במבט ראשון, בית מדרש "דרך חיים" בגן יבנה נראה רגיל לגמרי: בחורי ישיבה לבושים בשחור ולבן, ציציותיהם משתלשלות מבעד לחולצותיהם, ולרבנים הדנים עימם בלימוד חזות מובהקת של תלמידי חכמים מהמגזר החרדי. אלא ש"דרך חיים" אינה ישיבה חרדית רגילה, אלא ישיבת הסדר. למעשה, היא ישיבת ההסדר החרדית הראשונה, שחוגגת החודש עשור לקיומה.
איך צומח מוסד כה אוונגרדי בחברה שמרנית שבימים אלו מנהלת מאבק סביב חוק הגיוס? ראש הישיבה הרב כרמי גרוס, יליד ארצות הברית שנמצא בשנות ה-60 לחייו ובוגר ישיבות חרדיות-ליטאיות מפורסמות, נזכר איך הכול התחיל: "לפני 11 שנים, פגשתי בן משפחה שהקשה: 'הרב, האם תרצה לעשות משהו גדול עבוד המדינה, עבור העם היהודי?'"
השאלה התמימה הזו, אולי נאיבית, חילצה ממנו תובנה שהכתה בו: "בחו"ל הניכור והשסע בין יהודים דתיים לחילונים כמעט ולא קיימים, השנאה והדמוניזציה הדו-צדדית היא תופעה ישראלית לגמרי, מסתבר. פתאום הבנתי שאני חייב להוביל מהלך ולהביא קול של הרבה חרדים שמעוניינים להרגיש חלק מהמדינה, חלק מהעם, אפילו חלק מהתרבות הישראלית".
התובנה של הרב גרוס תורגמה לצעד מהפכני: הקמת ישיבת הסדר חרדית שכוללת לימודי קודש לצד לימודי חול במשך שלוש שנים, ושירות של שלוש או ארבע שנים נוספות ביחידות טכנולוגיות בחיל האוויר ובמודיעין. הישיבה מונה כיום כ-150 תלמידים – 90 לומדים בישיבה, 60 נוספים משרתים בצבא. סך בוגרי הישיבה עומד על כ-300 תלמידים-חיילים.
לא בדיעבד, אלא לכתחילה
אחד מהתלמידים הוא יהודה זילבר, בן 21 שהגיע לישיבה לאחר שעזב ישיבה חרדית מובילה במודיעין עילית: "בשלב מסוים בישיבה שאלתי את עצמי שתי שאלות – האם אוכל לפרנס את המשפחה שלי בעתיד, ואיך אני יכול להיות שותף לפרויקט הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל".
מה הביא אותך לשאול את השאלות הללו?
"זה קרה מיד לאחר הקורונה. ההפסקה של השגרה העניקה לי זמן של מחשבה, של שאלות מול עצמי שלבסוף הובילו אותי להחלטה הזו".
תלמיד הישיבה, אפרים שטולמן: "אנחנו באים לכאן במטרה שיום יבוא והילדים של החברים שלנו בישיבות מהמיינסטרים החרדי יפנימו את העובדה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ויבואו מיוזמתם לישיבות ההסדר החרדיות"
יונתן מלמד, בן 23, מספר גם כן על התחבטויות פנימיות שהובילו אותו לצעד שנוגד את הזרם בציבור שהוא בא ממנו: "בישיבה שבה למדתי נחשבתי לבחור טוב. אלא שבמקום ללמוד שלושה סדרי לימוד – בוקר, צהריים וערב – למדתי רק שניים, ועל הערב דילגתי. הרגשתי שאני מכלה את שעותיי ללא מטרה וללא מיצוי, והיה זה דווקא אבא שלי שהציע לי את ישיבת ההסדר. עכשיו אני לא רק ממצה את עצמי ברמת לימודי הקודש, אלא מרגיש שאני וחבריי מהווים את חוד החנית של הצעירים החרדים".
הישיבה נותנת מענה גם למקצוע עתידי, גם ללימוד תורה ברמה גבוהה אך גם לאינטגרציה עם החברה הישראלית, מסביר אפרים שטולמן, שהגיע מישיבה תיכונית חרדית. כמו שני חבריו הוא רואה בשירות הצבאי ייעוד ואידיאל: "אנחנו באים לכאן במטרה שיום יבוא והילדים של החברים שלנו בישיבות מהמיינסטרים החרדי יפנימו את העובדה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ויבואו מיוזמתם לישיבות ההסדר החרדיות. איננו נמצאים פה ממקום של 'בדיעבד', כלומר כברירת מחדל, אלא 'לכתחילה' – כלומר כאידיאל וכרצון להנכיח קול אחר של חרדים שרואים את עצמם בתוך הסיפור הישראלי".
סכנות רוחניות בדרך?
"דרך חיים" היא כאמור ישיבת ההסדר החרדית הראשונה. עם השנים נפתחו שלוש ישיבות נוספות כאלה, ומספר תלמידיהן הכולל מגיע לכמה מאות. מול 66 אלף תלמידי הישיבות החרדיות הקלאסיות החייבים בגיוס, המספר נשמע זעום. הרב גרוס מאמין כי המגמה תשתנה: "השינוי שאנחנו מובילים ייתפס. בתוך עשור המספרים הקיימים היום יכפילו עצמם לפחות פי עשרה".
7 צפייה בגלריה
יהודה זילבר. "שאלתי את עצמי איך אוכל להיות שותף לפרויקט שנקרא מדינת ישראל"
(באדיבות המצולם)
עם זאת, גם ראש הישיבה וגם הרבנים המכהנים בה – יוסף מילר, רפאל קרויזר ונתנאל עמר, כולם תלמידי חכמים גדולים אך גם בעלי תארים מתקדמים ודוקטורנטים, מבינים כי המהלך שהם מובילים מורכב. "החזון שלי הוא ישיבה שבה לומדים תורה ברמה גבוהה ומעמיקה לצד דאגה כנה וגילוי אחריות ובעיקר אכפתיות לכלל ישראל", אומר הרב קרויזר, "אין באמת ניתוק בין עולם התורה לעולם המעשה, אפשר להיות תלמיד חכם גדול וגם להצליח כאיש עסקים. אדרבה, הכלים האקדמיים והטכנולוגיים מעשירים את התורה, מפתחים את העיסוק בה ויוצרים דיונים, תובנות ואופקים חדשים".
הרב מילר מצביע על יתרון שאינו מובן מאליו בבית מדרש שלהם. "בחורים שמתנסים במודל שאנו מציעים פוטרים את עצמם מהמחיר הכואב והבעייתי של חיבוטים עצמיים: למה אני לא ממלא את חובי לחברה הישראלית? מדוע צעירים אחרים בני גילי מוסרים את נפשם או תורמים בכל דרך אחרת, בעוד אני לא ממש חש כך? אלו הם הרהורים שאינם פשוטים המשותפים להרבה צעירים חרדים", הוא אומר.
זה יפה, רק שלטענתם, בדרך שלכם עלולים לצוץ מכשולים רוחניים.
"גם החיים בישיבה 'רגילה' או אפילו בכולל אינם פשוטים מבחינה רוחנית", פוסק הרב קרויזר, "בכלל, החיים טעונים ב'סכנות רוחניות', ו'אדם לא הושם בזה העולם כי אם לעמוד בניסיון' (לשון הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו). המטרה שלנו היא להתמודד, לקדש את החיים ולא לברוח בגלל קשיים מאחריות לכלל ישראל".
הרב קרויזר משוכנע כי בית המדרש מציע את המודל המובחר לצעירים החרדים. "יש אומנם בחורים חרדים שחוששים מאוד מהניסיונות, מפגיעה ברוחניות, ואולי הם אכן לא מתאימים למסלול התובעני של הישיבה, אך מי ששלם עם עצמו ומול עצמו, מבין את תפקידו בעולם ואת מחויבותו לתורה ולעם", הוא מסביר.
הפחד מפני אותן "סכנות רוחניות" העלולות לפגוש את הבוגרים במערכות הצבא והתעסוקה מעסיק את רבני הישיבה, והם נוקטים פעולות הכנה מאסיביות. "החברה החרדית הקלאסית בהחלט מפחדת, במובן הפשוט של המילה, מגביית המחיר הרוחני מהצעירים הנחשפים לעולמות שמחוץ לישיבה", מודים הרבנים מילר וקרויזר. עם זאת הם סבורים שאפשר להתמודד עם החשש: "לצד לימוד תורה יש בישיבה שיח מעמיק מעולמות ההגות והפילוסופיה היהודית, סדרות של שיעורים בנושא, מפגש בלתי פוסק עם בוגרים והענקת מידע הלכתי רלוונטי לקראת החיים ב'חוץ'".
שיהא שם שמיים מתאהב על ידך
מה קורה בצבא, רגע אחרי שהצעירים נפרדים משערי הישיבה וחוצים את דלת הבקו"ם? המסלולים שהבחורים מוכוונים אליהם מאפשרים להם לשמור על קשר יומיומי עם הבית ולעיתים גם עם הישיבה. הצבא מספק אוכל כשר למהדרין, ומאפשר תפילות ושיעורי תורה. ראש הישיבה הרב גרוס מקפיד להופיע בפני בוגריו ולהעביר להם שיעורים, וגם "שבתות ישיבה" מתקיימות מעת לעת.
האם הצבא מרוצה מהבחורים הנשלחים מהישיבה? הרב מילר משיב בחצי חיוך: "אין ספק, אולם האם אנחנו מרוצים מהם? לא תמיד. עם זאת, קיים שיח מתמיד ופורה בהחלט עם הצבא, למשל עם 'מִנהלת חרדים' בהובלת יוני כץ. אינני מתעלם מהקשיים שלא תמיד נמצא להם פתרון ראוי, ולא אחת מתרחשות טעויות בתום לב. הצבא כגוף, מכל מקום, ללא ספק מגלה נכונות ומנסה להידבר איתנו כדי למצוא פתרונות משביעי רצון".
דרשת הגמרא: "'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ' – שיהא שם שמיים מתאהב (כלומר, נעשה אהוב על אחרים) על ידך", עולה שוב ושוב במהלך השיחה עם הרב גרוס. נדמה שהשאלה שממלאת את עולמו היא תהיית הגמרא: "מה הבריות אומרות עליו"? המענה, מבחינתו, הוא הדוגמה האישית של בן תורה התורם את חלקו לעם בישראל, בשירות צבאי, בתעסוקה ובלימוד תורה. "בעולם החרדי 'הרגיל' לא ממש אכפת 'מה הבריות אומרות עלינו', רק שלגמרא במסכת יומא כן אכפת, והיא דורשת מן האדם לתת תשובה שתוסיף קידוש השם ולא פלגנות, בוז ושנאה".
החרדיוּת הקלאסית לא מכירה את הגמרא?
"אני חושב שאנו ניצבים מול שתי תפיסות עולם: מזרח-אירופית ומערב-אירופית. הראשונה דגלה בהתבדלות, בהגבהת חומות, בהסתגרות. סיסמתם הייתה בידוד מוחלט מהגויים ומהשפעותיהם. היהדות המערב-אירופית שזלגה לארצות הברית ביקשה להיות חלק מהתרבות הכללית, לקדש את החומר, להיכנס אל תוך העולם האחר ולהישאר יהודי".
בני גנץ בביקור בישיבת ההסדר החרדית "חדוותא"
מכאן הפחד מהשירות הצבאי?
"בהחלט, הצבא נתפס לא רק כאיום הלכתי אלא בעיקר כאיום תרבותי, משל היו המשרתים בו לא שונים מהילדים הקנטוניסטים האומללים ברוסיה שנחטפו על ידי הרשויות לצבא הכפירה של הצאר. התפיסה המערב-אירופית והאמריקנית רואה בשירות הצבאי קידוש שם שמיים. לא רק תלמיד חכם ששקוע בעולמה של הלכה עושה זאת. גם רופא או עורך דין יכולים לעשות זאת. זו לא ברירת מחדל. זו אידיאולוגיה".
בפסח האחרון הוזמן הרב לטקס גדול ביחידת 8200. ההזמנה הגיעה מתלמיד לשעבר, גאון סייבר, שקיבל דרגת קצין במסלול גאמ"א היוקרתי. במסלול אתגרי זה אין תנאי חממה שבוגרי "דרך חיים" זוכים להם, והרב גרוס חשש לשלומו הרוחני של התלמיד. לקראת סוף הטקס החלו הקצינים המאושרים לענוד זה על כתפו של זה את הדרגות. אלא שהשרשרת החגיגית נתקעה דווקא אצל אותו תלמיד. ראש הישיבה התקרב והבחין כי לצד הקצין הטרי ניצבת קצינה. מתברר כי היא ידעה שחברה הדתי "שומר נגיעה", ובחרה להעביר לו את הדרגה בהושטת יד ולא בענידה על הכתף.
עם תום הטקס ניגשו אל ראש הישיבה קצינים, חיילים ואפילו עובדי הקיוסק המקומי, ולא חדלו מלשבח את אנושיותו ואופיו של תלמידו לשעבר. "זה אולי הביטוי המדויק ביותר למסר של חז"ל: מה הבריות אומרות עליו? שיהיה שם שמיים מתאהב על ידו", מסכם הרב.
