התיאור המוכר ביותר על מקורו של חג החנוכה מספר על הוראה של מפקד יחידת צבא יווני-הלניסטי המגיע עם יחידתו למודיעין ומחייב שם את מתתיהו החשמונאי להקריב קורבן לעבודה זרה. מתתיהו מסרב ובמקומו "מתנדב" יהודי אחר המוכן לבצע את הקרבת הקורבן. הסכמתו של אותו יהודי מתייוון מעוררת את חמתו של מתתיהו הכהן, הרגיל בעבודת בית המקדש, והוא מחליט לדקור ולהרוג את אותו יהודי.
מיד לאחר מכן, בשנת 167 לפני הספירה, מכריז מתתיהו, אבי משפחת החשמונאים, על יציאה למרד החשמונאים (המקבים) נגד הצבא היווני-הלניסטי ששלט בארץ ישראל.
בפחות ממאה מילים אפשר לתאר את הסיבה, שהייתה אקטואלית לאותם ימים, לפרוץ מרד החשמונאים. אלא שמקורות נוספים, מעבר לאותם שרובנו מכירים, עושים תפנית בעלילה וחושפים סיבה שונה לחלוטין לפרוץ המרד. במדרש המופיע במגילת תענית מימי בית שני מובא תיאור מקרה מעניין ביותר על חנה בתו של מתתיהו: "ובמה היו מצרין להם מלכי יוון? שהיו מושיבין קסטראות (פקידים) בעיירות להיות מענים את הכלות, ואחר כן היו נישאין לבעליהן... ובת אחת (חנה) הייתה למתתיהו בן יוחנן כהן הגדול, וכשהגיע זמנה להינשא, בא הקסטרין (הפקיד, ההגמון) לטמאה ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו וגברו על מלכות יוון ונמסרו בידם והרגום".
לפי המסופר, המקרה שגרם לפרוץ המרד הוא סיפורה של אישה, חנה בת מתתיהו, שהייתה אמורה להיבּעל בידי הגמון (פקיד עליון) תחילה, ותגובתם של בני המשפחה למקרה היא שהובילה לפרוץ המרד. הרקע להתרחשות הוא החוק ההלניסטי הנקרא "חוק הלילה הראשון". על פי החוק הזה, להגמון – לפקיד העליון, נציג השלטון ההלניסטי, הייתה שמורה הזכות הבלעדית שכל אישה הנישאת תעביר איתו את הלילה הראשון שלאחר נישואיה. משמע שאישה יהודייה באותו זמן, על פי אותו חוק, לא הגיעה בתולה לבעלה.
חכמים, כך נראה, לא היו ערים לטראומה של אישה נאנסת. החברה היהודית כולה התאפיינה בחוסר מודעות למצוקת האישה, והיה חסר מענה ראוי מצד החברה הגברית הסובבת לחומרת הפגיעה שגורם אונס. חנה שהתחתנה באותם ימים החליטה להילחם את "מלחמת הכלות" ולהתנגד באופן אקטיבי ל"חוק הלילה הראשון". וכך מסופר במדרש:
"כיוון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון, פּרעָה רֹאשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלאו יהודה ואחיו חֵמה עליה ואמרו: 'הוציאוה לשׂרפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות', שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה להם: 'היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?'
כיוון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדסים מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיוון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו: 'ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול', וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו. ונכנסו יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היוונים עד גמירא... וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה: 'ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה', חזרו אותם בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים".
חנה שנעמדה ערומה על שולחן הסועדים בחתונתה שינתה במעשה קיצוני שעשתה את המהלך ההיסטורי. מרד החשמונאים, על פי המתואר, ראשיתו לא במתתיהו ובניו אלא בגבורתה של אישה שהביכה את אביה ואת אחיה כאשר נעמדה ערומה מול ההגמון בערב שבו נישאה לבעלה.
על פי תיאור זה, חנוכה מקורו בגבורה נשית, גבורה המאלצת את מתתיהו ובניו להצטרף לגבורת הבת-האחות הגיבורה שיצאה לבדה, וללא כל תמיכה וסיוע, למאבק שאילץ את חמשת אחיה להצטרף למרד גדול בשלטון ההלניסטי.
הגיבורות שלנו
אני נזכר במעשה גבורתה של חנה בת מתתיהו בעת ביקור בתערוכת "גיבורות חרבות ברזל" המוצגת בימים אלה באוניברסיטת בר-אילן. בעיני רוחי אני רואה בגיבורות, שחלקן לדאבון ליבנו אינן איתנו, את הממשיכות של חנה בת מתתיהו, של נשים לוחמות נוספות בגטאות ובמחנות כמו צביה לובטקין וחייקה גרוסמן ומאות אחרות בשנות ההשמדה הגדולה של העם היהודי, ושל לוחמות במלחמות ישראל כמו הדסה למפל ומירה בן ארי במלחמת העצמאות, אסתר ארדיטי בשנות ה-50, דינה בן-יהודה במלחמת יום הכיפורים ועוד נשים שמאחוריהן סיפורי גבורה רבים.
מלחמת "חרבות ברזל" העלתה באופן בלתי רגיל את מעמד האישה הלוחמת בשדה הקרב. במלחמה הזו הנשים הן חלק אורגני, ממשי, של הצבא הלוחם – תצפיתניות, צוות אוויר, יחידות שריון, כלי לחימה בים, יחידות הנדסה, רפואה ועוד.
התערוכה המרגשת נוצרה בהובלת מערך הספריות והמידע של בר-אילן, והיא מפנה זרקור אל גיבורות המלחמה: נשים חזקות, עוצמתיות, חדורות תחושת שליחות ומסירות אין קץ. נשים שבמהלך מתקפת הטרור על ישראל בשבעה באוקטובר נקלעו למצבים מסכני חיים בעל כורחן, וגילו אומץ ותושייה, חלקן אף שילמו על כך בחייהן. נשים המשרתות בצבא קבע ונשים שבעקבות המלחמה שפרצה עזבו את משפחותיהן, התגייסו למאמץ המלחמתי ויצאו לשדה הקרב.
הרמטכ"ל במפגש עם לוחמות גדוד קרקל ושיחה עם הטנקיסטיות לפני כשנה
(צילום: דובר צה"ל)
במרוצת שנת המלחמה חלק נכבד מהגיבורות שבתערוכה היו זה מכבר לדמויות מופת שלאורן יחנכו הורים את ילדיהם – בהן סא"ל אור בן-יהודה שאימה, היום פרופ' דינה בן-יהודה, קיבלה צל"ש ב-1973; רחל אדרי מאופקים; הפרמדיקית עמית מן ז"ל שנרצחה בבארי; ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם; אל"מ (במיל') נירה שפק; רפ"ק מאלי שושנה ממשטרת שדרות והטנקיסטיות. סיפורי הגיבורות מעוררים כבוד, הערכה והכרה בכך שצה"ל וכוחות הביטחון זקוקים לנשים משרתות לא פחות מכפי שהן רוצות לשרת, לתרום ולהיות במעמד שווה לגברים הלוחמים.
יוצרי התערוכה אינם אמנים מקצועיים שהאמנות היא מהות חייהם ועיקר עיסוקם. התערוכה נוצרה על ידי נכי צה"ל במרכז היצירה השיקומי "שלהבת" בגני תקווה. במרכז מתקיימים חוגי אמנות שונים. פעילויות היצירה מאפשרות מתן ביטוי לרגשות ולחוויות שקשה או בלתי אפשרי לבטא באמצעים מילוליים, במטרה להקל על כאב ומתח ולהפחית תסמינים שנובעים מטראומה. ד"ר חיה שוורץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן מנהלת את הפרויקט, שבמסגרתו קיימים תשעה מרכזים ברחבי הארץ הפועלים בליווי אקדמי ותפעולי של האוניברסיטה.
