חיפוש בסיסי בגוגל של המילים "חרדים" ו"כסף" מעלה באוב שלל כתבות ואזכורים של עיתונאים וכותבי טורים על צירוף אחד מרכזי: "חרדים וקצבאות". בין השאר אפשר למצוא את התקרית המביכה ההיא שבה פעילי "אחים לנשק" השליכו שטרות כסף מזויפים על ראשי תלמידי ישיבה חרדים, בתור צעד מחאתי. אבל מדוע החרדים נזקקים לקצבאות? למה ראשי הממשלה לדורותיהם מזדרזים לתת אותן? ומה באמת קורה בכלכלה החרדית, בהנחה שיש בכלל אחת כזאת?
כדי להתחיל להבין את המצב הנוכחי, צריך ללכת אחורה עד לראשית שנות ה-70. נתונים ישנים על שיעורי התעסוקה וההכנסה של האוכלוסייה החרדית באותן שנים מעלים תמונה די מעניינת: גברים חרדים עבדו בשיעורי תעסוקה די דומים לגברים יהודים שאינם חרדים. הנשים בעיקר ישבו בבית וגידלו ילדים, כמו בכל משק בית מסורתי בחברה שמרנית (וכמו משפחות חילוניות רבות באותה עת). אלא שאז השתנתה התמונה בצורה דרמטית.
6 צפייה בגלריה
אישה חרדית בקניות. פעם הנשים ישבו בבית וגידלו את הילדים, אבל התמונה התהפכה בצורה דרמטית
(צילום: Igal Vaisman / Shutterstock.com)
שנות ה-70, תקופה המכונה בקרב הסוציולוגים "תור הזהב של מדינת הרווחה הישראלית", יצרו שינויים דרמטיים בשוק העבודה. מעונות היום ומסגרות הטיפול הממוסדות לגיל הרך התפתחו ואיפשרו יציאה מסיבית של נשים ישראליות לשוק התעסוקה. קצבאות הילדים הפכו להיות זמינות לכולם לפי מספר הילדים שיש להם. פתאום לכל דבר היה "סיוע". למשל, כשאמא שלי (אישה חילונית בזמנו) רצתה לקנות דירה, היא פשוט כתבה מכתב מנומס למשרד השיכון והסבירה את מצוקתה, והופ – אושרה לה משכנתא בתנאים נוחים למדי מטעם מדינת ישראל.
למעשה כל משפחה מעל לארבעה ילדים הוגדרה כ"ברוכת ילדים". התוצאה הייתה הנחות, המון הנחות: הנחות בבריכה, הנחות בספרייה, הנחות וסבסוד כמעט בכל שירות ציבורי. זה היה דבר נפלא באמת, שסוף-סוף מדינת ישראל החלה לראות באזרחיה כבעלי זכויות לחיים תקינים, אחרי משטרי צנע ואיום בהכחדה מצד שכנותיה. אבל היה עוד מישהו שזיהה את הפוטנציאל העצום של החזון החדש והסוציאליסטי שנפרס כאן פתאום לכולם – הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הציבור החרדי באותן שנים, איש שגם מתנגדיו יגדירו ככריזמטי ובעל חזון.
הרב שך זיהה את המציאות הכלכלית החדשה כהזדמנות פז למימושו של חזון דתי של היבדלות תרבותית. לכן הוא חתר לכך שיותר ויותר גברים חרדים ילמדו תורה בכוללים ולא יצאו לעבודה, כך שלא ייחשפו לעולם החילוני שבחוץ. התפיסה הייתה שבמקביל, הנשים יכולות לפרנס את התא המשפחתי – וכך, בעזרת ה' ובעזרת נדיבותה של המדינה היהודית, המשפחה תשגשג.
העידן שהתחיל את הפלונטר
שנות ה-70 היו העידן שבו חלה צלילה דרמטית בשיעור הגברים החרדים העובדים (והמשרתים), לצד כניסה דרמטית לא פחות של נשים חרדיות לעולם התעסוקה – בעיקר כעובדות הוראה, מזכירות וזבניות. את הפרק הזה חתם מהפך דרמטי לא פחות – המהפך של 1977. מנחם בגין עלה לשלטון ומיד צירף אליו את החרדים – וכן, הוא היה חייב לעשות את זה, בלעדיהם פשוט לא הייתה לו ממשלה. ההסכמים הקואליציוניים בין הצדדים נחתמו, ובמסגרתם התקבע בפעם הראשונה באופן גורף וללא מכסות הפטור מגיוס של מי ש"תורתם אומנותם".
6 צפייה בגלריה
ילדים חרדים משקיפים על הים התיכון בתל אביב. הקצבאות, המנופחות מאליהן, גדלו
(צילום: Boris-B / Shutterstock.com)
החרדיוּת בישראל התפתחה לחברה שפרופ' מנחם פרידמן יכנה כ-20 שנה מאוחר יותר כ"חברת הלומדים". כל זה נמשך לאורך שנות ה-80 וה-90 כמעט ללא הפרעה. החינוך החרדי לבנים הלך וירד ברמתו כי ההתמקדות עברה להכשרת אברכים. למעשה לאף ממשלה משמאל ומימין לא היה אינטרס ממשי לשנות את המצב. להפך; העדיפו לזרוק כמה גרושים לחרדים בבני ברק כדי שייתנו לחילונים לנהל את העניינים בשקט. זה עבד די טוב עד שהדמוגרפיה שינתה את כללי המשחק.
פוליטיקאים (בייחוד בנימין נתניהו) למדו שלא כדאי להם לקצץ לחרדים, כי הם לא אוהבים את זה ולא ירצו לשבת איתם בממשלה אם הם יבצעו את המהלכים האלה שוב
שמואל הלפרט היה חבר כנסת בממשלה של אהוד ברק בשנת 2000 (כן, כי גם השמאל היה צריך את החרדים בקואליציה). במהלך שנוי במחלוקת הוא הקפיץ את קצבאות הילדים מהילד החמישי ומעלה במסגרת "חוק משפחות ברוכות ילדים". קצבאות הילדים, המנופחות מאליהן, כבר הגיעו לכמה אלפים טובים של שקלים מדי חודש, מה שעורר תרעומת ציבורית רבה.
ב-2003, שר האוצר בממשלת אריאל שרון, אחד בשם בנימין נתניהו, מחליט לעשות לזה סוף. הוא חותך באחת את קצבאות הילדים, שולח מאות אלפי ילדים חרדים (וערבים) אל מתחת לקו העוני. החגיגה, כפי שזה נראה אז, הסתיימה. המהלך הזה האיץ תחילה באופן דרמטי תהליכי השתלבות שונים בין החברה החרדית לחברת הרוב הישראלית, כאשר הדגש והחוט המקשר בין כולם הוא אחד – הכלכלה. הרעיון בא לידי ביטוי במסגרת תוכניות לשירות צבאי שהחלו להתפתח, מסלולי אקדמיזציה והכשרה תעסוקתית ועוד, שנועדו לאפשר לגברים חרדים לקפוץ מעל המשוכה של היעדר כמעט מוחלט בהשכלה פורמלית בסיסית ולהרוויח כסף. מ-40% גברים חרדים עובדים ערב הקיצוצים של נתניהו, עלינו אחרי מה שנראה כמו "מאמצי על" ומיליארדים רבים ל"שילוב" של 53% ב-2023.
6 צפייה בגלריה
נתניהו כשר האוצר ב-2003. מדיניות הקיצוצים בקצבאות לא נמשכה לאורך זמן
(צילום: אלכס קולומויסקי)
למה מעט כל כך? קודם כול, כי המדיניות לא ממש פעלה לאורך זמן. הנציגים החרדים חזרו במהרה לנהל את העניינים ומדיניות הקצבאות והסבסודים חזרה זמן קצר לאחר מכן. למעשה אפשר להגיד שמאותה נקודת זמן ב-2003 קרו שני דברים. פוליטיקאים (בייחוד בנימין נתניהו) למדו שלא כדאי להם לקצץ לחרדים, כי הם לא אוהבים את זה ולא ירצו לשבת איתם בממשלה אם הם יבצעו את המהלכים האלה שוב; ופוליטיקאים שהטיקט הרשמי שלהם לבוחרים הוא לבצע קיצוצים חדים בעוגת הקצבאות והסבסוד החרדית (לפיד האב ולפיד הבן) לא ממש סיפקו את הסחורה, לשמחת החרדים. אבל מה קרה בינתיים בחברה החרדית עצמה?
מגזר אחד, שתי כלכלות
בחברה החרדית החלו להתפתח מראשית שנות האלפיים שתי כלכלות מקבילות. כלכלה אחת היא כלכלה של מחסור גדול (מגזר עם 48% עוני, אחרי הכול). חשיבה על כל שקל ושקל, קניית מצרכים למחיה מצומצמת מאוד, והישענות משמעותית על חלוקות שונות ועזרה לנזקקים בקהילה החרדית – החל במצרכי מזון שבועיים וכלה במשקפיים וטיפול שיניים. כמעט במקביל החלה להתפתח כלכלה אחרת, בורגנית, המבוססת על צריכה ועלייה חדה ברמת החיים. אבל תכף נגיע אליה. קודם לכן כדאי להתמקד בשאלה איך מתמודדים החרדים עם המצוקה הכלכלית הגדולה.
אחת הדרכים להתמודד עם המצב היא עבודה לא מדווחת, או בלשון העם "עבודה בשחור". קומבינות כלכליות, עיסוקים צדדיים לא מדווחים. החל מפתיחת מתחם צ'ולנט לבחורי ישיבות, ועד לגביית דמי תיווך על נכסים, גיוס תרומות וסיוע במיצוי זכויות
לצד החלוקות שונות והסיוע הכלכלי הנדיב שעליו מתבססת המשפחה החרדית הענייה, דרך מפעלי החסד בקהילה, יש גם גמ"חים (ראשי תיבות של גמילות חסדים), שהם מסגרות המאפשרות קבלת הלוואות למטרות שונות ללא ריבית, לשיפוץ, לחתונה של הילד ולכל מטרה גדולה ונצרכת. עד היום בנק ישראל מנסה להעריך את כמות ההון המתגלגל בבנקים הלא-רשמיים האלה (מספר חד ספרתי של מיליארדים זאת ההערכה הגסה של כלכלני הבנק). ככל הידוע, הם עדיין רק משערים.
דרך נוספת להתמודדות עם המצב היא עבודה לא מדווחת, או בלשון העם "עבודה בשחור". קומבינות כלכליות, עיסוקים צדדיים לא מדווחים. החל מפתיחת מתחם צ'ולנט בימי חמישי לבחורי ישיבות, ועד לגביית דמי תיווך על נכסים, גיוס תרומות, סיוע במיצוי זכויות ושלל עיסוקים שהמכנה המשותף לכולם הוא שהן מתחת לרדאר של רשויות המדינה, ובעיקר רשויות המס. גם אצל הנשים יש עיסוקים לא מדווחים כמו טיפול בתינוקות, לצד עסקים ביתיים שונים.
יש לציין כי התמריץ להימנע מדיווח למס הכנסה ירד, לאור נקודות הזיכוי במס ומס הכנסה שלילי, שלימדו את החרדים שאולי דווקא כדאי לדווח וליהנות מסיוע. עם זאת, גברים חרדים שחוששים מגיוס לצבא או כאלה שלא יודעים מה ילד יום מעדיפים פעמים רבות לא לעדכן על הכנסותיהם ולהסתיר מידע מהרשויות, שממילא נתפסות כעוינות וכל שיג ושיח איתן מלווה בחשדנות רבה.
סוגיה נוספת היא הנדל"ן. כשאני התחתנתי הרבה מהחברות שלי קיבלו במתנה דירה מההורים. המשכנתא (אם הייתה) שולמה בידי ההורים והזוג בעצם התחיל את חייו עם קורת גג. היום זה עדיין קורה, אבל הופך לנדיר יותר ויותר. הזוגות הצעירים החרדים לוקחים היום משכנתאות כמו כולם (ונחנקים כמו כולם מהריבית המשתוללת). אבל עבור הדור הזה, הדור שלי, הדירה הייתה לבני המזל האלה חתיכת מתנה.
אני מכירה לא מעט אברכים מוכשרים ונבונים שבחרו למנף את הדירה שכבר הייתה להם כדי לקנות נכס נוסף, שהם משכירים כהכנסה נוספת. חלקם עשו זאת גם יותר מפעם אחת והפכו למשקיעי נדל"ן. כיום תעשיית הנדל"ן החרדית השתכללה משמעותית. כבר לא צריך לקנות פיזית נכס נוסף; כל דירת גג, דירה מורחבת או דירת גן יכולה לייצר יחידה או שתיים שמושכרות לזוגות צעירים. לפעמים גם מחסנים וחניות שנסגרות משמשים לאותה מטרה. ההכנסות האלה לא היו צריכות להיות מדווחות בכלל עד לאחרונה. גם היום, חובת הדיווח על הכנסות משכר דירה עומדת על 5,500 ש"ח – כל מה שמתחת לסכום הזה יכול להיות תוספת ברוכה אך שקופה להכנסה של משפחה חרדית מעוטת יכולת.
אי אפשר באמת לוותר על לימודי ליבה
כאן המקום להדגיש כי להצליח ולהרוויח משכורת גבוהה עבור גברים שמגיעים מחינוך חרדי נעדר ליבה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. המוביליות החברתית דרך האקדמיה לא מצליחה. שיעורי הנשירה מלימודים באקדמיה אומנם כבר לא בצלילה כמו בעבר, אך הם עדיין גבוהים משמעותית ביחס לכל קבוצת סטודנטים אחרת. התזה של העילוי בגמרא שהופך למאסטר בכלכלה או בפסיכולוגיה פשוט מתרסקת יותר מדי פעמים על קרקע המציאות.
רבים מהגברים החרדים שבכל זאת מצליחים להיכנס לאקדמיה, מוסללים ללימודים במכללות. באופן כללי הם ממשיכים לשמר פער הכנסות יציב של 30% בינם ובין גברים יהודים לא חרדים ואקדמיים. לכן גם מי שמרגיש שמקומו כבר מזמן לא בין כותלי הכולל לא מרגיש במקביל שיש לו אופק תעסוקתי ממשי, או יכולת ממשית לתרגם באופן מלא כישורים להכנסה.
מעבר לכך, אברך שיוצא מהכולל מאבד שלל סובסידיות והנחות ש"מחזיקות אותו" בפנים ומאפשרות לו להתקיים, גם אם לא בכבוד. הוא מאבד גם את היוקרה החברתית. עבודת כפיים, עבודות צווארון כחול כמו בישול או סידור מדפים בסופר, לאנשים עם יכולות וכישורים גבוהים שכל חטאם הוא שנמנע מהם לימודי ליבה בגיל צעיר, גובות מחיר חברתי כבד. אם אין לך גב כלכלי חזק ללימודים ארוכי טווח, ויכולת לימודית גבוהה עד גבוהה מאוד כדי להדביק את הפערים בעיקר באנגלית, חבל לך על הזמן. הבחורים החרדים יודעים את זה, ולכן נשארים אברכים. יש פשוט יותר מדי מה להפסיד ביציאה.
שיעורי הנשירה מלימודים באקדמיה עדיין גבוהים משמעותית ביחס לכל קבוצת סטודנטים אחרת. התזה של העילוי בגמרא שהופך למאסטר בכלכלה או בפסיכולוגיה פשוט מתרסקת יותר מדי פעמים על קרקע המציאות
עם זאת, החדירה של הטכנולוגיה לציבור החרדי (וכן, זה קרב שהרבנים די הפסידו בו) מייצרת חשיפה גם לאופן שבו "הצד השני" חי. כאן זה הזמן לחזור לכלכלה השנייה, הכלכלה הבורגנית. לצד ציבור עני מאוד (וחרדי מאוד), מתפתח בשני העשורים האחרונים מעמד ביניים חרדי משמעותי. אפשר לראות את זה יפה במספרים. הנשים החרדיות שנכנסו לשוק התעסוקה ולמעשה די הדביקו את הפער בינן ובין היהודיות הלא-חרדיות הזרימו כסף לתא המשפחתי, זאת לצד גברים חרדים שבכל זאת הצליחו להשלים פערי השכלה במקצועות חופשיים או טכנולוגיים בצורה סבירה. היו גם רבים שהצליחו בעזרת קשרים להתברג לתפקידי מפתח שונים, בעיקר במגזר הציבורי. זאת תעשיית ג'ובים משגשגת שתלויה מאוד בחיבור לנציגות החרדית-פוליטית. יש אפילו כאלה שעובדים בתעשיית "שילוב החרדים", תעשייה משגשגת בזכות עצמה. הקבוצה הזאת פשוט חיה אחרת, וגם צורכת אחרת.
6 צפייה בגלריה
משפחה חרדית צעירה עם עגלת תינוק. כ-60% מהציבור החרדי הוא בכלל מתחת לגיל 18
(צילום: Solar Studio / Shutterstock.com)
אלה לא רק מילקי, יוגורט משובח וכל מיני מוצרי פרמיום (מי אמר ריבה אורגנית משווייץ ולא קיבל?) שבעבר בכלל לא הופיעו על מדפי הסופר החרדי הממוצע, ולא בגלל ההכשר אלא פשוט כי זה היה יקר מדי. היום זו כבר תרבות צריכה של ממש, שלא מביישת את אחותה הכלל-ישראלית. הילולה של הלבשה, מוצרי חשמל, כלי רכב, רהיטים וכמובן חופשות מפנקות בארץ אבל גם בחו"ל. תפתחו עיתון חרדי ממוצע ותראו את שלל הפרסומות. הכסף שמאפשר את הצריכה הזו לא מגיע מקצבאות או מסובסידיות, אלא מהכנסה ומהון.
אז מה בעצם קורה פה?
אם לסכם, ניכרת עלייה בלתי ניתנת לערעור ברמת החיים בציבור החרדי בקרב פלח הולך וגדל – אך העלייה הזאת מסתמכת הרבה על כלכלת שירותים שתלויה מאוד בנגישות לפוליטיקה חרדית, ופחות על יכולת מקצועית, ולכן היא רגישה הרבה יותר לשינויים כלכליים. גם הכלכלה הבורגנית של מעמד הביניים החרדי עדיין משמרת פער בולט וברור ביחס ליהודים לא חרדים. במקביל, מדיניות הקצבאות והסובסידיות מצד המדינה נמשכת, והיא מסייעת לחרדים העניים לשרוד ולא לרעוב אך לא מייצרת להם אופק כלכלי.
הדמוגרפיה החרדית לא התכווצה משמעותית אחרי הקיצוץ ב-2003 (שהיה כאמור לפרק זמן קצר בלבד). ירידה מצטברת של 20% בילודה החרדית בשני העשורים שחלפו מאז עדיין מציגה ממוצע של משפחות בנות שישה ושבעה ילדים. כתוצאה מכך, כ-60% מהציבור החרדי הוא בכלל מתחת לגיל 18. הערכות השונות מצד מומחים מדברות על אובדן של כ-6 מיליארד שקלים בשנה של הכנסות ממיסים כתוצאה מכך שגברים חרדים לא עובדים. היכולת של המדינה להמשיך באותה מדיניות, כשאחוז הולך וגובר מתוך כלל האוכלוסייה לא יעבוד כלל במשך שנים או לא ימצה את כושר ההשתכרות שלו באופן מלא בגלל היעדר השכלה מספקת בגיל צעיר, היא מפתח לזעם ציבורי נרחב שאנחנו רואים כבר כעת.
גם מהצד החרדי, שרואה בזכות מהפכת האינטרנט איך חי הצד השני, מבחינים שהדשא של השכן בהחלט ירוק יותר. כשהחרדי לא מצליח להדביק את הפערים, ונדחק לעבודות בשכר נמוך או לעבודות שתלויות בגחמות של עסקנים ומקורבים, הוא מפתח חומר נפץ חברתי משלו. הפלונטר הזה סבוך מאוד, וכל פתרונות האינסטנט לשילוב חרדים בגיל מבוגר, כאשר הפערים ההשכלתיים כבר נוקשים וכמעט בלתי הפיכים, פשוט לא עובדים. דרושה מחשבה חדשה, חוזה חברתי חדש, ואולי גם נציגי ציבור ישרים מכלל המפלגות שעתיד החברה כולה לנגד עיניהם. נציגים שיבינו כי השעון מתקתק, והמציאות הכלכלית הנרקמת לנוכח שתי הכלכלות החרדיות הללו מסוכנת לעתיד המשותף של כולם, חרדים וחילונים כאחד.
