הרפורמה במערכת המשפט שקורעת את העם בישראל לשני חלקים, קוטביים יותר ויותר ככל שחולפים הימים, הציפה יוזמות אזרחיות הקוראות להיפרדות בין "ישראל" ל"יהודה". מול האחרונה, השמרנית-דתית שתכלול את ירושלים וכמובן את יו"ש, הם מציעים שתכונן ישראל הליברלית שתכלול את תל אביב וערי מישור החוף.
הקריאות הללו עדיין לא מיינסטרימיות, אולי אפילו פנטזיונריות, אולם הן עקביות והרפרנס שלהן ברור: ההיפרדות המקראית בין ממלכות ישראל ויהודה, שנמשכה מאות שנים והופסקה רק בשל גלות ישראל. נראה שהמשתעשעים ברעיון הנדמה לרבים כמסוכן עד כאוטי ולאחרים נראה מחויב המציאות, לא ממש בדקו את האירוע המקורי, את אותן ממלכות חשובות שהתקיימו בישראל ובימים יפים נמתחו עד נהר פרת – עיראק של היום, ובימים יפים פחות נשטפו בדם, אובדן וגלות.
7 צפייה בגלריה
יוזמות אזרחיות קוראות להיפרדות בין "ישראל" ל"יהודה". מה אפשר ללמוד מהעבר?
(צילום: Shutterstock)
על האינטראקציה בין הממלכות פורסמו אין-ספור ספרים, אולם במסגרת הזו אבקש להתעכב בקצרה על שני אירועים גדולים המוזכרים בתנ"ך, ואז לתהות בזהירות: האם הם אכן רלוונטיים אלינו? התשובה עשויה להיות מפחידה אך גם מעוררת תקווה.
היפרדות הממלכות
רמזים מטרידים על יחסים לא לגמרי בריאים בין "ישראל" ל"יהודה" מפוזרים במקרא, ועם זאת, ההיפרדות הפורמלית בין שתי הקבוצות התרחשה רק לאחר פטירתו של שלמה המלך. הכתר אמור היה לעבור באופן חלק לבנו רחבעם, אלא שזה נהג שלא בתבונה, וכאשר ביקשו ממנו בני ישראל כי יקל מעליהם את נטל המס, ענה להם – בעצת יועציו הצעירים – דברים קשים. לדבריו, לא רק שהוא לא מתכוון לצמצם את שיעור המס, אלא שהוא מתעתד לנהוג כעת ביד קשה מעבר לזו שנהג אביו שלמה. ובלשונו: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".
בראש נציגיו של העם עמד בחור צעיר בשם ירבעם בן נבט. מי היה האיש? זמן לא רב לפני פטירת שלמה הופיע בפני המלך המבוגר צעיר משבט אפרים, והטיח בפניו ובפני ההמון שעמד במקום כי הוא מקים חומות ומבנים מיותרים (ה"מילוא" ו"פרץ עיר דוד") עבור רעייתו – בת פרעה. מאוחר יותר ברח ירבעם למקום מסתור במצרים, וכעת הוא שב עם נציגי העם לדרוש צדק חברתי מהמלך החדש, שכאמור בוחר להגיב בצורה קשה. האנשים נפגעו כמובן מתגובתו הצינית של המלך הצעיר והחליטו להתנער ממנו: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי; לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
בשלב הזה רחבעם מנסה עדיין להשליט את מרותו והוא שולח אחריהם את אדורם "אשר על המס", אלא שהעם רוגם את שליח המלך למוות, ורחבעם נמלט בעור שיניו לירושלים. אנשי ישראל שולחים קריאה לירבעם, שחזר בינתיים לביתו, וממליכים אותו עליהם. ירבעם מגיע לאפרים, בונה את שכם והופך למעשה למלך ישראל, בעוד רחבעם נותר בירושלים. כעת פעלו בארץ ישראל שני מלכים: על יהודה ובנימין שלט רחבעם, ועל עשרת השבטים הנותרים שלט ירבעם.
הכול התנהל באופן הטוב ביותר מבחינת ירבעם ששלט כמעט על כל הממלכה, חוץ מעניין אחד שהטריד את מנוחתו: העלייה לרגל. הוא חשש שכאשר יעלה העם לירושלים לחגוג את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – ולבצע את טקסי מצוות הקרבת הקורבנות, ינצל רחבעם את שליטתו המקומית בירושלים ובעזרת המקדש, העם שיהיה נתון תחת השפעתו החגיגית של הרגל יראה בו את המלך החוקי היחיד.
בכל מערכות ישראל ופעולות האיבה מאז שנת 1860 ועד היום נפלו כ-24 אלף חללים. לפי המקורות במלחמה הפנימית, הראשונה והמיידית בין ממלכות ישראל ויהודה, נהרגו חצי מיליון בני אדם
מה עושים? מקדימים רפואה למכה: ירבעם בונה שני עגלי זהב ומציב אותם במקומות אסטרטגיים – האחד בבית אל, שהופך כעת למקום מקודש, משכן לאל; והשני בגבול הצפוני של ממלכת ישראל, במרחב דן. הוא מכריז על שני העגלים כעל "אלוהים", ומבקש מהעם לבקר אותם ולסגוד להם: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". הוא גם מכריז על חג חדש – ראי לחג הסוכות המסורתי. "חג ירבעם" החדש ממוקם בדיוק חודש אחרי התאריך של החג המקורי – ט"ו לחודש חשוון. ביום החג, אגב, כשירבעם עומד מאושר מעל המזבח שלו, מופיע מיהודה נביא, "איש אלוהים" בשם עידו, ונושא נבואה קשה. ירבעם מרים את ידו ודורש ללכוד את עידו – "תִּפְשֻׂהוּ". בתגובה אלוהים מייבש לו את היד.
זמן לא רב חולף, רחבעם מת ובנו אביה עולה לשלטון. ירבעם נערך למלחמה מולו ואביה מכריז בזעם: "וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד, וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו". ירבעם לא מתרשם, מנסה לארוב לצבא יריבו אך מובס בקרב. התוצאה האיומה: 500 אלף חיילים ישראלים נופלים חללים.
ישראל ויהודה 2023
אז מה היה לנו? מלך שלא מודע ליוקר המחיה המשתולל בישראל; כשההמון מתקומם הוא מקשיב לעצתם של חבריו הקרובים, אלו שהוא אולי חש מחויב אליהם – חרף היותם צעירים ואולי אפילו נערים; ואז, כשהוא נתקל במחאה חברתית ציבורית, הוא מנסה להטיל בהם את נציב המס הקשוח. התוצאה: הפקיד הבכיר נרגם למוות, המלך נמלט והעם מתפרק לשתי קבוצות דיכוטומיות.
אם אי מי מהקוראים מזהה מילות מפתח כמו מחירי הדיור ויוקר המחיה, השפעה ומינוי של מקורבים, התעלמות מקולם של ה"מומחים" ובני הסמכא, מח"ש, אלימות שוטרים, חוצפה של צעירים, פקידים כפופים לשר הממונה, קריאה למרי אזרחי, הפרחת סיסמאות לא אחראיות ומסוכנות עם פוטנציאל השפעה אסוני – הרי שהוא עושה זאת על אחריותו בלבד.
מה עוד היה לנו? פילוג מדיני, גיאוגרפי ואתני שהופך במהירות לסכסוך דתי. ירבעם הבין שהפולחן האורגינלי מצוי אצל יריבו והקים אלוהים חדשים, בנה להם מזבחות והכריז על חג חדש. המדיני התערב בדתי, "עימות" נוצר עם איש האלוהים וזמן מועט לאחר מכן מתרחשת מלחמה "רגילה" לגמרי.
אם אי מי מהקוראים מזהה מילות מפתח כמו מלחמת תרבות, ערכים דתיים, ליברליים או שמרניים הכוללים את התהייה הקשה למי יש זכות לקבוע מה הם, ניסיון לנטרל את שומרי הסף המאיימים על המונרך, התערבות "ערכאה עליונה" המגינה על "שומר הסף" ואז התהייה מי בעצם מחליט מיהם "שומרי הסף" הרלוונטיים, אימתו של השליט מפני איבוד השלטון, אולי אפילו חשש מהעמדה לדין דתי או אזרחי, הקרבת ערכי-על מקודשים למען אחיזה בשלטון, או למען העברת היריב הפוליטי מן השלטון ושיכוך פחדים אישיים וציבוריים, ונכונות לפתוח במלחמת אחים בשל כל הנ"ל – הרי שהוא עושה זאת על אחריותו בלבד.
איך שלא יהיה, בכל מערכות ישראל ופעולות האיבה מאז שנת 1860 ועד היום נפלו כ-24 אלף חללים. לפי המקורות במלחמה הפנימית, הראשונה והמיידית הזו, נכחדו חצי מיליון בני אדם.
ממלכת ישראל משתגעת
נדלג 220 שנים קדימה. בראשות ממלכת יהודה עומד מלך בשם אָחָז, בישראל מולך פֶּקַח. האחרון יוצר קשר עם רצין מלך ארם שבצפון (סוריה היום), ומקים קואליציה נגד האימפריה האשורית השואפת לספח אליה את ישראל. פקח מבין שהוא צריך כוחות נוספים לקואליציה מול האיום האשורי ופונה למלך יהודה אחז: בוא והצטרף אליי לציר הממלכות האנטי-אשוריות. בלי להיכנס לפרטים (המרתקים) שהרכיבו את שיקוליו של אחז, נסכם כי היהודאי שניחן באופי פחדני וחנפני מסרב להצעת הישראלי.
בתוך 24 שעות נשפכו נהרות של דם מגופותיהם של 120 אלף חיילים ירושלמים. וכשרגליהם מבוססות בתוך שלוליות הדם, ניצבת לה שיירה ארוכה, של 200 אלף נשים, ילדים וילדות, והם עומדים עלובים, מוכים ומושפלים, ממתינים לגורלם: חיי עבדות ושעבוד
פקח, מלך לא עדין במיוחד, כועס ויוצא למלחמה באחז. התוצאות הרות אסון מבחינת היהודאים: וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל". אבל זה לא נגמר כאן: "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף, נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם".
נסו לדמיין את הטירוף שהתרחש באזור ירושלים. בתוך 24 שעות נשפכו נהרות של דם מגופותיהם של 120 אלף חיילים ירושלמים. מן הסתם זרמו עוד נחלים לא קטנים מן המתים שנפלו בחזית הנוספת שנפתחה מול ארם. וכשרגליהם מבוססות בתוך שלוליות הדם, ניצבת לה שיירה ארוכה של 200 אלף נשים, ילדים וילדות, יחפים, בגדיהם קרועים, על גופם בלויי סחבות והם עומדים עלובים, מוכים ומושפלים, ממתינים לגורלם: חיי עבדות ושעבוד.
אבל אז מנצנצת קרן אור בהירה ושפויה ועוצרת את הטירוף של חיילי ממלכת ישראל. נביא בשם עודד מגיע לזירה המדממת והמבחילה, והוא מרעים בקולו: "וַתַּהַרְגוּ בָם בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ, וְעַתָּה בְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם?" בעיבוד חופשי, הוא אומר: חברים, מה נסגר איתכם לכל הרוחות? הזעקות של 120 אלף המתים שעליהם לא חמלתם עלו לשמיים, וכעת אתם גם אוספים מאות אלפי נשים, ילדים וילדות כדי שיהיו לכם לעבדים ולשפחות?
לא קשה לדמיין את השקט שנוצר אחרי קולו הרועם של הנביא עודד, ואת אי הנוחות שחשו האנשים שהאמת האיומה הוטחה באחת על פניהם. ארבעה מראשי הצבא – עזריהו, ברכיהו, יחזקיהו ועמשא, הסתובבו לאחיהם ואמרו להם: די. הגזמנו. גם כך אנו טעונים בעבירות, האם זה מה שחסר לנו כעת? החיילים הביטו האחד על פני רעהו, ואז באחת שחררו את השבויים ואת השבויות. ארבעת הלוחמים הגדולים דאגו להלביש את האומללים, למשוח את פצעיהם ולארגן להם תחבורה שתשיב אותם לערי יהודה: "וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם, וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל, וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם".
ישראל ויהודה 2023
תארו לכם שישראל ויהודה מתפלגות. הימנים, השמרנים, החרדים והדתיים הלאומיים ברובם מתרכזים באזור אחד; הליברלים, השמאלנים והפרוגרסיביים מתרכזים באזור המתוחם שלהם. בשנים הראשונות, אולי אפילו ב-220 השנים הראשונות, לא מתרחשות מלחמות גדולות, אבל אז בשל קרע מדיני, פוליטי, תרבותי או כלכלי מייצרת אחת הקבוצות קואליציה מול השנייה. זו מצטרפת לצרפת וזו לארצות הברית, זו לרוסיה וזו לאוקראינה, זו לבחריין וזו לירדן. ההצעות לריצה משותפת נדחות על ידי ראשי הקבוצות ומלחמת אחים איומה פורצת. לא מאות אלפים אלא מיליונים של חיילים נופלים משני הצדדים, והנשים, הילדים והילדות הופכים לנתינים עלובים של בני הקבוצה השנייה המבקשת לשעבד אותם לתרבות חדשה, שמרנית או ליברלית, שאותה לא הכירו.
אבל אז מנצנצת קרן אור בהירה ושפויה ועוצרת את הטירוף. אישיות בכירה, ממתנת, קונצנזואלית ואהובה מגיעה לזירה המדממת והמבחילה, ומרעימה בקולה: חברים, מה נסגר איתכם לכל הרוחות? אולי הגיעה העת להזכיר כי "לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ, שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית"?
הכרונולוגיה של שתי הממלכות בתנ"ך מספרת לנו עוד דבר: כשישראל ויהודה שיתפו פעולה בימי יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, למשל, סייע להם האל ובאמצעות נביאו אלישע הבטיח להם את תבוסתו של אויבם מואב, מה שאכן אירע
הוא ישמח גם להזכיר ש"הַשּׁוֹאָה שֶׁנִּתְחוֹלְלָה עַל עַם יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, בָּהּ הֻכְרְעוּ לַטֶּבַח מִילְיוֹנִים יְהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה, הוֹכִיחָה מֵחָדָשׁ בַּעֲלִיל אֶת הַהֶכְרֵחַ בְּפִתְרוֹן בְּעָיַת הָעָם הַיְּהוּדִי מְחֻסַּר הַמּוֹלֶדֶת וְהָעַצְמָאוּת עַל יְדֵי חִדּוּשׁ הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". ואז, לאחר הפרידה מן המיליונים שנשחטו בעינויים איומים בידי הנאצים, הגענו, מוכים, חבולים ותשושים, שותפים ל"ברית גורל" (כפי שניסח אותה הרב סולובייצ'יק) אך גם מלאי תקווה אל עבר "ברית ייעוד" – אל אותו יום שישי של "אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, שתְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל". האם לא למדנו כלום?
מדוע התחולל המשבר, ומה יהיה בסוף?
שורש המשבר בין הממלכות, כפי הנראה, לא נבע רק מסירובו של אחז להצטרף לפקח בקואליציה הצבאית מול אשור אלא פרי עוינות של מאות שנים בין "ישראל" ל"יהודה". דם רע זרם בין הממלכות ומעת לעת התפרץ לכדי עימותים אלימים.
שורש המשבר היום, כפי הנראה, לא נובע רק מהחלתה או אי החלתה הרשמית של "הרפורמה המשפטית" אלא פרי עוינות שמונעת מכעס, השפלה, פחד, שנאה ונקמה של עשרות שנים מצד שתי הקבוצות בישראל. אלו צועקים את הפערים העדתיים מעוררי הבחילה בחינוך, בשכר, בפוליטיקה, במסדרונות בית המשפט ובכלל בהובלת המשק, ואלו מזכירים את הדם, את היזע ואת הדמעות שהגירו אבותיהם כשהקימו את המדינה, וצאצאיהם למעשה משאירים אותה עדיין בחיים. אלו משוועים לתיקונים הכרחיים כדי לשמר את היותה של ישראל "מדינה יהודית", ומשוכנעים כי הרכיב הדמוקרטי בה אך יתחזק, ואלו מגחכים על כך בכאב ואז מצטמררים כשמכה בהם המחשבה כי מדינתם נסוגה באופן ליניארי אל עבר דיקטטורה.
מי צודק? והאם אפשר כלל להכריע באופן לוגי בשאלות ערכיות? הכרונולוגיה של שתי הממלכות בתנ"ך מספרת לנו עוד דבר: כשישראל ויהודה שיתפו פעולה בימי יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה (שאגב, חולל רפורמה משפטית בעצמו), למשל, סייע להם האל ובאמצעות נביאו אלישע הבטיח להם את תבוסתו של אויבם מואב, מה שאכן אירע. אבל נביאים כאלישע כבר לא קיימים היום, ואין מי שבאמת מסוגל לחזות את סופו של הקרע הפנים-ישראלי.
מותר בשלב זה, אולי, רק לקוות, ולצטט את ישעיהו הנביא ואת אהוד מנור: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ; אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם. הַלְוַאי שֶׁלּא נִכְאָב וְאִישׁ אָחִיו יֶאֱהַב, הַלְוַאי וַיִּפְתָּחוּ שׁוּב שַׁעֲרֵי גָּן עֵדֶן; הַלְוַאי וְיִתְמַזְּגוּ מִזְרָח וּמַעֲרָב, הַלְוַאי וּנְחַדֵּשׁ יְמִינוֹ כָּאן כְּקֶדֶם".
- ד"ר אליעזר היון הוא מחברו של הספר "עם ולא עם – הדרמה החברתית מאחורי אובדנה של ממלכת ישראל"
