם (84), טבחית וקונדיטורית במטבח בקיבוץ. יש לה ארבעה ילדים, תשעה נכדים ושמונה נינים; אחותה, דניאל (דניאלה) זיתון (82), אם בית באולפנה בערד. יש לה ארבע בנות, שבעה נכדים ושתי נינות. שתיהן גרות בקיבוץ שער העמקים.
"היום אנחנו עושות חיים. בכל בוקר הולכות לבריכה", הן מספרות. מלכהל'ה הולכת למועדון לקשישים בקיבוץ, ושם שומעת הרצאות ופוגשת חברות וחברים. דניאלה עסוקה מדי בשביל בילוי בשעות הפנאי, כי היא התופרת הקיבוצית. היא אמונה על מכפלות במכנסיים, תפירת כיסויים לקלנועיות לחברי המשק ותיקוני בגדים. יש לה עבודה עד 120.
4 צפייה בגלריה
מלכהל'ה שחם ודניאלה זיתון. "סוכני המוסד סיפרו עד כמה החלב והדבש זורמים ברחובות ישראל"
(באדיבות המצולמות)
מאיפה עליתן לארץ? "עלינו שבעה ילדים עם אבא ואמא מהעיר ביזארת (ביזארטה) בתוניסיה. מלכהל'ה הייתה בת 12 ודניאלה בת 11".
מתי עליתן לארץ? "בחודש אפריל 1951, לפני 72 שנה. הגענו באונייה מתוניסיה למרסיי בצרפת ושהינו שם במחנה מעבר כשלושה חודשים. אחר כך שוב הפלגנו באונייה לחיפה, למחנה עלייה נוסף, ואז פיזרו אותנו למעברות".
מה הוביל את המשפחה להחלטה לעלות לארץ? "היו כמה סיבות. סוכני המוסד שהגיעו לתוניסיה שכנעו את ההורים שלי ואת הקהילה לעלות ארצה. הם תיארו עד כמה החלב והדבש זורמים ברחובות ישראל ושהכול יפה כל כך. אבא שלי ידע עברית ובכל התפילות התפלל לארץ זבת חלב ודבש, ולא הייתה לו כל סיבה לחשוב אחרת. לאבא הייתה חנות צילום שבחודשים האחרונים לפני העלייה לא הייתה במצב כלכלי מי יודע מה, ועבורנו זה היה טריגר לקבלת ההחלטה. חיינו בשלום עם הערבים בתוניסיה הם היו השכנים שלנו ולמדנו איתם בבית הספר, אבל עם הקמת מדינת ישראל משהו השתנה באווירה והחלו להיות אנטישמיים כלפינו".
מה אתן הכי אוהבות בישראל? דניאלה: "המשפחה שלנו כאן, הילדים, הנכדים וכל השבט הגדול. השנים הראשונות היו טראומטיות מאוד עבורנו, אבל אין לי שום ספק שכאן בישראל זה המקום שלנו. אני מתחרטת שלא הגעתי לצרפת כמו כל הדודים והדודות שלנו, שהצליחו ללמוד ולהתקדם עם אותה שפה ותרבות, ופה לא היה לנו נעים, בלשון המעטה".
מלכהל'ה: "מאז שהגעתי לארץ אני פה בקיבוץ, את בעלי הכרתי כאן, אני אוהבת אותו וטוב לי".
למה אתן מתקשות עדיין להתרגל? "אחרי 70 שנה בישראל, אין שום דבר שלא התרגלנו אליו. בתוניסיה המצב הכלכלי שלנו היה מעולה אבל החיים במעברה, האפליה העדתית, הפרנסה הקשה – בסוף לכל זה התרגלנו, והיום טוב לנו פה. נשארנו עם המאכלים התוניסאיים, אנחנו מתגעגעות מאוד לבית הספר אבל אנחנו כבר ישראליות".
האם אתן מרגישות שמצבכן בישראל טוב יותר מאשר בארץ המוצא? "אי-אפשר להשוות בין מה שמבוגר חווה למה שילד חווה. היינו אז ילדות והכול היה יפה, מיוחד ותמים".
דניאלה צוחקת ואומרת שבין ישראל לתוניסיה הייתה מעדיפה את צרפת, אבל מיד מרצינה ואומרת: "אין כמו ישראל. עברתי בישראל 22 דירות והתחושה של הנדידה לא נעימה, התרגלתי לא להיות נטועה כאן, בעוד בתוניסיה החיים שלנו היו יציבים יותר".
4 צפייה בגלריה
האחיות מלכהל'ה ודניאלה. "מומלץ לעולים להיערך מראש. אנחנו לא ידענו כלום"
(באדיבות המצולמות)
מהו המקום האהוב עליכן בארץ? שתיהן משיבות בתיאום מושלם: "קיבוץ שער העמקים. אנחנו אוהבות את החיים המוגנים והשקטים כאן".
יש לכן עצה לעולים הבאים שבדרך? דניאלה: "כשאני שומעת על עולים חדשים אני תמיד חוששת שהם יחוו את מה שאני חוויתי, ומציעה להם להגיע מוכנים ולהיערך מראש, לבדוק שיש להם עבודה ומסגרת ושיכירו את יוקר המחיה כאן. אנחנו לא ידענו כלום והכול נראה לנו ורוד".
למלכהל'ה יש עצה אחת, הכי טובה בעיניה: "בואו לחיות בקיבוץ".
האם היה רגע שבו הרגשתן ישראליות של ממש? מלכהל'ה הרגישה ישראלית מאז שירדו רגליה מהספינה. דניאלה הרגישה את הישראליות שלה בגיוס לצבא, וכשראתה את הנכד שלה, דור שלישי לטייסים, מקבל את כנפי הטיס על החזה: "זה היה הרגע הכי מרגש. סבא, אבא ונכד – כולם טייסים בחיל האוויר הישראלי".
מה אתן מאחלות למדינה לשנה הקרובה? "שנחזור לשפיות".
