האוצר של העולה מארה"ב
(צילום: אריק מרמור, צילומי ארכיון: הענשא גנסבורג, תסריט ועריכה: תמר אברם)
בשנות ה-50 של המאה הקודמת הייתה הענשא גנסבורג בין הראשונות שרכשו מצלמת קולנוע ביתית. היא לקחה אותה לביקור הראשון שלה בישראל, בשנת 1952, ולקחה איתה שוב מצלמה כשביקרה בארץ ב-1967, כחודש לאחר הניצחון המזהיר של ישראל במלחמת ששת הימים.
השיטוט של גנסבורג בארץ ב-1967 הוליד תיעוד נדיר בצבע של מדינת ישראל בימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים. המצלמה תיעדה את שרידי המלחמה, שהיו טריים מאוד: טנקים מפויחים בצידי הכבישים ברמת הגולן, בירושלים וביריחו, בונקרים, חיילי מילואים שחזרו מהמלחמה ואפילו ארגזי תחמושת שעוד לא הספיקו לפנות.
בסרטונים היא תיעדה בין השאר גם פלסטיני רוכב על חמור כשלצידו הולכים ילדים. גנסבורג בת ה-89 גאה מאוד להציג את הסרטונים שצילמה, אשר עברו מאז דיגיטציה. כשהיא מדברת על ישראל העיניים שלה בורקות. בינה ובין מדינת היהודים יש לא פחות מאשר סיפור אהבה. לצד הביקורים המוזכרים, היא ביקרה בארץ עשרות פעמים במהלך השנים. לפני כשנה וחצי עלתה ארצה בסיוע ארגון "נפש בנפש" הפועל להעלאת יהודים מצפון אמריקה, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב.
לאורך השנים היא חלמה לעלות לארץ אך זה לא הסתדר, וגם עשרת ילדיה ועשרות הנכדים לא ממש התלהבו מהרעיון. בשלב מסוים אמרה לעצמה: אם לא עכשיו, אימתי. "אני מאושרת כל כך לחיות בישראל. הנשמה שלי פשוט בוערת כאן מרוב הנאה", היא אומרת בחיוך רחב.
גנסבורג נזכרת בימים שלפני מלחמת ששת הימים ואחריה. "בכל בוקר הייתי שומעת תוכנית רדיו יהודית שבה דיווחו על מה שקורה בישראל", היא מספרת. "יום אחד דיווחו על פרוץ המלחמה. הייתי כל כך מודאגת ולא האמנתי שישראל תוכל לנצח. עקבתי אחרי החדשות במתח, ומה שקרה במשך שישה ימים היה נס גדול. כולם היו באופוריה בארה"ב. מיד אחרי המלחמה אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע לישראל. אמרתי לחברה שלי שאני רוצה לטוס, גם אבא שלי הצטרף. היינו גאים כל כך בישראל והגענו בחודש יולי. התרגשתי כל כך להגיע לארץ".
היא זוכרת שהתארחה במלון בחיפה. "זה היה בסיס האם שלנו, ומשם טיילנו בכל הארץ. הלכנו לירושלים, ביקרנו בכותל המערבי. אני זוכרת שנסענו לחברון למערת המכפלה. בכל מקום צילמתי. הרגשתי שאני ממש מתעדת את ההיסטוריה. היה ביקור מרגש מאוד בכותל. רחבת הכותל הייתה אז קטנה מאוד והיו תורים גדולים מאוד של ישראלים שהגיעו לבקר שם. בכל מקום ראינו בניינים עם פגיעות של קליעים ופגזים".
מה הזיכרון החזק ביותר שלך מהביקור ב-1967?
"הביקור ברמת הגולן. להגיע לשם פשוט הימם אותי, כי ידעתי כמה נהגו להפציץ את היהודים כל השנים מרמת הגולן. כאשר הגענו לשם וראינו את השטח שהיה בשליטת הסורים, פשוט נדהמנו לראות איך ישראל הצליחה לתפוס את השטח הזה. ברמת הגולן נשארו הרבה טנקים של הערבים ולידם שרידים של כדורים ופגזים".
בסרטון נראים התיירים האמריקנים מטפסים בהתרגשות על טנקים ואפילו נכנסים לצריח. הם פגשו חיילי צה"ל והצטלמו איתם.
בין תקופת הצנע לחברת השפע
כשהיא חוזרת אל הביקור המתועד הראשון שלה בארץ, ב-1952, היא נזכרת בתקופת הצנע: "אני זוכרת שכתבתי מכתבים מישראל לחברים ולמשפחה בארה"ב. כתבתי להם שבישראל אין בשר, אין ביצים, יש אוכל דל. אני זוכרת במעורפל שבסוכנות הנסיעות בארה"ב אמרו לנו להביא איתנו נייר טואלט, כי אין בישראל. כשבאתי לישראל נדהמתי לראות שאנשים השתמשו בנייר עיתון. חשבתי שאני נוסעת למדבר. אבל אני שמחה שבאתי ב-1952".
היא מוסיפה ונזכרת איך "המדינה הייתה בתולית. לא היו עצים. המדינה הייתה ממש בתחילת הדרך. עכשיו כשאני פה, אני לא מאמינה למה שאני רואה. הכול מפותח. אני חושבת שזה נפלא. ישראל עשתה כל כך הרבה בשנים האלה – ותאר לך מה היה קורה אילו המדינה לא הייתה צריכה להילחם כל הזמן. אפשר לדמיין כמה עוד הייתה משיגה.
"ישראל של היום זה עולם אחר. הילדים שלי באים מארה"ב לישראל בקיץ – כי רציתי שירגישו את האהבה שיש לי לישראל – ואני אומרת להם: 'אתם חייבים לבוא ולראות, אתם לא תאמינו. תל אביב נראית כמו ניו יורק. הבניינים בירושלים מדהימים'".
למה לא עלית לארץ כל השנים, ומתי הגעת להחלטה?
"בבוקה רטון בפלורידה גרתי בקהילה ציונית מאוד. אנשים סביבי התחילו לעלות לארץ, ובכל פעם שאחד מחבריי עשה עלייה – קינאתי בו. גם אני רציתי לעלות, אבל הילדים אמרו: 'איך את יכולה לעזוב – את צריכה להישאר איתנו'. ואז אחיין שלי עלה ואחותי עלתה. בשלב הזה אמרתי: יש לי מספיק משפחה בישראל – עכשיו אני עושה את זה. זה היה בזמן הקורונה, 2020, ראיתי מה קורה בארה"ב עם המגפה ולא אהבתי את מה שאני רואה. הייתי מודעת לאנטישמיות ולמה שקרה ברחבי המדינה, עם הביזה והמשטרה שלא עשתה כלום. הגעתי למסקנה שזה הזמן לעשות עלייה".
איך הילדים קיבלו את זה?
"הילדים שלי לא היו שמחים מזה. אבל עכשיו הם רואים שאני מאושרת להיות כאן. הם רואים שאני שמחה ואני מדברת איתם כל הזמן. אני מקווה שכולם יבואו לבקר אותי בשנה הבאה כשאחגוג 90, שיהיה כאן איחוד של המשפחה".
6 צפייה בגלריה
שרידי תחמושת אחרי מלחמת ששת הימים. "הרגשתי שאני ממש מתעדת את ההיסטוריה"
(צילום: הענשא גנסבורג)
איפה את גרה היום?
"היום אני גרה בבית טובי העיר – בית דיון מוגן בלב ירושלים. אני אוהבת המקום, יש הרבה פעילויות כל היום. יש לי אנשים לאכול איתם, יש לי הרבה חברים ועושים הרבה דברים ביחד. אני קרובה מאוד לשוק מחנה יהודה והולכת לשם לפעמים. יש לי קושי ללכת ולכן יש לי קלנועית שאני משתמשת בה".
איך המשפחה שלך הגיבה על ההפגנות בישראל סביב הרפורמה במערכת המשפט? הנושא הדאיג אותם?
"הם התקשרו ושאלו, אבל אני אומרת להם שאני לא מוכנה לדבר על פוליטיקה. אני מקווה שתהיה יותר אחדות בישראל ושכולנו נוכל לחיות ביחד. כולנו אחים. הבעיה הבסיסית במדינה היא שאנחנו לא מאוחדים. כשאנחנו מאוחדים אנחנו חזקים מאוד, ואסור שנהיה מפולגים".
