בית הכנסת שהפך לתיאטרון: המבנה המרשים שנמצא היום בקישינב, בירת מולדובה, טומן בחובו היסטוריה יהודית. בית הכנסת שהיה במקום נפתח בשנת 1913, לאחר שלוש שנים של גיוס כספים על ידי אנשי הקהילה. תחילה בית הכנסת שימש כבית תפילה לתלמידי תלמוד תורה, אבל כעבור זמן קצר הוא הפך לבית הכנסת הראשי הגדול והיוקרתי ביותר של קישינב. בראש בית הכנסת עמד הרב הראשי יהודה לייב צירלסון והוא נודע בזכות החזנים הטובים ביותר של אזור בסרביה שהתפללו בו באופן קבוע.
ההצלחה של בית הכנסת נקטעה בשנת 1940, כאשר המבנה וכל הבניינים באזור הולאמו. בתום מלחמת העולם השנייה, הבניין שופץ והועבר לטובת תיאטרון הדרמה על שם צ'כוב, ומאז ועד ימינו הוא ממשיך לשמש למטרה זאת.
במאי התיאטרון יוסף שץ, יהודי מקומי, עוסק במקצוע כבר 33 שנה ובמהלך חייו ביים 40 הצגות. לדבריו, יש עדיין השפעה יהודית בבניין: "השנה, לציון 120 שנה לפוגרום קישינב, העירייה הציבה בתיאום עם הקהילה היהודית לוח הנצחה על התיאטרון וסיפרה כי היה בו פעם בית הכנסת. זאת תופעה די אופיינית לברית המועצות לשעבר כאשר כנסיות, בתי כנסת ובתי תפילה אחרים היו מוסבים לבניינים אחרים עם תוכן. יש אומרים כי מתייחסים לבית כנסת שחדל להיות בית כנסת כמו לספר תורה שלא קוראים בו יותר – קוברים אותו".
איזה תוכן יהודי מוצג בשנים האחרונות בתיאטרון?
"ביימתי הצגה על פי המחזה 'גטו' של המחזאי הישראלי יהושע סובול. המחזה הזה בנוי על מה שקרה בגטו וילנה בעת השואה, כאשר הוקם תיאטרון בתוך הגטו. בתיאטרון הזה השתתפו שחקנים שהיו אסירי הגטו. הייתה שם דמות של קצין גרמני שכאשר הבחין שמסביבו אנשים יצירתיים, החליט לערוך ניסוי. הוא אמר להם: 'מכיוון שאתם אוהבים את האמנות ואת האמת, אאפשר לכם לעסוק בתיאטרון, בתנאי שאני אראה תוצאות'. כלומר, הם מכינים הצגה ותוך כדי הכנתה הקצין ממשיך לעסוק במלאכתו, כלומר משמיד חלק מהיהודים.
במאי התיאטרון יוסף שץצילום: אדוארד דוקס"לא רציתי לעשות הצגה רגילה שמעוררת רגשי אמפתיה והשתתפות בצערם כסיפור טראגי. היה לי חשוב מאוד להראות שיש שם בני אדם שרצו לשנות משהו, להקים איזה סדר חדש. בני אדם שגם להם הייתה תפיסת עולם מסוימת. בצורה כזאת מוצגות שתי השקפות על מהו שלום, מה זו אהבה ומהי אמת".
הרוסית נשמרה במולדובה
דוגמה נוספת לנושאים יהודיים היא הצגה על פי מחזאי רומני, "טקי, יענקי וקדיר", שהוצגה בתיאטרון לאורך שנים בתחילת שנות ה-2000 והוסרה מהרפרטואר בסופו של דבר. לדברי שץ, "זהו סיפור על שלושה חברים צעירים: נוצרי, יהודי ומוסלמי. בהצגה נשאלת השאלה האם צעיר נוצרי יכול לשאת לאישה בחורה יהודייה או לא. תמיד היה נדמה לי שזה לא נושא להצגה, אלא שאלה שנוגעת לשניים, לבני הזוג. יש את ההיבט הדתי ויש את ההיבט הכלל-אנושי. מנקודת המבט האנושית אומרים: כן, כי ככה הם החליטו.
"אצלנו, לפי תפיסת העולם היהודית של מולדובה, תמיד כשהיו נישואי תערובת היו שואלים: מי הגבר ומי האישה? ואז אם התברר שהבחורה יהודייה, אז זה לא טוב, משום שעליה כביכול לציית לגבר. אם המצב הפוך אז זה בסדר, משום שאם הבחור הוא יהודי, אז הבחורה תציית לחוק היהודי. ואז הבחורים שהתחתנו עם לא יהודיה, נהגו לומר באיזה כבוד מפוקפק: 'אשתי אפילו יותר יהודייה ממני!' לעומת המבוגרים שהייתה להם דעה אחרת. אבל רציתי קצת להרחיב את הסוגיה הזאת ולהראות מה קורה למוסלמי, ליהודי ולנוצרי כשבני הזוג מקבלים את ההחלטה. למעשה אנחנו רואים כיצד שלוש הדמויות האלה מתייחסות בצורה שונה מאוד להחלטת בני הזוג. רוב ההצגה שלושת הנציגים של הדתות השונות נשארים לבדם מול המחשבות שלהם, וככל ששוקעים בהצגה מבינים יותר ויותר שהשאלה היא לא האם מותר או אסור, אלא כיצד כל דת רואה את המושגים האלה: אהבה, החיים והיחסים אחד כלפי השני".
בקייב נאסרו היום ההצגות ברוסית, הספרים ברוסית והמוזיקה ברוסית. כמה קשה לעבוד ברוסית במולדובה?
"אנחנו התיאטרון הרוסי המרכזי, אבל יש עוד שניים קטנים מתוך יותר מ-15 תיאטראות של קישינב. כאן בינתיים אין שום הנחיות אידיאולוגיות שלא יאפשרו לך לפתוח תיאטרון ברוסית. לתיאטרון שלנו מגיעים דוברי השפה הרוסית, אבל חוץ מזה מגיעים כולם: מולדובנים, רוסים, אוקראינים. אם הם באים, סימן שהתיאטרון מעניין אותם".
שץ נולד בקישינב. בגיל 17 עזב לסנט פטרסבורג. "חייתי שם כמעט 17 שנה עד תחילת 1980, וחזרתי לקישינב משום שהוריי הזדקנו ולא הייתה לי שם דירה משלי. הייתי אז בן 34 ולא קיבלו אותי לעבודה. הרי הייתי יהודי, ואז היה נהוג לומר כך: 'ומה יקרה אם נקבל אותך לעבודה ותעזוב ישראל?' למעשה מה שקרה הוא שכל היהודים עזבו ואני נשארתי", הוא מספר. "אבל הגיעו זמנים של פרסטרויקה. חדלו כל המגבלות האידיאולוגיות. הוזמנתי על ידי שחקנית דגולה לביים את ערב הפרישה שלה, שהיה מוצלח, וכך נשארתי לעבוד בתיאטרון עד היום".
מה מסמל עבורך התיאטרון?
"זאת עבודה די מורכבת שאני עוסק בה כמעט כל חיי. הייתי משווה את זה למנצח תזמורת. הוא לוקח תווים, מכנס תזמורת. מה הוא צריך את זה? מה זאת היצירתיות הזאת? זאת אחת השיטות לומר לעולם את מה שאני חושב עליו, או ביטוי עצמי, כמו שנהוג לומר היום. התיאטרון הוא לא גננת שאמורה להצמיח תכונות אצל ילד. התיאטרון יכול לעשות את זה, אבל לא בהכרח. אני חושב שהשליחות של התיאטרון היא לדבר על מה שקורה בעולם ולמשוך תשומת לב לאותם הדברים שהאנשים היו צריכים לשים לב אליהם".
