מדי שנה לקראת צום תשעה באב, שחל היום (ג'), יש בארץ כמעט ספורט לאומי של ביקורת על מי שמרדו ברומאים לקראת סוף תקופת בית שני. "אנשים מדמיינים חבורה של טמבלים שהתמרדו בלי לחשוב", אומר ההיסטוריון הצבאי ד"ר יוסף גיל (יגיל) הנקין, "אבל מרידות מתפרצות לא אחרי חישוב אסטרטגי גדול, אלא כי יש משהו שמדליק אותן. יש לך ערימה של קש יבש ומספיק ניצוץ אחד שידליק אותן, לאו דווקא טיפשות של המתקוממים".
ומה הצית את המרד הגדול שהוביל לחורבן בית המקדש השני?
"המודל הכלכלי של האימפריה הרומית היה מינוי נציבים שקנו את כהונתם, ובתמורה קיבלו את הזכות לגבות לאוצרם האישי כמה מיסים שהם רצו. באותה תקופה, הנציבים האחרונים ביהודה היו ממש גרועים, מה שיצר התמרמרות, ואף טבח המוני שנעשה ביהודים, כמו בקיסריה, שגם הוא תרם להתקוממות".
"חשוב גם לדעת שאנחנו לא היחידים שמרדו ברומאים", מדגיש הנקין, "אף אחד לא שואל למה ספרטקוס הוביל את מרד הגלדיאטורים בשנים 71-73 לפני הספירה, או שואל שאלות דומות לגבי כל אחת מהמוני המרידות הכושלות נגד האימפריה הרומית. בהיסטוריה היו גם אימפריות שהובסו ונסוגו – הרומאים ביער טויטובורג בשנת 9 לספירה, או הכישלון הבריטי ב-1845 בקאבול, שנטען שבסופו נותר רק אדם אחד חי".
בחזרה אלינו: למרד של היהודים ברומאים היה בכלל סיכוי?
"אפשר לטעון שכן, מאחר שלמרד היה תזמון לא רע – רומא הייתה עסוקה במריבות פנימיות. שנותיו האחרונות של נירון קיסר היו לא יציבות ונודעו כ'שלטון הטירוף', ואחריו באו מלחמות ירושה: שנת 69 לספירה כונתה 'שנת ארבעת הקיסרים', שבה כתוצאה מאי היציבות ברומא השליטים התחלפו במהירות. קשה לדעת אם המנהיגים היהודים ידעו את זה, כי הם לא קראו את 'ידיעות רומא' ולקח זמן עד שמידע עבר, אבל המורדים היהודים התארגנו להגנה וקיוו להתיש את הרומאים עד שיימאס להם".
4 צפייה בגלריה
ד"ר יוסף גיל (יגיל) הנקין. "בהיסטוריה היו גם אימפריות שהובסו ונסוגו, ולמרד היה תזמון לא רע"
(צילום: צבי לין)
נשמע כמו היגיון סביר.
"פה הבעיה – המאפיין הבולט של אימפריה הוא שלא נמאס לה. לא במקרה הביטוי הוא 'כל הדרכים מובילות לרומא'. הרומאים יצרו מערכת דרכים ויכלו לשנע בקלות כוחות ואספקה לכל רחבי האימפריה, והכלכלה וארגון הצבא שלהם איפשרו להם לצור במשך מספר שנים על ירושלים, ולהמתין עד לכיבוש וההחרבה שלה".
קמצא, בר קמצא וחברה מתפרקת
בתלמוד הבבלי יש מספר אגדות המתארות את התקופה של המרד שהגיעה לשיאה בחורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה. המפורסמת ביותר היא על קמצא ובר קמצא, וכך מסופר:
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה איש ולו אוהב בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא. הכין סעודה. אמר למשרתו, לך והבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר קמצא. בא מצאהו שהיה יושב, אמר לו: מכיוון שאתה שונא שלי, מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו: הואיל ובאתי תן לי להישאר, ואשלם לך מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את הוצאות חצי הסעודה כולה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן את הוצאות כל הארוחה כולה. אמר לו: לא. אחזו בידו, הקימו והוציאו.
אמר בר קמצא: הואיל והיו יושבים חכמים בסעודה ולא גערו בו, יוצא מכך שהסכימו לכך. אלך ואלשין עליהם לבית המלכות. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר: שלח להם קורבן, וראה אם מקריבים אותו. שלח בידיו עגל משולש (מובחר). בדרך, הטיל בו מום (…) שלנו נחשב מום, ולהם (לרומאים) לא נחשב מום.
חשבו חכמים להקריב משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? חשבו חכמים להורגו, שלא ילך ויאמר (לרומאים), אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקודשים יהרג? אמר רבי יוחנן: ענוותנותו (סבלנותו) של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
"מכלול אגדות החורבן מתאר חברה מתפרקת שלדעתי לא הייתה יכולה לעמוד בפני הרומאים", מבהיר ד"ר הנקין.
אבל לטעון שבגלל זה חרב המקדש, ולא בגלל הכישלון הצבאי?
"חשוב לדייק, רוב האגדות בתלמוד שאותן מזכירים החכמים שחיו בבבל, מאות שנים אחרי החורבן, לא דיברו על הסיבות הצבאיות לחורבן המקדש אלא על התהליך שהוביל לחורבן ירושלים, לחורבן הר המלך ולחורבן ביתר. הם תיארו את הנקודה בזמן שבה חוסר לכידות שיתקה את העם ואת החכמים, ומנעה אפשרות לניצחון או למשא ומתן כלשהו עם הרומאים ולמניעת התפרצות המרד. לכן במסכת סוטה חכמים מזכירים כי עשרות שנים קודם החורבן 'משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה'.
"יש חריג בולט באגדות החורבן והוא מופיע בסיום הסיפור על קמצא ובר קמצא, שבו רבי יוחנן מפנה אשמה ספציפית לרבי זכריה בן אבקולס ואומר שהתנהגותו 'החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו'".
אז רבי זכריה גרם לחורבן ולא שנאת חינם?
"זה לא סותר, אבל את ההסבר של 'שנאת חינם' קל יותר להסביר בגני הילדים", מציין ד"ר הנקין בחיוך, "החטאים בתקופת בית שני לא הביאו את החורבן כעונש, אלא לפי הגמרא מנעו הצלה ניסית, ובדרך הטבע היהודים הפסידו. ליהודים לא היה שלטון פנימי והסדר המסורתי התפרק. הייתה גם הנהגה שעסקה בפורמליסטיקה ומורדים שלא עשו חישובים ארוכי טווח.
"אבי ז"ל, הרב יהודה הנקין, ציין כי רבי זכריה בן אבקולס לא מוזכר פעמים רבות בתלמוד, אבל במקום שהוא מוזכר, הוא מסרב להכריע במחלוקת. במקרה שלנו, מציעים לו להקריב את הקורבן מהקיסר למרות המום של העגל, והוא מסרב. מציעים לו להרוג את מי שהלשין לקיסר, והוא מסרב. כמאמר הפתגם: 'Hard cases make bad law' (מקרים קשים יוצרים חוק רע, י"ט). רבי זכריה וכל החכמים שלא התנגדו לעמדה שלו היו בגישה ש'זה החוק ואסור לחרוג ממנו בשום מצב'. זו הייתה הנהגה שלא הייתה מסוגלת לגמישות, גם מול איום השמדה. הפחד מ'מה יאמרו' מנע מהם לבצע כל אפשרות שהיא".
חוץ מרבי יוחנן, שפנה לקיסר ולא הציע לוותר על החרבת המקדש, אבל ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה" – מה שיאפשר שימור של התורה ושל החכמים שיעבירו אותה לדורות הבאים.
"סיפור הפגישה שלו עם הקיסר מראה שגם אצל הקנאים המצב היה דומה. חז"ל מספרים שרבי יוחנן התחזה למת כדי שיוציאו אותו מירושלים ואז הוא יוכל לפגוש את המנהיג הרומאי. הקנאים מציעים לדקור או לפחות לדחוף את גופת רבי יוחנן כדי לוודא שהוא מת, אבל אז אומרים להם: 'יאמרו, רבם דקרו – יאמרו, רבם דחפו'. השאלה 'מה יאמרו' מתבררת כגורם המניע לא רק את רבי זכריה בן אבקולס, אלא גם את הקנאים. 'מה יאמרו' גובר על הכול".
להיות מוכן להתמודד עם שינויים
ד"ר הנקין (48) הוא עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ומרצה בתוכנית אדי"ב – אסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון – במרכז האקדמי שלם. על השאלה מהם הלקחים שהוא הגיע אליהם במלחמת חרבות ברזל ומתקשרים ללקחים מתקופת חורבן בית שני, הוא עונה: "קודם כול אני אומר 'ברוך שלא עשני מקבל החלטות'. אנשים חושבים שהם היו מקבלים החלטות טובות יותר ממקבלי ההחלטות עצמם, אבל זה מאוד לא פשוט ומדובר באתגר קשה".
תיעוד מפעולות צה"ל ברצועת עזה. יש מה ללמוד לימינו?
(צילום: דובר צה"ל)
ובכל זאת, מה המסקנות?
"לקח אחד הוא לזכור את רבי זכריה בן אבקולס, שאבי ז"ל טען שהגישה שלו התבססה על פרשנות למעשה מסוים של משה רבנו. אלא שמנהיג צריך לחשוש תמיד ולשאול את עצמו אם המסקנה שלו היא הנכונה, ולהיות זהיר מאוד בהיקש ממצב א' למצב ב'. תמיד צריך לחשוב בזהירות ולא להניח שאתה יודע הכול, ותמיד צריך להיות מוכן להתמודד עם שינויים, כי המציאות משתנה.
"לקח נוסף הוא של ההיסטוריון אדוארד לוטוואק, מגדולי חוקרי האסטרטגיה הצבאית, שב-2008 דיבר על חשיבות הלגיטימציה הפנימית – לטענתו הלגיטימציה החשובה ביותר, הרבה יותר מהשאלה של דעת הקהל העולמית. לוטוואק אמר: 'תעשו מה שמאחד, לא מה שמפריד'. המשמעות מבחינת המנהיגים שלנו היא כזו: תחשבו על ההשלכות שיהיו על חברה הישראלית, לטוב ולרע. הרי מה שקרה בזמן חורבן הבית השני הוא שהקבוצות השונות הסתכלו על הקבוצה האחרת כאויב גדול יותר מזה שתקף את ירושלים. זה גרם להתפוררות החברה ולשריפת המחסנים, והקל על הרומאים לנצח".
ד"ר הנקין מסכם: "כשאנחנו בזמן מלחמה, על המנהיגים לחשוב מה הדבר שיהיה מספיק מאחד כך שהם יוכלו לקבל תמיכה לאורך זמן כדי לנהל מלחמה. אי אפשר להילחם רק בשם האידיאלים, בלי שהעם מאחוריך".
פורסם לראשונה: 05:37, 12.08.24
