כששרה יצאה ב-2006 לטיול אחרי צבא בארצות הברית, היא לא שיערה שיעברו 17 שנים עד שתשוב לארץ כאזרחית מן המניין. הקיץ סוף-סוף זה קרה, כאשר מהמטוס שהגיע באחד מימי יולי הלוהטים לנתב"ג ירדה שרה אשוויל לצד משפחתה האמריקאית – בעלה יונתן (34) וחמשת ילדיהם: ישי (14), איתן (13), ארי (10), הלל (6) וטליה (2), בדרכם לביתם החדש בירושלים. עבורה היה זה רגע של נשימה עמוקה – מצד אחד הקלה שהחלק הראשון במסע הסתיים בהצלחה, ומצד שני לקראת מה שעוד מצפה – ההשתלבות בקהילה חדשה, איתור מסגרות מתאימות לילדים, התנעת הקריירה מחדש וים הבירוקרטיה שעוד ממתינה להם.
חודשיים לאחר מכן, עדיין נותרו כמה עניינים לא פתורים, אבל עם העזרה שהמשפחה המורחבת מעניקה, הם מתחילים לראות איך חלקי הפאזל מתגבשים לתמונה. "כבר הספקנו לאמץ כמשפחה היבטים רבים של החיים בישראל, בכל זאת גדלתי כאן", אומרת שרה בחיוך, "ועדיין יש כמה דברים שאנחנו לומדים להסתגל אליהם: קצב החיים שמהיר בהרבה ומחסום השפה ליונתן ולילדים, כמו גם ללמוד איך המערכת הבירוקרטית בישראל עובדת. אבל אנחנו מסתגלים ולומדים הכול בהדרגה".
3 צפייה בגלריה
משפחת אשוויל. "תחושות המשמעות והשייכות שאנחנו מרגישים בישראל הן חסרות תקדים"
(צילום: אלבום משפחתי)
בני המשפחה עלו ארצה מביתם ברובע קווינס, ניו יורק, בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב. "ליונתן יש ידי זהב וקול של מלאך", אומרת שרה. "בארה"ב יונתן היה הנדימן, ובשבתות וחגים היה החזן בבית הכנסת של הקהילה". הוא מהנהן בחיוך מבויש. גם בחגי תשרי הקרובים ישמש אשוויל חזן בבית הכנסת של חותנו בירושלים. ומה עם עבודה? "שרה עסקה בריפוי בעיסוק וצריכה להמיר את הרישיון שלה לישראלי כדי להתחיל לעבוד בזה כאן. נטפל בזה אחרי שהילדים ישתלבו במסגרות כמו שצריך. אני צריך לסיים את לימודי האולפן. חשוב לי לדעת עברית כמו שצריך", אומר יונתן תוך כדי שהוא מדגים את יכולותיו בעברית, ושרה משלימה: "הוא ישתלב בתחום שמעניין אותו – ויש לו הרבה כאלה. אני רגועה".
במשך השנים התבררה העלייה מארה"ב כמשתלמת במיוחד לישראל. על פי מחקר שהוכן לאחרונה בידי חברת דלויט, בשני עשורי הפעילות של ארגון "נפש בנפש" (2022-2002) האחראי על העלייה מצפון אמריקה, תרמו 75 אלף עולי הארגון למשק הישראלי רווח של מעל ל-13.04 מיליארד שקלים נטו. נוסף על כך ההשקעה של מדינת ישראל בעולים מצפון אמריקה (לדוגמה – אולפן, סל קליטה וכו') מוחזרת לקופת המדינה בתוך שנה בלבד, וה-ROI (החזר ההשקעה) של העולים ב-20 השנים האחרונות לכלכלת מדינת ישראל עומד על לא פחות מ-480%.
מה קרה עכשיו שהחלטתם שהגיע הזמן לסיים את הפרק בארה"ב?
"ככל שילדינו התבגרו, נוצר ניגוד מובהק בין החיים שהיו לנו לבין החיים שרצינו עבור המשפחה שלנו", אומרים השניים. מעבר לכך מדגישה שרה שהיה לה ברור – ככל שיעבור הזמן, כך זה יהיה קשה ומורכב יותר: "ישי כבר בן 14 – גיל שמגבשים בו זהות וחברים. אם היינו מחכים עוד קצת, יכול להיות שזה היה מאוחר מדי. אנחנו מקווים שלא איחרנו את המועד".
ובכל זאת, ויתרתם על החלום האמריקאי בתקופה סוערת מאוד כאן בישראל.
"אם משווים בין החיים שלנו בישראל לחיים בארצות הברית, אנחנו מגלים שתחושות המשמעות והשייכות שאנחנו מרגישים בישראל הן חסרות תקדים. אנחנו מרגישים שישראל, כמדינת העם היהודי, מגלמת את הרוח היהודית בצורה הטובה ביותר ולא מנסה לשנות זאת. יש תחושת שייכות אמיתית, ללא קשר לרמת הקרבה שלך ליהדות או ההשתייכות הפוליטית".
מנתוני משרד הקליטה עולה כי מדי שנה נרשמים בישראל בממוצע כ-6,500 עד 7,000 תושבים חוזרים. רוב המשפחות עם ילדים (60%-70%) חוזרים לישראל במחצית השנייה של השנה לאחר תום שנת הלימודים, בדרך כלל כדי לאפשר לתלמידים לסיים את שנת הלימודים.
עלייה שנדחתה ונדחתה
שרה גדלה בבית דתי לאומי והתגייסה לצה"ל לתפקיד של מורה חיילת. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי היא נסעה לטיול אחרי צבא, שם הכירה את יונתן. השניים נישאו בישראל וחזרו לניו יורק בכוונה לשוב תוך שנה-שנתיים, אך הביצוע נדחה ונדחה. בתקופת הקורונה תכננה המשפחה להגיע לישראל כדי לחגוג את בר המצווה של הבן הבכור, אבל השמיים נסגרו לאזרחים זרים ולא התאפשר להם להגיע. "ליונתן ולילדים לא הייתה אזרחות ישראלית. זה היה הרגע שבו הבנתי שאם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם", היא אומרת. את בר המצווה של איתן, בנם השני, הם כבר חגגו בישראל. "רציתי לעשות עלייה מוקדם בהרבה ממה שבפועל קרה", אומר יונתן בנימה מתנצלת. "אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. ההחלטה לעבור לישראל הייתה נטועה עמוק ברצון שלנו לחזק את הקשר שלנו למורשת היהודית שלנו, ולספק לילדינו את החוויות וההזדמנויות הייחודיות שהחיים בישראל מציעים".
וההורים?
"משפחתה של שרה מאושרת שעשינו הצעד הזה. ההורים שלה סוף-סוף יכולים להיות קרובים לנכדים, והם גם מסייעים לנו כל הזמן. במקביל אני השארתי הורים ואחים בארה"ב. אבל למרות שהתרחקנו, הם שמחים בשבילנו מאוד. גם מבחינתם זה מה שנכון לעשות", אומר יונתן. "הרעיון לעשות את המהלך בעצמם ולוותר על החיים הנוחים בארה"ב קשה יותר. עם זאת, אחותי תעלה לארץ בחודשים הקרובים ותתגייס לצה"ל כחיילת בודדה, במסגרת התוכנית לחיילים בודדים של נפש בנפש ו-FIDF".
תנו לי רגע של הלם תרבות שחוויתם אחרי העלייה.
"לראות אנשים שדוחפים בזמן שאנשים אחרים מנסים לעלות לרכבת הקלה ולרדת ממנה. רגע, סבלנות, תנו לצאת. זה היה הלם תרבות – בעיקר לילדים", מספר יונתן בחיוך. "זה גם מה שאנחנו הכי אוהבים בישראל", הוא מוסיף בעיניים בורקות. "אווירת החיים בכל פינה. מהרגע שנחתנו בישראל הרגשנו שיש קהילה חזקה, עושר תרבותי ורוח אחדות מוחשית בין אנשים מכל תחומי החיים, ואני יודע שזה יכול להישמע מוזר עם מה שקורה בישראל, אבל אלו התחושות שאנחנו מרגישים".
מה אתם מאחלים לעם ישראל לכבוד השנה החדשה?
"שיהיה לנו שלום בינינו, אחדות, צמיחה ושגשוג, ושנה מלאה בהישגים משותפים. שנה טובה ומתוקה".
