ב-1904, לפני 120 שנה, נוסד בברלין ארגון ייחודי בשם Jüdischer Frauenbund – איגוד הנשים היהודית בגרמניה. קונגרס עולמי של נשים שהתקיים בברלין ביוני של אותה שנה קיבץ נציגות מרחבי העולם, בהן נשים יהודיות מגרמניה ומחוצה לה, ובמעמד זה הכריזו ברטה פפנהיים (1859–1936) מפרנקפורט, זידוני ורנר (1860–1932) מהמבורג והנרייטה מאי (1862–1928) מברלין – שלוש נשים שהובילו פעילות חברתית למען נשים – על הקמתו של האיגוד.
הרעיון היה לאגד תחת קורת גג אחת נשים יהודיות מקומיות שפעלו עד אז באופן עצמאי ברחבי גרמניה, לתאם את עבודתן ולהזין ולהעשיר האחת את עשייתה של האחרת. רבים מיעדיו של האיגוד היו חדשניים ואף פורצי דרך בתקופתן. בין השאר ביקש האיגוד לקדם פעילות פמיניסטית בעולם היהודי, להגביר את מעורבותן של הנשים בחיי החברה והתרבות ולנצל את הפוטנציאל של נשים לטובת הקהילה.
4 צפייה בגלריה
הנהלת אגודת הנשים היהודיות בפרנקפורט, בראשית המאה ה-20. יעדים פורצי דרך
(צילום: מכון ליאו בק ניו יורק)
חברות הארגון ניהלו מאבק עיקש למען שילוב נשים בהנהגה קהילתית ולמען שיפור מעמדן בחיים הדתיים (בולט בהקשר זה המאבק למען נשים עגונות); מנהיגות האיגוד קראו לחולל שינוי בפעילות הסעד בעולם היהודי ולעבור ממעשי צדקה וגמילות חסדים מסורתיים לשיטות עבודה מודרניות, תוך אימוץ עקרונות חדשים מתחום העבודה הסוציאלית. מרגע הקמתו פעל האיגוד במרץ במשך 34 שנים, עד לחיסולו בידי הנאצים אחרי פוגרום נובמבר 1938 ("ליל הבדולח"). בשיאו הקיף האיגוד כ-50 אלף נשים שהשתייכו למעל ל-400 אגודות נשים יהודיות בגרמניה.
קשה להפריז בחשיבותו ובהיקף השפעתו של האיגוד על החברה היהודית בשנות קיומו, ובעיקר על נשותיה וילדיה, כולל מגזרים שהוזנחו בידי מוסדות הקהילה. נשים שילדו מחוץ לנישואים, תופעה לא נדירה בראשית המאה ה-20, ספגו יחס מזלזל בחברה היהודית אך מצאו בקרב חברות האיגוד ובמוסדותיו – למשל ב"בית בנוי איזנבורג" בקרבת פרנקפורט, מוסד הדגל של האיגוד – מקור לתמיכה ולהצלה. אלה מנעו את הזנחתן ואפשרו לרבות מהן, ואף לילדיהן, להתחזק פיזית, נפשית וחברתית. ילדים יתומים וילדים בסיכון זכו לסיכוי לחיים טובים ואף להצלה פיזית בזכות גוף ייעודי שהקים האיגוד וריכז את הטיפול בעניינם. גוף זה דאג למציאת פתרונות לאותם ילדים, בייחוד לאלה ששהו עד אז במסגרות לא-יהודיות. הוא תיאם את אימוצם ובמקרה הצורך גם את העברתם לבתי אומנה, תחילה בגרמניה ובתקופה הנאצית גם מחוצה לה. עבודה זו סייעה לימים לארגון מבצע הקינדרטרנספורט (Kindertransport) להצלת אלפי ילדים, מבצע שבו היו נשות האיגוד שותפות מלאות – יוזמות ופעילות.
נערות עובדות, רבות מהן מהגרות שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה, הורחקו מסכנה ממשית הודות למוסדות ולתוכניות שהפעיל האיגוד בערים שונות, למשל לשכות להשמה מקצועית, מסלולים להכשרה מקצועית ומועדונים לנשים צעירות. מועדונים אלה, שנפתחו בערים כגון פרנקפורט, מינכן וקלן, הציעו מרחב בטוח לשעות הפנאי, הרחיבו את השכלתן של הנערות וחיזקו את תודעתן היהודית והנשית. כמו כן הפעיל האיגוד מוקדי סיוע בתחנות הרכבת, מוקדים שנועדו להזהיר נוסעות יהודיות צעירות, בעיקר כאלה שעשו את דרכן ממזרח אירופה למדינות מעבר לים, מפני הסכנה האורבת להן בנפילה ברשתם של סוחרי נשים יהודים. מוקדים אלה היו חלק מהמאבק הבלתי-מתפשר ורחב ההיקף שניהל האיגוד מראשית הקמתו נגד התופעה של זנות וסחר בנשים.
השפעה רבה והרת גורל הייתה לאיגוד גם על מי שפעלו בו, רבות מהן נשים מהשכבות המבוססות והמשכילות ביהדות גרמניה. בעקבות הצטרפותן לאיגוד גברה תודעתן החברתית ועלה בידן למלא תפקידים בעלי אחריות במרחב הציבורי, תפקידים שחרגו מן הנורמות המגדריות הרווחות בנוגע למקומן של הנשים בחברה. האיגוד הציע מרחב לפעילות פמיניסטית בתוך החברה היהודית, וכך הצליח למשוך חזרה לקהילה היהודית נשים שעד אז לא מצאו בה מקום הולם ונאלצו לפנות אל מסגרות כלליות. האיגוד אף סיפק מרחב נוח עבור נשים שסבלו מגילויי אנטישמיות במהלך עבודתן בארגונים של נשים גרמניות.
גם בתקופה הנאצית לא שקט האיגוד על שמריו. נשים רבות שעד אז לא היו שותפות בקהילה היהודית נפלטו באותו שלב מכל מסגרת גרמנית, והאיגוד מיהר להציע להן לא רק מסגרות חדשות למפגש ולעשייה מועילה למען הקהילה ולמען עצמן, אלא גם כלים להכיר ולהוקיר את זהותן היהודית. הנהגת האיגוד פעלה במרץ לקדם תוכניות הכשרה והסבה לנערות ולנשים במקצועות מבוקשים, במטרה לאפשר להן לשרוד בתנאים הקשים בגרמניה, ויותר מכך – לצייד אותן היטב להגירה.
מספר הנשים היהודיות שהיגרו מגרמניה היה תמיד נמוך יותר במידה ניכרת מזה של הגברים, ונתון זה נשמר גם אחרי 1933. האיגוד נאבק כדי לשנות מציאות זו, בייחוד אחרי פרסום חוקי נירנברג בספטמבר 1935, כאשר הצורך להגר הורגש ביתר דחיפות. מאמציו של האיגוד להגביר את יציאתן של נשים – ובעיקר של נשים לא נשואות, צעירות ומבוגרות כאחד – היו בסופו של דבר הרי גורל.
כאשר מדברים על האיגוד, השם הראשון והבולט ביותר שעולה הוא ברטה פפנהיים. פפנהיים שייכת לרשימה קצרה למדי של נשים יהודיות מגרמניה שזכו להכרה. פפנהיים אולי מוּכרת יותר בתור "אנה או", הפציינטית ה"היסטרית" של יוזף ברויאר, ידידו של זיגמונד פרויד – מי שהמציאה את ה"ריפוי בדיבור" ובכך הניחה בלא יודעין את אחד היסודות החשובים לפסיכואנליזה. אך היא גם הייתה מנהיגה פמיניסטית ראשונה במעלה ואחת האימהות של תחום העבודה הסוציאלית בעולם היהודי. כאמור, פפנהיים הייתה אחת ממקימות האיגוד. היא עמדה בראשו במשך עשרים שנה, כמעט ברציפות, ועד סוף ימיה הייתה ממובילותיו.
עם זאת, למרות חשיבותה של ברטה פפנהיים בתולדות האיגוד, שאינה ניתנת לערעור, יש לזכור כי היא לא צמחה ולא פעלה בחלל ריק. עמלו לצידה נשים רבות אחרות, מרשימות גם הן, אלא שהן כמעט ואינן מוכרות בסיפור של יהודי גרמניה או בהיסטוריה של הנשים היהודיות. כאשר מפנים את המבט ומתבוננים במספרים המרשימים של נשים שפעלו במסגרת האיגוד, נחשפת רשימה ארוכה ומגוונת למדי הכוללת את שמותיהן של קלרה סמואל, קלמנטינה קרמר, פאולה אולנדורף, בטינה ברנר, רחל שטראוס, חנה קרמינסקי, קלרה קארו, קורה ברלינר ועוד רבות-רבות אחרות.
סיפורו של איגוד הנשים היהודיות נעשה מרתק אף יותר כאשר מפנים את המבט אל האוסף הרחב של נשים שהתקבצו בו; נשים שעל אף שהשתייכו לכל הזרמים בקהילה היהודית בגרמניה, הצליחו לטפח סולידריות נשית ויהודית, לפעול יחד ולקדם את המטרות החשובות שהציבו לעצמן.
- ד"ר נטלי ניימרק-גולדברג היא היסטוריונית החוקרת את ההיסטוריה של נשים יהודיות בגרמניה. המאמר מתוך "שנורקל", בלוג של מכון ליאו בק ירושלים בתחומי ההיסטוריה והתרבות של יהודי גרמניה
