"חושבים פעמיים לפני שמוציאים מילה בעברית"
ליטל ועדן גבע (39, 40) גרים חמש שנים באירופה, בשנתיים האחרונות בווינה בירת אוסטריה. מנהלים את פרויקט "צוזאמן" של ICE – ארגון הקהילות הישראליות באירופה
ליטל: בשבת בשעה 13 בצהריים בערך, חברה טובה שלנו, שיר, צלצלה בפעמון הדלת במפתיע תוך כדי דפיקות רמות. "משהו נורא קרה. משהו שלא קרה אף פעם. נכנסו טרוריסטים לישראל. יש 20 נרצחים והם עדיין מסתובבים ברחובות". זמן קצר אחר כך אספנו את עצמנו ויצאנו עם שלושת הילדים לבית הכנסת. דממה לא שגרתית. אף אחד לא רצה להיות זה שמבשר את הבשורה. הבטן מלאה ומתהפכת. ואז החזן אומר על הדוכן את התפילה להשבת החטופים ולרפואת החולים, ומביאים את הילדים לקדמת הבמה כדי לקיים תפילת ילדים, ואת מבינה שכולם כבר יודעים.
מיד במוצאי החג הקמנו חמ"ל ופתחנו את הבית שלנו למרחב פתוח כדי שכל ישראלי יוכל לבוא לפרוק ולהיות ביחד. במהלך הימים הבאים פגשנו אנשים שפחדו ללכת לעבודה, היו ששיתפו שהם עובדים עם אוסטרים ומרגישים שהמקומיים לא מבינים אותם. אנשים לא תיפקדו והיה רצון עז להיות עם ישראלים נוספים בכדי לעבד ולשחרר את המידע הטרגי שאי אפשר היה לקלוט. פתחנו קו חם עם מטפלות מהקהילה, מפגשים פרונטליים עם פסיכולוגים. הבשורות הנוראיות זרמו אלינו בקצב מהיר, אנשים התרסקו פה מבשורות על קרובי משפחה וחברים שנפצעו באורח אנוש או נרצחו במסיבה או ביישובי הדרום.
לאט-לאט גודל הזוועה מתברר ואיתה כל החשיפה לרשתות החברתיות, ואת צריכה להסתכל בעיניים למקומיים שלא מבינים את עוצמת המכה. אנשים שרק אתמול בילית איתם במפגש חברי או במסיבה כזו או אחרת, ולהסביר להם שזה לא "למטבע יש שני צדדים" ושזה לא הזמן לפוליטיקלי קורקט. אלו אנשים שאת בקשר איתם יום-יום ופתאום את קולטת שהם לא מבינים את גודל התמונה, לא מבינים מה ישראל עוברת ואפילו מפנים אצבע מאשימה ומדברים על הילדים המסכנים בעזה ועל שלום.
את מוצאת עצמך מסבירה להם את הדברים הכי בסיסיים ואלמנטריים. מספרת על הטבח הלא-אנושי, על התינוקות, על עריפות הראשים, מסבירה שחמאס זה כמו דאעש. ועדיין, את רואה שהם לא ממש מבינים. ובצל כל הדברים, את חוששת לצאת החוצה, שוקלת פעמיים אם לצאת עם הילדים, למרות האבטחה המתגברת מסביב. אנשים מדווחים שהם חושבים פעמיים לפני שהם מוציאים מילה בעברית מהפה. רק בשבת האחרונה חבורה של צעירים תלשו את דגל ישראל מהכניסה לבית הכנסת המרכזי "שטד טמפל".
אלו אנשים שאת בקשר איתם יום-יום ופתאום את קולטת שהם לא מבינים את גודל התמונה, לא מבינים מה ישראל עוברת ואפילו מפנים אצבע מאשימה ומדברים על הילדים המסכנים בעזה ועל שלום
אווירה קיצונית כזו לא חווינו בכל שנותינו באירופה. אחרי השבת השחורה קיימנו עצרת הזדהות למען ישראל, 100 מתנדבים שכיסו את וינה במודעות החטופים. אחרי כל השיח המפלג שהיה בינינו – את רואה את עוצמותיו של השיח המאחד, את היחד המחבק. בכל יום נפתחות קבוצות וואטסאפ חדשות שמראות את כוחה של קהילה וכמה ברגעים קשים כמו אלה אנחנו זקוקים אחד לשני, ויש בזה הרבה נחמה.
"כששואלים מאיפה אנחנו, ממציאים אזרחות אחרת"
רונן שמעון (50), רב בטקסס, דאלאס. אב לשמונה ילדים, בהם בן לוחם קרבי בצה"ל. הגיע לארצות הברית לפני 24 שנה עם רעייתו הרבנית אודליה בשליחות חינוכית כמורים לעברית
הייתה הרבה דיסאינפורמציה עד לצאת החג, אז התעדכנו והבנו את הזוועה המחרידה. לפני כן, בשיעור שאני מעביר בבית הכנסת, ניגשה אליי גיורת ואמרה: "אתה יודע מה קורה בארץ ישראל? אסון איום ונורא". שאלתי: מה קרה? היא ענתה שירו טילים לעבר ישראל ושהערבים רוצחים יהודים. היא אמרה את זה בפרצוף מבוהל וחזרה שוב ושוב על המשפט: זה ממש ממש גרוע. ועדיין, אמרתי לעצמי, טוב, נו, טילים, מה חדש? זה משהו שכבר התרגלנו אליו. מי חשב על ממדים מפלצתיים כאלה של רצח המוני אכזרי שטרם נראה כמותו מאז השואה?
בסיום השיעור יצאתי הביתה וראיתי אנשים שמתגודדים סביב שוטר בכניסה לבית הכנסת. היחיד שיש לו גישה לאינטרנט בשבת. הוא הקריא לנו עדכונים וחדשות מ-CNN שדיווחו על לפחות 100 ישראלים שנרצחו. כולנו צרחנו יחד: "100? לא יכול להיות. אולי אתה מתכוון ל-10? תסתכל טוב". הוא חזר ואמר: "לא. 100. לפחות". מהנקודה הזו רק חיפשנו מי שימסור לנו מידע. התחילו להישמע הזוועות ואנחנו סירבנו להאמין. בסוף הזוועות התבררו לדאבוננו כנכונות, ומספרי הנרצחים רק טיפסו.
מאז תחילת המלחמה יש פה עוינות גדולה מאוד. יש הרבה ארגונים ובכלל פרו-פלסטינים שלא מהססים לחשוף את העובדה שהם שמחים שיהודים נרצחו. לפני כמה ימים, כמה חבר'ה מכיתת הגרים שאני מלמד תלו מודעות ברחבי הדאון-טאון עם צילומיהם של האזרחים החטופים. בין המודעות הייתה גם מודעה עם תמונה של תינוק בן תשעה חודשים. תוך זמן קצר הגיעו פרו-פלסטינים ותלשו את השלטים, תוך כדי שהם מסבירים שמדובר במקום ציבורי ושזה לא המקום לתלות בו מודעות מהסוג הזה. מהר מאוד זה גלש לשיח מתלהם ולטענות שחמאס הוא לא ארגון טרור, שישראל התחילה במלחמה ושהיא רוצחת ילדים ואנשים חפים מפשע בעזה. לא משנה מה יאמרו להם וכמה יוכיחו להם שזה אמיתי, הם לא מאמינים שחמאס באמת חטף את האנשים האלה, שרף תינוקות, התעלל בגופות. מבחינתם זה שקר של האויב הציוני. מדי יום נחשפים הסיפורים מהשטח והתמונות הקשות לצפייה שעדיין מצונזרות, והם עדיין תומכים נלהבים של הרוע. זו דוקטרינה של דאעש.
אלו אנשים שהם דור 3 לחינוך שלפיו כל היהודים הם גנבים ורוצחים ואנשים הכי אכזריים בעולם וצריך להשמיד אותם, למרות שכאשר מנסים להיכנס עם האנשים האלה לשיח, רואים שהם לא מבינים על מה הם מדברים. המצב נהיה פה כל כך מאיים שהערנות פה עלתה לרמת שיא. לפני כשבוע הסתובב פה רכב שנהג באיטיות עם חלון פתוח, בשכונה של היהודים, והשמיע מוזיקה קולנית בערבית. התחושה הייתה שהוא אוסף מידע על הבתים פה והמשפחות. בודק לפי המזוזות באיזה בית מתגוררת משפחה יהודית ובאיזה לא. תושבים צילמו את הרכב, רשמו את המספר ודיווחו למשטרה על כך.
התחושה היא של איום ממשי על הביטחון האישי שלנו פה. החשש הגדול של כולנו מאז פרוץ המלחמה הוא שיבוא מטורף ויעשה בדיוק את מה שלימדו אותם וחינכו אותם לעשות – שלהרוג יהודי זה מצווה, זו גאולה
התחושה היא של איום ממשי על הביטחון האישי שלנו פה. החשש הגדול של כולנו מאז פרוץ המלחמה הוא שיבוא מטורף ויעשה בדיוק מה שלימדו אותם וחינכו אותם לעשות – שלהרוג יהודי זה מצווה, זו גאולה. זה הג'יהאד האמיתי, והכול מתכופף כדי להצדיק את זה. אנשים שמעולם לא רכשו נשק ולא נשאו נשק, בהם כאלה שמתפללים פעמיים ביום בבית הכנסת, רכשו נשקים ומקפידים להגיע לכל התפילות, גם בימי חול ובשבתות, עם נשקם האישי.
רונן שמעוןאנחנו כבר לא מרגישים בטוחים ומוגנים. את יכולה לראות יותר ויותר יהודים שמסתובבים ברחובות כשהם חובשים כובעים ופחות עם כיפות. סממנים חיצוניים כמו ציציות – מוסתרים, נמנעים מלדבר בעברית, כששואלים מניין אנחנו אז ממציאים אזרחות אחרת. בקהילות היהודיות מדווחים על עלייה דרמטית בנאצות ובקללות שהם סופגים במקומות ציבוריים כמו פארקים. אנחנו פשוט נמנעים מלצאת למרחב הציבורי עם הילדים. זה עלול להסתיים בסכנת חיים.
מצד שני, אנחנו עדים להרבה מאוד אהבה, אהדה וסולידריות מצד נוצרים אוהבי ישראל, בעיקר האוונגליסטים. אפשר לחוש שממש כואב להם לנוכח המצב. זה לא מנחם ולא גורם לנו להיות פחות ערניים, כי אי-אפשר לדעת מאיפה חלילה הרשעות הזו יכולה לצוץ ומאיפה היא תתקוף. החג האחרון הראה לנו שהם יכולים להגיע עד אלינו למיטות ולשחוט את כולנו. משהו בתמימות שלנו כעם נסדק. כעם שרוצה שלום ומדבר שלום. כמו שכתוב בתהילים: "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה".
"יש שינוי ברחובות ברלין ופחד בקרב הישראלים והיהודים"
יוסי (25), שליח חב"ד לישראלים בברלין בהובלת השליח והרב הראשי לברלין הרב יהודה טייכטל, אב לשני ילדים קטנים, מתגורר שנה בבירת גרמניה
מאז השבת ההיא שבה פרצה המלחמה רואים שינוי גדול ברחובות ברלין. יש פחד גדול בקרב הישראלים וגם היהודים המקומיים. חוששים לדבר עברית ברחובות או להראות סממנים יהודיים. עד לפני המלחמה היה אפשר ללכת בלי בעיה בחולצה עם כיתוב של צה"ל או כיתוב אחר בעברית. היום כבר נזהרים ומעדיפים שלא. האבטחה והשמירה סביב מוסדות יהודיים מוגברת. למזלנו, המשטרה והממשלה בגרמניה אוכפות ביד קשה כל מה שקשור באנטישמיות ובתמיכה בחמאס. אם היו בעבר הרבה הפגנות פרו-פלסטניות, הרי שהממשלה אסרה אותן. השכנים המקומיים הביעו תמיכה, שלחו לנו הודעות בוואטסאפ שהם משתתפים בצערנו והתעניינו במה שקורה בישראל, אבל רבים מתוכם לא ממש מבינים את עוצמת הטרגדיה ורואים במלחמה הזו פצועים ונפגעים משני הצדדים.
לצד החששות והרצון להיות בישראל וליד המשפחות שלנו ברגעים קשים אלה, דווקא עכשיו, יותר מתמיד, גוברת תחושת השליחות שיש לנו פה כלפי הישראלים שזקוקים לנו ואנחנו פועלים הרבה עבורם: בכנסים, בתפילות ובארוחות שישי למען השבת החטופים הביתה, למען החלמה של הפצועים, ולמען שלום כל עם ישראל באשר הוא. עבורם אנחנו העוגן, הבית, המשפחה החמה שהם מחפשים עכשיו יותר מהכול. הם מחזקים אותנו ואנחנו אותם – וכולנו מתאחדים כישראלים וכיהודים.
באותה השבת של חג שמחת תורה הגעתי לבית הכנסת בסביבות השעה 9 בבוקר. האדם הראשון שפגשתי היה הטבח שלנו, מקומי לא יהודי שדובר עברית מצוינת. בירכתי אותו בברכת חג שמח והוא השיב לי בפנים נפולות: "שמח לא הייתי אומר", ואז הוא עדכן אותי במה שקרה. לאט-לאט התחילו יותר ויותר אנשים להגיע לבית הכנסת, מקומיים לצד ישראלים שבאו לחגוג את שמחת התורה, והתחילו לעדכן במצב. המאבטחים דיברו על החדשות. לחטוף כזו מכה ודווקא בשמחת תורה היה נשמע כמו תרחיש הזוי. הלם. משהו שאי-אפשר להכיל אותו. התחושות הקשות ליוו אותנו עד למוצאי שבת.
החדשות דיברו על חדירת מחבלים לעוטף עזה ואני מיד חשבתי על סבתא שלי, פרח פילו בת ה-75, שמתגוררת בקיבוץ בארי. רק בבוקר שלאחר מכן, ביום ראשון, שמעתי על הטבח האכזרי ועד כמה בארי חטף מכות קשות. זה היה ממש מלחיץ. הטלפון הראשון היה לאמא. גוי התקשר לאמא ווידא שהכול בסדר איתה. היא עדכנה שסבתא בממ"ד ושכוחות חילוץ נכנסו להציל את הקיבוץ ולנטרל את המחבלים. היא אמרה לו שהיא מאמינה שבשעות הקרובות סבתא תשוחרר. במוצאי החג, בראשון בערב, אמא סיפרה שמשבת בצהריים הקשר עם סבתא נותק, שהסלולרי שלה כבה ולא היה חשמל בקיבוץ ושאין אף אחד שיכול לתת לנו תמונת מצב על מה שקורה שם. המחשבות נוראות. אלה שהצליחו להיכנס פנימה אמרו שחלון הממ"ד פתוח ושסבתא לא שם. לא ידענו מה קורה. בשעה 6 בבוקר של יום שני סבתא התקשרה ואמרה שחולצה ושהיא בריאה ושלמה. אחר כך היא סיפרה את הגרסה שלה לאירועים שנשמעה דמיונית, לא מהעולם הזה. נס מטורף. בלתי נתפס.
12 מחבלים התבצרו בבית שלה קרוב ל-48 שעות ופתחו חמ"ל שממנו ניהלו את הלוחמה שבחוץ. הם ידעו שיש מישהו בפנים וניסו לעשות הכול כדי לפרוץ פנימה, ולא הצליחו. הם ירו על המנעול, ניסו לפתוח את החלון מבחוץ, לפוצץ אותו, והממ"ד לא נפתח. המזל הוא שבגלל החמ"ל שפתחו שם, הם לא השליכו לעבר הממ"ד של סבתא גלגל רזרבי שהציתו, כמו שעשו לשכנים שלה. איך אני מסביר את זה? אין לי הסבר הגיוני. פשוט נס. סבתא ישבה שם לבד, עם חצי חבילת ביסקוויטים וחצי בקבוק מים, בלי טלפון לתקשר איתו עם העולם החיצון. כמעט בחושך מוחלט. היא נזכרה שאמא שלי השאירה אצלה בממ"ד ערכה קטנה עם תמונה של הרבי מלובביץ' וספר חת"ת (חומש, תהילים, תניא – ספר לימוד) קטן, גיששה בחושך עד שמצאה אותו, והניחה אותו על הלב. מהממ"ד היא העלתה פוסט עם הצילום שלה מחזיקה בהם ולמטה היא כתבה: "כנראה באמת אין לנו על מי לסמוך. גייסתי את הרבי מלובביץ' ואני מתפללת". וסבתא היא אחת שלא מגדירה את עצמה כדתייה בשום צורה.
בשלב מסוים היא שמעה קרבות מטורפים וחילופי אש בין המחבלים ללוחמים שלנו. במהלכם, צה"ל ריסק את הבית עם רכב צבאי כבד וממוגן, D9. רק כך הוא הצליח לחסל את המחבלים שהתבצרו בפנים, ומבלי לדעת שמישהו מסתתר בתוך הממ"ד. סבתא לא ידעה מה בדיוק קורה. היא הייתה בטוחה שהמחבלים מרסקים את הבית כדי להוציא אותה מהממ"ד. רק אחר כך כולנו הבנו את גודל הנס: מכל הבית נשאר רק הממ"ד שלם. אחרי כמה שעות של שקט היא טיפסה לגובה, אל החלון הקטן של הממ"ד, וחילצה את עצמה באופן שגם הוא בלתי נתפס. החיילים שפגשה בסמוך לשער הכניסה לקיבוץ הובילו אותה למקום מבטחים. היא אומרת שכל אותו הזמן היא המשיכה להתפלל לרבי: "הנכדים שלי שלוחים שלך. אני סומכת עליך". היא אמרה שבאותן שעות היא גילתה כוחות ועוצמות שמעולם לא ידעה שקיימים בה.
"מאז שפרצה המלחמה, האנטישמיות פה פורחת"
בטי לוזון (67), גרה ברומא בירת איטליה מאז שנת 1967. פעילה חברתית מובילה בקהילה היהודית של יוצאי לוב
תמיד כשיש משהו בארץ אנחנו מעורבבים. הפעם קצת יותר קשה עם כל ההסברה שאנחנו מנסים לעשות. באיטליה, המחשבה היא שאנחנו בישראל טועים. אנשים פה רואים את הצילומים מעזה וללא כל ידע או הבנה הם בעד העזתים הנתפסים להם כמסכנים – מבלי להבין את התמונה הכוללת, שחמאס משתמש בהם כמגן אנושי, מנצל אותם למטרותיו ורוצח את בני עמו בהמוניהם. הם גם לא מבדילים בין חמאס לחיזבאללה ודאעש.
בטי לוזון מהקהילה היהודית ברומאצילום: באדיבות המצולמתהאנטישמיות פה פורחת ביתר שאת מאז שפרצה המלחמה. הרוב התחילו להכניס את המזוזה פנימה, לתוך הבית. מקבלים חבילות הביתה מאמזון ומבקשים לשים אותן במעלית כדי שלא ידעו באיזו דירה מתגוררת משפחה יהודית. סטודנטים מדווחים על עלייה באנטישמיות באוניברסיטה כך שרובם מעדיפים ללמוד מהבית. בבתי הכנסת התחושה היא שאת נמצאת בגבול: ניידות משטרה מכל הצדדים, נוכחות מסיבית של שוטרים ומאבטחים. פעם בית הכנסת היה המקום הכי בטוח, היום הוא ממש לא.
האנטישמיות פה פורחת מאז המלחמה. הרוב התחילו להכניס את המזוזה פנימה, לתוך הבית. מקבלים חבילות הביתה מאמזון ומבקשים לשים אותן במעלית כדי שלא ידעו באיזו דירה מתגוררת משפחה יהודית
שכנים שהם כמו אחים עבורי מערבבים הכול. רובם באו לעודד והביעו התנצלות ביום הראשון, אבל היו כאלה שהאמפתיה מצידם הגיעה אחרי שבוע ויותר. התחושה היא שזה עוד בלגן ועוד מלחמה שיש בישראל ומעדיפים שלא להיכנס לפוליטיקה. בעיקר כי הצד המוכה, הצודק, לא מוצא חן בעיניהם. הם מעלימים עין למרות שהם חוששים שזה גם יגיע אליהם, וזה לא מונע מהם תוך כדי להפנות אצבע מאשימה כלפינו. הפחד פה הוא גדול. זה קצת מכניס ללחץ ולפחד ממשי שמזכיר את גרמניה והשואה.
לקהילת יהודי לוב פה יש "כתם חזק" בזיכרון מכך שהם נזרקו משם ללא כלום. הם חוששים שזה יקרה בשנית. כבר אי-אפשר לדעת. אין אמון באף אחד. כמו אז, גם היום, אנשים לא תופסים עד כמה העניין רציני ולא יודעים לאן זה יתפתח. לפתוח את החדשות ולראות את כל העדויות על הזוועות ברשתות החברתיות ואת התגובות האנטישמיות התומכות שמסביב – לומר את המילה שואה זו לא הגזמה גם בסוף שנת 2023.
"סימנו בית של יהודים וציירו עליו צלב קרס"
רותם לוי (35), נשוי להולנדית ואב לילד בן שנתיים. בעל חברת לוגיסטיקה, מתגורר עשור באמסטרדם
בכל המבצעים הצבאיים שהיו בישראל בעשור האחרון אני הייתי באמסטרדם והמצב הורגש ברחובות. גם הפעם קורה אותו דבר, רק שהפעם זה באקסטרים. זה כבר מאוד בעייתי. גם הרעש שהמוסלמים עושים הוא קיצוני. בעוד חודש יש בהולנד בחירות משמעותיות כי הממשלה פה נפלה על עניין המהגרים, והרבה ממנהיגי הימין בעד ישראל ונגד ההגירה וחוסר האינטגרציה של המהגרים בחברה ההולנדית, ולכן הצעקות הפעם הן אחרות. ה"מקומיים" מתחלקים לשניים – יש את המקומיים המוסלמים שעם חלקם אני עובד, ויש את המקומיים ההולנדים כמו שאנחנו מכירים מהסרטים. האחרונים הם אלה שמראים חיבה לישראל אבל לא יצאו להפגין בעדה ולומר את אשר על ליבם. הם אוהבים להיות ניטרליים. הם יהיו בעדנו כי הם רואים את המערביות שבישראל, אבל יבחרו במופגן בניטרליות, בדיוק כמו שהיה בשתי מלחמות העולם וזאת למרות שהגרמנים כבשו אותם. זו התרבות.
גם פה בהולנד הם מבינים את גודל האירוע והטרגדיה ושאף אחד לא חסין מהאלימות הזו. זה יכול לקרות גם לנו. אנשים חוששים מחיקוי ומתחילים לחשוב: מה עושים? מה קורה? חוששים שזה יתפוס גם אותם
שבת 7 באוקטובר תפסה אותנו כמה ימים אחרי שחזרנו אני, אשתי והילד מחופשת החגים. כמות ההודעות החמות והמחבקות שקיבלתי לסלולרי שלי הייתה מדהימה. החברים ההולנדים שלנו פשוט חיבקו ועטפו אותנו בהרבה אמפתיה. מהערבים המוסלמים שאני עובד מולם ביומיום היו גם, אבל הרבה פחות. המוסלמים המתונים פה לא ידברו. הם פוחדים מאוד מהקיצונים ולא יעשו משהו שיסמן אותם כמתונים. יצאנו החוצה לרחוב, ואמרתי לאשתי שעם כל מלחמות העבר, לא זכורה לי אווירה כזו. התחושה היא פחד גדול וחשדנות גדולה. לא רק ליהודים ולישראלים, גם בכלל. למשל, לפני כמה ימים הגיע מישהו לנקות את חלונות הבניין, והמבוגרות מיד התקשרו והזעיקו את משמר השכונה, שהוא גוף שהקמנו בעקבות אירועי 7 באוקטובר. גם פה בהולנד הם מבינים את גודל האירוע והטרגדיה ושאף אחד לא חסין מהאלימות הזו. זה יכול לקרות גם לנו. אנשים חוששים מחיקוי ומתחילים לחשוב: מה עושים? מה קורה? חוששים שזה יתפוס גם אותם.
מאז המלחמה יש עלייה במספר ההצקות כלפי יהודים וישראלים ובחומרתן. במיוחד בשכונת הישראלים והיהודים יש קריאות אנטישמיות והתגברו קריאות בנוסח "ישראל היא טרוריסטית", "רוצחים ילדים בעזה" ו"פרי פלסטיין". במרחק של חצי שעה מאמסטרדם, שבה יש קהילה ישראלית גדולה, סימנו בית של יהודים וציירו עליו צלב קרס ומגן דוד שהזכיר את הטלאי הצהוב, וכתבו "יודוס" – יהודי בהולנדית.
אשתי ואני תמיד דיברנו בבית במיקס של עברית, אנגלית והולנדית. במיוחד חשוב לנו לדבר עם הילד בעברית. כיום, אנחנו לא מדברים בכלל בעברית ברחוב. אנחנו מדברים בהולנדית בלבד. מאז המלחמה הורדנו את העברית לגמרי. אשתי בעצמה חוששת הרבה יותר ממני ומקפידה כמוני שלא יהיו סממנים יהודיים. נכון שלפעמים מרגישים שהפחד מוגזם. במיוחד עם החברים או הקולגות לעבודה, ההולנדים המקומיים, אפשר במקסימום להיכנס לדיבייט על הילדים בעזה ולנסות להסביר את הצד הישראלי במלחמה הזו ובכלל בסכסוך. הבעיה היא יותר עם המהגרים שרעשניים מאוד ומנסים להציק. ושוב, הפחד כמובן נובע מהטבח הנורא שראינו בישראל.
הילד שלנו קטן עדיין מכדי להבין אבל הרבה צעירים בגילי העשרה מדווחים על אלימות בבתי הספר, והכוונה לאלה הלומדים בבתי הספר הלא-יהודים. שם, המערכת המוסדית לא בנויה, לא ערוכה ולא יודעת איך להגן עליהם. פשוט אין להם את הכלים החינוכיים לטפל בילדים הגדולים יותר שנשאלים בהפסקות או בתוך הכיתות שאלות מציקות ומטרידות כמו – למה אנחנו בעצם בעזה? למה היהודים הורגים ילדים או חפים מפשע בעזה? בן של חברים, בן 12, סיפר שבהפסקה תלמידים מוסלמים שלו בבית הספר אמרו לו "פרי פלסטיין" ו"כולכם רוצחים תינוקות עזתים". זו הבעיה הגדולה שלנו. ברחוב כמעט לא יפנו אליך בשאלות של כאלה, למרות שהרב של חב"ד פה מסתובב בחופשיות בשוק עם הסממנים היהודיים בגלוי, כהרגלו, ואף אחד למיטב דעתי לא התהפך עליו. להפך, המקומיים ההולנדים מפרגנים לו ומחזקים אותו.
הפחד מחקיינות הביא להגברה של אבטחת מוסדות יהודיים כמו גם מוסדות חב"ד ברחבי המדינה. נראים יותר שומרים חמושים וגם לא חמושים. המשטרה בהולנד משתפת פעולה אך עובדת אחרת מישראל. אין את הנראות של השוטרים כמו בישראל, כדי לא ליצור פאניקה בקרב האזרחים. ההפגנות הפרו-פלסטיניות נהפכו לאחרונה לאלימות יותר מבחינת התוכן. ממש אפשר להרגיש את זה. ממשלת הולנד אוסרת על הרמת דגלי חמאס או אל-קאעידה וארגוני טרור נוספים, החלה להקפיד באכיפה מוגברת של החוק ומבצעת הרבה מעצרים מקרב המפגינים. בהחלט יש אפס סובלנות מצד המשטרה המקומית.
עם כל המצב הזה, כישראלי, שהיה לוחם בגבעתי בסדיר ושיש לו חברים שמגויסים ומשתתפים בלחימה, בוער לי לעזוב הכל ולבוא, אבל עשור שאני כבר לא חי בישראל, אז אני מתגייס ומנסה לעשות הרבה טוב מפה. יש הרבה דברים יפים שעושים יחד עם הישראלים פה. עשינו הפגנות יפות למען ישראל, ומיצג של עגלות תינוקות עם תמונות הילדים החטופים ושמותיהם על כל עגלה, שהוצב במרכז המוזיאונים שהוא אחד המקומות המרכזיים והתיירותיים באמסטרדם. מדובר במיצג שנע ברחבי הולנד. תרמנו אלפי חליפות גשם לחיילים בחזית ושלוקרים. תרמנו הרבה לחבר'ה שלי מימי מבצע עופרת יצוקה, ויש עוד הרבה מה לעשות מפה.
פורסם לראשונה: 11:34, 30.10.23
