חג שהוא שניים
שמחת תורה הוא חג שאיננו מופיע בתורה וגם מנהגיו עברו שינויים לאורך הדורות. חג הסוכות אורך שבעה ימים. היום השמיני הוא חג נפרד המוזכר בתורה ומכונה "עצרת". בחו"ל, ביום שאחרי "שמיני עצרת" (כלומר, ביום התשיעי מתחילת סוכות), מציינים את "שמחת תורה". לכן בארץ מכנים את "שמיני עצרת" גם בתואר "שמחת תורה". לעומת זאת, בחו"ל, שם מציינים כל חג במשך יומיים, יש הפרדה בין שני המועדים. בארץ היום שאחרי שמיני עצרת הוא יום חול רגיל המכונה "אִסְרוּ חג".
- להתחיל מבראשית | הרב דוד סתיו
זאת ועוד, המנהג לסיים את קריאת התורה בשמחת תורה גם הוא חדש יחסית. בתקופת גלות בבל היה מקובל לקרוא בכל שבוע רק כשליש פרשה, ופעם בשלוש שנים השלימו את קריאת כל התורה. בהמשך עברו לשיטה המוכרת של סיום כל פרשות התורה מיד בתום סוכות.
הביטוי "שמחת תורה" מופיע לראשונה במאה ה-11, ושנים רבות לאחר מכן החל המנהג של שבע ההקפות עם ספרי התורה סביב הבימה. נוסף על כך, בתחילת ימי הביניים כללו החגיגות סעודה ציבורית ואמירת פיוטים. רק בסביבות המאה ה-16 החל המנהג של ריקודים בשמחת תורה, שאותם חיברו אל המנהג הוותיק של הקפות סביב הבימה.
החג
שמיני עצרת, שהוא גם יום שמחת תורה, חל בכ"ב בתשרי. באופן רגיל זהו יום שבתון מכל מלאכה – מלבד המלאכות שהותרו לצורך "אוכל נפש": בישול אוכל על ידי העברת אש (אך ללא הדלקתה וכיבויה הישיר). אלא שהשנה החג חל בשבת, ולכן הבישול אסור על פי ההלכה בכל מקרה.
החג נפתח בהדלקת נרות, תפילת ערבית, קידוש וסעודה. בהדלקת נר של יום טוב ובקידוש מברכים גם את ברכת "שהחיינו". בבוקר – תפילות שחרית ומוסף, ואחריהן סעודת יום טוב. אחר הצהריים – תפילת מנחה, ובצאת החג – ערבית והבדלה. כאשר החג אינו חל בשבת, ההבדלה על יין בלבד – אך היות שהשנה החג חל בשבת, מבדילים גם על בשמים ונר, כבכל מוצאי שבת. במוצאי החג יש נוהגים לקיים "הקפות שניות" ברוב עם.
סדרי התפילה
מרכז הפעילות של חג שמחת תורה הוא בית הכנסת. מעבר לתפילות החג הרגילות, מתווספת בו החגיגה המיוחדת של סיום מחזור הקריאה בתורה והתחלתו מחדש, תפילת הגשם וגם הזכרת הנשמות, המשותפת ליום הכיפורים, שביעי של פסח ושני חגי העצרת – שבועות וסוכות.
הקפות
הקפת הבימה של בית הכנסת עם ספרי התורה, בריקודים ומחולות, היא עיקרה של שמחת תורה. נוהגים לקיים הקפות בערב ובבוקר, אחרי תפילת העמידה של ערבית ושל שחרית. יש נוהגים לקצר בהקפות הבוקר ולקיים הקפות אחר הצהריים, וכאמור, יש הנוהגים לקיים גם "הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה. הן נערכות לרוב במקומות ציבוריים ולאו דווקא בבית כנסת.
קריאת התורה
חידוש מיוחד בשמחת תורה – יש הקוראים בתורה גם בערב, בתום ההקפות. בפרשת "וזאת הברכה", שלושה או חמישה קרואים.
הקריאה ביום: הפרשה האחרונה של התורה, פרשת "וזאת הברכה", החותמת את ספר דברים, היא פרשת השבוע היחידה שמועד קריאתה אינו שבת אלא ביום החג, גם אם הוא חל באמצע השבוע. זו הקריאה העיקרית בשמחת תורה. מן הדין, קוראים בפרשה זו חמישה קרואים – כבכל יום טוב. המנהג הרווח הוא שכל באי בית הכנסת עולים לתורה, ולכן חוזרים וקוראים את הפרשה פעמים רבות, ויש בתי כנסת שבהם קוראים בכמה ספרים כדי לזרז את התהליך.
הקורא העולה לתורה לפני אחרון הקרואים, עולה עם "כל הנערים" – כל ילדי בית הכנסת שעוד לא הגיעו לגיל מצוות שבו הם יכולים לעלות לתורה בעצמם. אלו מתכנסים עימו תחת הטלית הפרוסה ומברכים איתו את ברכות התורה. לאחר הקריאה נוהגים לומר "המלאך הגואל אותי" עם כל הילדים. אחרון העולים לתורה הוא "חתן תורה", שזוכה בכבוד לסיים את התורה.
בספר התורה השני קורא "חתן בראשית" את הפרק הראשון של ספר בראשית, ומתחיל בכך את מחזור הקריאה החדש. אחריהם עולה ה"מפטיר" וקורא בקורבנות היום. להפטרה קוראים בארץ את פרק א' בספר יהושע, שגם הוא מהווה התחלה חדשה שאחרי חתימת התורה. פרק זה חוזר פעמים רבות על המחויבות של יהושע ועם ישראל כולו לקיים את דברי התורה שניתנה על ידי משה רבנו.
ישנם מנהגים רבים ומגוונים שנועדו לכבד ולחבב את התורה והעיסוק בה ביום שמחת תורה – הן על המבוגרים והן על הילדים. בבתי כנסת רבים מקיימים קידוש במהלך היום הארוך, לילדים מציעים ממתקים, דגלים וספרי תורה קטנים (אף על פי שאינם כשרים לקריאה בציבור, הרי הם ספרים של ממש, ויש לתת את הדעת שלא יתבזו – כדין ספרי קודש). העליות החשובות – ה"חתנים" – נמכרות בכסף או ניתנות ככיבוד לתלמידי חכמים וחשובי הקהל. כל קהילה לפי מסורותיה העתיקות והמתחדשות.
נושא מתחדש שמעסיק קהילות רבות הוא מקומן של הנשים בשמחת תורה. בעבר, המקום של הנשים בבית הכנסת היה מוגבל ומצומצם למדי. עם התרחבות חלקן של הנשים בעשייה הציבורית בכלל ובענייני תפילה, לימוד תורה וניהול הקהילה בפרט, התעורר גם צורך להרחיב את חלקן ושותפותן בחגיגת שמחת תורה, מעבר לצפייה הפסיבית בגברים הרוקדים וקוראים בתורה. יש קהילות שבהן מאפשרים לנשים לקרוא בתורה ולרקוד עם ספרי תורה בעזרת הנשים, ויש המציעים פתרונות אחרים. נדמה שעיקר ההתחדשות בתחום הזה בחברה הדתית עדיין לפנינו, והיא נעשית בפסיעות מדודות וזהירות, מחשש לפריצת גדרות ההלכה והצניעות.
הזכרת נשמות
שמחת תורה הוא אחד מן המועדים שבהם מזכירים נשמות – אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. היכולת לעבור במעבר חד מהילולת השמחה לכובד הראש הנדרש אינה חידוש ייחודי ליום הזה, אך דומה שבשמחת תורה היא קיצונית ביותר. ייתכן שזו אחת המטרות שלשמה נקבעה אזכרת נשמות דווקא בימי המועד ובשמחת תורה בפרט. כדי לזכור את אלה שאינם איתנו, להיזכר בתוך הילולת השמחה גם בסופיות החיים, באחריות, ברצינות ובכובד הראש המתחייבים מכך.
נהוג שרק מי שאביו או אימו נפטרו משתתף בהזכרת הנשמות האישית, ובמקומות רבים יוצאים שאר הקהל מבית הכנסת. הזכרת נשמות כללית נעשית לאחר זו הפרטית, ובה מזכירים נשמות של קהילות הקודש והאנשים שמסרו את נפשם על קדושת השם במשך הדורות – קדושי השואה, חללי צה"ל, ויש מקומות שבהם מזכירים גם את נשמות הנפטרים מבית הכנסת במשך השנים.
תפילת גשם
בתפילת מוסף מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכה השנייה של תפילת העמידה, וממשיכים בכך עד יום טוב ראשון של פסח, שבו מתפללים "תפילת טל" ומתחילים את עונת האביב והקיץ. כחלק מהתחלת הזכרת הגשמים, אומרים פיוטים העוסקים בירידת הגשמים, והם מכונים "תפילת גשם". יש הנוהגים לאומרה קודם לתפילת מוסף ויש האומרים אותה בחזרת הש"ץ.
מתחילים לבקש על ירידת גשמים ולברך "ותן טל ומטר" רק כעבור שבועיים, בז' במרחשוון. הסיבה הידועה ביותר לכך היא שביקשו לאפשר לעולי הרגל – גם הרחוקים ביותר – לחזור לביתם לפני תחילת הגשמים הראשונים.
מסיימים את חגיגות שמחת תורה בציפייה לשנה ברוכה וגשומה, הן במישור הבסיסי של ירידת הגשמים ופוריות האדמה, הן במישור הרחב יותר של הפרנסה בכללותה, והן במישור הרוחני, של פריחה, יצירה ופוריות בלימוד התורה ובקניין החוכמה.
פורסם לראשונה: 11:25, 04.10.23
