מה הסיפור מאחורי החנוכייה עם קנים בצורת פסל החירות? החנוכייה המיוחדת שמוצגת בימים אלה ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" בתל אביב מייצגת את הזהות המורכבת של יהודי התפוצות. מדובר בפרי יצירתו של האמן החובב מנפרד אנסון, יליד גרמניה אשר חולץ כנער מאימת הנאצים והוברח לאוסטרליה. בשנת 1963 הוא היגר לארצות הברית ושם הוא התגורר עד יום מותו בניו ג'רזי בשנת 2012.
בחנוכייה הזו, שאותה יצר במקור לקראת יובל המאה לפסל החירות שבנמל ניו יורק, ביקש האמן לתת ביטוי לדמיון שבין ניצחון המכבים לדמוקרטיה האמריקנית, המבטיחה חופש דת לכול, ובכך מיזג את זהותו ומורשתו היהודית והאמריקנית.
לדברי האוצרת אירית שפירא מאיר, מדובר בחנוכייה המשקפת את נס ניצחון האור וכוללת תשעה קנים בדמות פסל החירות, כאשר תחת כל אחד מהם צוינו אירוע או דמות מרכזית בהסטוריה של העם היהודי: יציאת מצרים, גלות בבל, יהודה המכבי, שתי מרידות ברומא, גלות, הרצל והקונגרס הציוני, השואה והקמת מדינת ישראל.
קן השמש נושא את תאריכי פסל החירות האמריקני, ממסירת פסל החירות במתנה לארה"ב ב-1886 ועד לתאריך יצירתו של האמן ב-1986. "עבורו, הקן האחרון ביצירה היה אומנם מדינת ישראל, אבל מבחינתו לא הייתה בזה סתירה בין הכרתו בנס הקמת מדינת ישראל ובין הזהות האמריקאית שלו כיהודי אמריקאי. שני אספקטים שהתקיימו יחד בזהות שלו והשלימו אחד את השני". החנוכייה שהייתה ברשותו של ד"ר אהרון פיינגולד, שהוא מידידי המוזיאון בארה"ב, ניתנה למוזיאון "אנו" במתנה בשנת 1999.
שפירא מאיר מציגה חנוכיות ייחודיות נוספות שמוצגות במוזיאון, בהן אחת משתי מנורות חנוכה ששרדו מבית הכנסת טלומצקה בוורשה, המוצבת כיום בגלריית "הללו-יה בתי כנסת אז והיום" במוזיאון.
"בית הכנסת הגדול והמרשים ששכן ברחוב טלומצקה בוורשה, פולין, נחנך בשנת 1878. הוא היה מוקד לקהילתו וביטא את עושרה ואת כוחה של הקהילה היהודית בוורשה מסוף המאה ה-19", מסבירה האוצרת. "בית הכנסת יכול היה להכיל כ-2,000 מתפללים ולאור חשיבותו בתקנות בית הכנסת נדרש במפורש מהבאים להקפיד על 'לבוש מהודר'. משני עברי הבימה היו מוצבות שתי מנורות מיוחדות, כ-1.5 מטרים גובהן, שהיו עשויות מיציקת פליז. בראש כל אחת מהן הופיע פסל של נשר, סמל השלטון הפולני, נוהג שכיח ביהדות פולין שהביע מחווה של הכרת תודה ונאמנות לשלטון הפולני".
עם כיבוש פולין בידי הנאצים בשנת 1939 הטמינו הרב וגבאי הקהילה את שתי המנורות במסתור תת-קרקעי יחד עם כלי קודש נוספים, ופעלו כדי למכור אותם ולעזור באמצעות הכסף לחברי הקהילה שמצבם הלך ונעשה רע
שפירא מאיר ממשיכה ומתארת כי עם כיבוש פולין בידי הנאצים בשנת 1939 הטמינו הרב וגבאי הקהילה את שתי המנורות במסתור תת-קרקעי יחד עם כלי קודש נוספים, ופעלו כדי למכור אותם ולעזור באמצעות הכסף לחברי הקהילה שמצבם הלך ונעשה רע. הם פנו אל כל השגרירויות בוורשה, וכך הגיעה אליהם רוזנת שבדית משטוקהולם – מרגריט ונר-גרן, רעייתו של אקסל ונר-גרן מייסד חברת אלקטרו-לוקס, אשר רכשה את המנורות בסכום עתק שמימן את בריחתם של יהודים מוורשה והרחקתם מאימת המלחמה.
חששם של ראשי הקהילה לגורל חפצי הקודש התגלה כמוצדק. בשנת 1943, אחרי דיכוי מרד גטו ורשה, נחרב בית הכנסת טלומצקה עד היסוד. קצין האס-אס יירגן שטרופ הורה על פיצוצו והחרבתו כדי לסמל את השמדתם הסופית של הגטו ושל הקהילה היהודית בוורשה.
בשנת 1960 פגשה הרוזנת מרגרט ונר-גרן את סר אייזיק וולפסון, איש עסקים ופילנתרופ שעמד באותם ימים בראש הקהילה האורתודוקסית בבריטניה והיה מעורב בהקמתם של מוסדות חדשים בירושלים, ובהם בית הכנסת הגדול בעיר. הרוזנת, ששמרה היטב על המנורות מבית הכנסת טלומצקה, החליטה לתרום את שתי המנורות לרב יצחק הרצוג, הרב הראשי של מדינת ישראל דאז, שמשרדו שכן בהיכל שלמה בירושלים.
"יכולת ההתחדשות וההתאוששות של העם היהודי"
אחת משתי המנורות מושאלת זה מספר שנים באדיבות המוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה שבירושלים ומוצבת במוזיאון, בסמוך לדגם של בית הכנסת ברחוב טלומצקה. שניהם גם יחד מספרים את סיפורה המרגש והטראגי של הקהילה היהודית המפוארת בוורשה.
מה עלה בגורלה של המנורה השנייה?
שפירא מאיר: "המנורה השנייה מוצבת בהיכל שלמה בירושלים, במוזיאון לאמנות יהודית. יחד הן משלימות ומאירות את יכולת ההתחדשות וההתאוששות של העם היהודי, שידע ימים אפלים וידע לקום מהם חזק וגאה".
יש לציין כי בוורשה – במקום שבו עמד בית הכנסת טלומצקה – שוכן כיום גורד שחקים שבאחת מקומותיו נמצא אולם כנסים של המכון ההיסטורי היהודי.
חנוכייה מעניינת נוספת היא מתנת קרן אלן ב. סליפקא למוזיאון "אנו" שנוצרה מפליז יצוק בשלהי המאה ה-19 בעיר אלג'יר, בירת אלג'יריה. ייחודיותה במוטיב הציפורים האופייני לסגנון האלג'יראי. הגלגלים והכוכב שבתוכם מתייחסים לסמל הירח והכוכב המוסלמי.
"ברחבי המוזיאון מוצגות מנורות חנוכה מתקופות שונות ומרחבי העולם היהודי, חלקן עתיקות ומסורתיות וחלקן בעיצוב חדש ומודרני", מסכמת שפירא מאיר. "בכל תקופה ערכי הקהילה היהודית שבה נוצרו המנורות באים לידי ביטוי בעיצובן. לאורך הדורות הצליחו יהודים ליצוק לתוך המצווה העל-זמנית הזו של הדלקת נרות חנוכה את הייחודיות של קהילותיהם, את אמונותיהם ואת רוח התקופה. החנוכייה משקפת את רוח המקום והזמן של יוצריה. החנוכיות המוצגות במוזיאון מוסיפות עוד אבן בפסיפס של העם היהודי".
