כמעט 60 שנה אחרי שאחרוני היהודים עזבו את ארצות ערב, מתרבים הסימנים שאולי יהודים ייאלצו בעתיד הנראה לעין להיפרד שוב מארצות שבהן הם גרים כבר מאות שנים. עשרות שנים של שקט יחסי באירופה והתבססות בקהילות גדולות בעיקר בצרפת, באנגליה ובגרמניה, הגיעו כנראה לסיומן, והאקלים הדמוגרפי – ובעיקר הלחץ האנטי-ישראלי שהופך במהירות לאנטישמי – הולך וגובר.
כשבנימין זאב הרצל פרסם את ספרו "מדינת היהודים" בסוף המאה ה-19, 90% מיהודי העולם חיו באירופה. גם בשנים שלאחר השואה היוו יהודי אירופה כ-35% מיהדות העולם. היום נותרו ביבשת רק 9% מיהודי העולם – כ-1.2 מיליון, והמגמה ברורה.
5 צפייה בגלריה
"כיבוש" של מונומנטים צרפתיים בידי מפגינים פרו-פלסטינים
(צילום: AP Photo / Aurelien Morissard)
הקהילה הבולטת ביותר היא צרפת עם כ-440 אלף יהודים, מרביתם מרוכזים בערים הגדולות. למרות העובדה שהיא הקהילה הגדולה ביותר באירופה, עם מוסדות רבים ומסורת ארוכה במדינה, ד"ר דב מימון, מומחה לאירופה במכון למדיניות העם היהודי, טוען שהיא זאת שנמצאת בסכנה הגדולה ביותר: "השטח מדבר בעד עצמו. יש בצרפת עשרה מיליון מוסלמים, שרובם הגדול עוין את ישראל והיהודים. יש בתוכם גם יוצאי דאעש וגורמים קיצוניים שגדלים בפרברים שאליהם המשטרה לא מעיזה להיכנס. ראינו את הפרומו של זה במהומות שהיו לאחרונה לאחר שצעיר מוסלמי נהרג על ידי המשטרה. לא חסר הרבה כדי שההמון שהשתולל אז ברחובות, ייצא נגד היהודים ויפגע בהם. מתחילת המלחמה הייתה עלייה דרמטית בתקריות האנטישמיות, ואין שום ערובה לכך שזה לא יגלוש למקומות אלימים ומסוכנים יותר. הקהילה רואה את התהליך הזה כבר שנים, אבל מ-7 באוקטובר זה קיבל תאוצה. מאותו יום יש עלייה של 400% במספר תיקי העלייה שנפתחו עבור הגירה לישראל".
מצד שני, נראה שהשלטונות וכוחות הביטחון מתייחסים ברצינות לנושא ונערכה גם צעדה המונית גדולה נגד האנטישמיות.
"זה נכון, אבל בפועל אין כמובן יכולת לשים שוטר על כל יהודי, על כל בית כנסת או על כל מסעדה כשרה. אי-אפשר להגן על כל דבר, והאמת שלחיות כל הזמן עם עין אחת פקוחה ובכוננות מתמדת זה גם שוחק. צריך גם להבין שלא תמיד אלה תקיפות בנשק או אלימות פיזית, אבל קח למשל דוגמה משבוע שעבר – כמה חבר'ה אגרסיביים נכנסו לאוניברסיטה בטולוז ופשוט התחילו לתשאל כל סטודנט אם הוא בעד ישראל או בעד חמאס. זה אקט שגורם לחוסר ביטחון ולהרגשה קשה".
הדרה חברתית זוחלת
לדברי מימון, מה שרואים באירופה וגורם לעוד יותר רצון להגר הוא הדרה חברתית זוחלת של היהודים. "היהודים חוזרים לתקופה שלפני השואה שבה הם היו בתפקידים שוליים יותר", לדבריו. "יש להם אולי עסקים פרטיים והם פעילים כמובן בתוך הקהילה, אבל הם פחות ופחות חלק מהחברה והתרבות הכללית. בצרפת רוצים שתשאיר את הזהות האישית שלך בבית, וזה בא לידי ביטוי גם בהשתלבות הפומבית של היהודים. הם יודעים למשל שכל התבטאות או הזדהות עם ישראל תגרום להם מיד לשלם מחיר ברמת הפופולריות או אפילו במספר העוקבים ברשתות החברתיות. גם היהודים הבולטים מבינים שעדיף להוריד פרופיל. רבים הורידו מזוזות מהדלתות החיצוניות, אחרים מבקשים לא לקבל משלוחים הביתה אלא לבוא לאסוף בדואר, וכמעט כולם נמנעים מלקחת מוניות של אובר כי רוב הנהגים הם מוסלמים".
מה חושב על כל זה הצרפתי הממוצע, זה שאינו מוסלמי ואינו יהודי?
"כביכול לא אכפת לו מישראל או מהפלסטינים, אבל סקר שיצא ממש אחרי המתקפה של 7 באוקטובר מראה ש-72% מהצרפתים חוששים ממתקפה דומה בצרפת עצמה. הם זוכרים היטב את הטבח במועדון הבטקלאן לפני כמה שנים שבו מופע רוק הפך למרחץ דמים, ויודעים שזה יכול לקרות שוב. ויש עוד נתון חשוב: אחוזים לא מבוטלים של השוטרים הם ממוצא מוסלמי. האם הם יוכלו לספק הגנה מיטבית אם יצטרכו? זאת שאלה פתוחה".
אנגליה: ערבוב בין מוסלמים למקומיים אנטי-ישראלים
בשבוע האחרון דברים התחילו לזוז באירופה. בהולנד זכה במרבית הקולות בבחירות חירט וילדרס שנושא על דגלו את אסטרטגיית "סוף לצונאמי המהגרים", באירלנד יצאו אירים לרחובות ושרפו אוטובוס ומבנה לאחר שמהגר אלג'יראי דקר ילדה ובפריז מתלהטות הרוחות לאחר שצעירים ממוצא מוסלמי דקרו למוות צעיר צרפתי בן 16 בשם תומס, מה שהביא לשורת מחאות תחת השם "צדק עבור תומס" עם סנטימנט אנטי-מוסלמי.
גם במקומות אחרים נרשמו עימותים בין מפגינים פרו-פלסטינים לתושבים מקומיים, בין השאר בלונדון. סיסמת ההסברה הישראלית The west is next מתחילה אולי לחלחל לציבור האירופי, וגם אם רובם אולי תומכים עקרונית בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, הם אינם מרגישים בנוח עם מצעדים איסלאמיים, דגלי חמאס וקריאות אנטישמיות ברחובות.
עם כל הכבוד להתעוררות, האם הדמוגרפיה לא עושה את שלה? במילים אחרות, זה לא קרב אבוד?
מימון: "בצרפת שבה יש כבר עשרה מיליון ערבים על חצי מיליון יהודים, ברור שהדמוגרפיה עושה את שלה. בימים אלה בצרפת, כל ילד שני שנולד הוא בן לפחות להורה אחד ממוצא של מהגר, כך שהמספרים ימשיכו לעלות.
"יש שלוש מגמות שמשפיעות ישירות על היהודים באירופה: אחת היא השינוי הדמוגרפי שלא נמצא בשליטה של אף אחד, השנייה היא הידרדרות כלכלית – מצב שאף פעם לא משפיע לטובה על היחס ליהודים, והשלישית היא השחרור מהבקבוק של האנטישמיות שהייתה חנוקה במשך כמה עשרות שנים. אנשים לא מתביישים להגיד שהם 'לא רוצים פה את היהודים' וכמות האקטים האנטישמיים נמצאת בעלייה חדה ביותר".
המצב הזה רלוונטי גם לאנגליה וגרמניה?
"אנגליה היא סיפור מורכב. היו בה אומנם את ההפגנות הכי גדולות באירופה נגד ישראל, אבל רוב המפגינים הם מוסלמים לא מהעולם הערבי אלא יותר מפקיסטן, מבנגלדש וממקומות אחרים, ויש פחות אירועי אלימות ואנטישמיות. גם התגובה של הרשויות הייתה יחסית מהירה וחדה. מצד שני, יש שם סנטימנט אנטי-ישראלי שהוא גם פופולרי בקרב בריטים לא מוסלמים, והכול מתערבב והופך די מהר לסנטימנט אנטי-יהודי. זה לא חמור כמו בצרפת, אבל גם באנגליה יהודים מתחילים להצניע את יהדותם בפומבי ולהסתיר סממנים. הם חיים את המציאות הקשה עם איזושהי התאמה קוגניטיבית שמאפשרת להם להמשיך בחיי היום-יום למרות המצב".
רחבת הפסל של צ'רצ'יל הפכה למסגד פתוח
גרמניה: היהודים לא נטמעו
בגרמניה, שם גרים 117 אלף יהודים, המצב קצת אחר. חלק גדול מיהדות גרמניה כיום מורכבת מיוצאי ברית המועצות אשר נסעו לשם לאחר שהוצעו להם תנאי קליטה טובים. הם אומנם נקלטו בגרמניה בעשורים האחרונים, אך הם אינם "גרמנים" קלאסיים ולא מחזיקים במסורת ארוכה במדינה. במילים אחרות, אם המצב יחמיר הם יוכלו להגר ליעד אחר.
"בסופו של דבר יותר בטוח ללכת היום לבית כנסת בירושלים מאשר בפריז. אף יהודי בארץ לא הסתיר אף פעם שהוא יהודי. אין יהודי באירופה שלא חשש או הסתיר את יהדותו לפחות כמה פעמים בחייו"
"היהודים שם לא מרגישים בהכרח שייכים ללאום הגרמני. במובן מסוים הם כמו עובדים זרים. הרבה יהודים בצרפת יגידו 'אני יהודי צרפתי', וגם באנגליה יהודים יגדירו את עצמם יהודים-אנגלים, אבל בגרמניה הם לא מרגישים את אותה תחושה. השייכות שלהם לא מושרשת, ולכן הם יכולים בקלות רבה יותר להגיד לעצמם – הסיפור שלנו פה נגמר, הגיע הזמן ליעד הבא. חלק עזבו או מתכננים להגר לארצות הברית, ויש גם כאלה שמתבוללים ונטמעים יותר בגרמניה. זאת קהילה שונה מאשר צרפת או אנגליה", מסביר מימון.
היהודים כמובן מעניינים אותנו במיוחד, אבל מה קורה עם העם הצרפתי, האנגלי, הגרמני, הבלגי וכל השאר – הם לא מגיבים לשינויים שהם רואים ברחובות? אנחנו בדרך למלחמת תרבות בין המערב למהגרים המוסלמים?
"זאת השאלה הגדולה של כל אירופה. יש מצד אחד גורמים פוליטיים כמו וילדרס בהולנד או מרין לה פן בצרפת שמדברים על זה בגלוי. הם מובילים את הקו של הלאומיות שרוצה להגן על עצמה. מרגישים שזה כבר לא הבית שלהם, לא המדינה שלהם. מצד שני יש גורמים, בעיקר בשמאל האירופי, שגורסים שאף אחד לא הולך לשום מקום ולכן צריך לעשות חברה מעורבת, רב תרבותית, כי זאת המציאות. בשני המקרים אלה לא בשורות טובות ליהודים. לאומנות אף פעם לא היטיבה עם היהודים באירופה ואם יהיה גל לאומני נגד המהגרים, ההשלכות יהיו גם נגד היהודים. מנגד, גם חברה מעורבת היא לא הפתרון עבורם, כי כדי לשלב את הערבים פנימה יצטרכו לוותר על ערכים מסוימים ותהיה איסלאמיזציה ברמה כזאת או אחרת, וזה בטח לא יהיה טוב ליהודים. במילים אחרות, אנחנו נראה או גל לאומני אנטי-מוסלמי וחזרה לזהות הלאומית, או איסלאמיזציה עוד יותר מוגברת. שני התרחישים ידחפו החוצה את היהודים".
אז לאן נלך?
הפתרון הברור ליהודים שמחפשים את עתידם הוא ישראל, אבל ימים אלה של מלחמה ובכלל הבעיות האובייקטיביות – הן הביטחון והן האתגרים הפנימיים והכלכליים – לא הופכים אותה ליעד המבוקש האולטימטיבי.
"באופן עקרוני, אין ממש יעד אחד שאפשר להגיד עליו שהוא המקום הנכון ללכת אליו אחרי שייצאו מאירופה", מסביר מימון. "יש נרטיב שאומר שכל העולם הוא מסוכן ולכן עדיף להישאר במקום שבו הם נמצאים ולחכות בינתיים. אני טוען שלמרות הכול בישראל אתה מוגן יותר מאשר באירופה. אומנם עברנו אירוע נורא ואנחנו במלחמה קשה, אבל בסופו של דבר יותר בטוח ללכת היום לבית כנסת בירושלים מאשר בפריז. אף יהודי בארץ לא הסתיר אף פעם שהוא יהודי. אין יהודי באירופה שלא חשש או הסתיר את יהדותו לפחות כמה פעמים בחייו. יש הבדל עצום מבחינת העמידה הקיומית שלך. זה שוחק נפשית, לחיות ככה כל החיים. אני חושב שלמרות הכול נראה אחרי המלחמה גל עלייה מאירופה, זה פשוט בלתי נמנע".
