ברוכים הבאים לריצ'מונד, קליפורניה, עיר של כ-116 אלף תושבים שהתפרסמה כ"מפעל הספינות" של ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, ובזמנים עכשוויים יותר כביתו של מאסטר פי, ראפר שכנראה מעולם לא שמעתם עליו. לאלה נוסף מאז 25 באוקטובר תואר נוסף: העיר הראשונה בארצות הברית לגנות את ישראל ולהאשים אותה ב"טיהור אתני וענישה קולקטיבית" שהובילו למתקפת 7 באוקטובר.
בתום מרתון דיונים בטונים גבוהים שנמשך יותר מחמש שעות אל תוך הלילה, מועצת העיר החליטה בשעה 1:00 בלילה להעביר הצהרה שתומכת בעם הפלסטיני בעקבות תקיפת חמאס, תוך שהיא קוראת "להפסקת אש מיידית ולמעבר בטוח של סיוע הומניטרי משמעותי לעזה". היא קובעת כי הפלסטינים ברצועה "ניצבים כעת בפני מסע של טיהור אתני וענישה קולקטיבית על ידי מדינת ישראל", שמדובר ב"פשע מלחמה לפי החוק הבינלאומי", והעיר קוראת "להפסיק את האפרטהייד הישראלי, הכיבוש והחסימה של אדמות פלסטיניות על ידי כוחות צבא ישראליים". לפי ההצהרה, שנחתמה על רקע קריאות "Free, free Palestine!" מהקהל שנכח בדיון, "העיר ריצ'מונד מתנגדת לכל סיוע צבאי קיים ועתידי לישראל".
בניסיון להביע בכל זאת תמיכה בבני הקהילה היהודית בעיר, כמה אלפים בודדים בלבד, ההצהרה מכירה "בזוועות שביצעו הנאצים במהלך השואה", אך גם מציינת ש"העיר ריצ'מונד לוקחת ברצינות את ההפצרות של 'לעולם לא עוד', והזיכרון ההיסטורי של השואה פירושו להילחם בטיהור האתני ובאפרטהייד בכל מקום".
כמה מהתושבים היהודים שבאו לדבר בפני המועצה הטיחו לעברו של ראש העיר אדוארדו מרטינס בתגובה קריאות "נאצי" ו"ראש העיר האנטישמי ביותר שהיה כאן", מה שהוביל לצעקות ולעוד עיכוב בהצבעה. "אני דוחה את התפיסה שדיבור נגד ממשלת הצבא והימין הישראלי הוא אנטישמי", אמר ראש העיר. "אנחנו לעולם לא נשתוק כשעוול נעשה לכל קבוצה באשר היא. אם דבריי מכאיבים לכם, אני מצטער, אבל אלו מילים שחייבות להיאמר. אין כאן מילה אחת שאומרת שאנחנו נגד העם היהודי. אם זה נשמע חד-צדדי, זה מפני שהוא נרטיב שהתעלמו ממנו עד כה".
תושבת יהודייה בריצ'מונד: "הרגשתי שאנחנו בלתי נראים עבורם – או גרוע מכך, חסרי ערך לקהילה שלנו. יצאנו מהסיוט החי הזה אל החושך ונסענו הביתה, בידיעה שיש לנו שכנים שישמחו אם כל המשפחות שלנו יירצחו"
בתום הדיון אמר אחד הנוכחים לחברו: "לחמאס היה לילה נהדר בריצ'מונד". התושבת שון קוזולצ'יק הגיבה ואמרה: "היינו עדים למה שאפשר לתאר רק כאינתיפאדה מילולית". למחרת פרסמה טור נוקב בעיתון היהודי המקומי שבו טענה כי "מועצת העיר המקומית שלנו העבירה החלטה אנטישמית בוטה, מלאה בשקרים מתלהמים ותעמולה, לחייב את ישראל באחריות לכל מה שקרה למדינת היהודים ב-7 באוקטובר. אף על פי שההחלטה המקורית תוקנה במהלך הפגישה כדי להזכיר לפחות את חמאס ואת מותם של אזרחים ישראלים, הכוונה והתוצאה נותרו בעיניהן".
"זה ריצ'מונד! זה לא ברלין ב-1938"
קוזולצ'יק גרה בעיר כמעט עשור. היא מספרת שהיא ומשפחתה "התאהבו בקהילה המגוונת והתוססת שלה", שבה קרוב ל-85% אוכלוסייה לא לבנה, מתוכם 45% היספנים ו-20% שחורים. "עד להצבעה בעלי כיהן במועצת העיצוב והביקורת של ריצ'מונד, ומשפחתנו התנדבה שעות רבות לתמיכה בעיר האהובה שלנו", היא מספרת. "זאת הסיבה שהלכתי לפגישה. רציתי להשמיע את קולה של משפחתי".
לדבריה, המליאה התמלאה "בשנאה צורבת שהגיעה מהצד השני. היו כמה רגעים שבהם נראה היה שיהיה גם ביטוי פיזי של השנאה הזו, אבל המשטרה בחדר הספיקה להרתיע כשהדברים התחילו להסלים. ישבנו עם דגלי ישראל וכרזות של החטופים, בזמן שהם קראו להכחדה ההמונית שלנו. אי-אפשר לדמיין איך הייתה התחושה להיות שם בפנים, להסתכל בעיניים של נבחרי הציבור המקומיים שלנו ולהבין שהם לא רוצים אותנו שם. לא היינו רצויים, אף שהמועצה העמידה פנים שאנחנו כן. חברי המועצה לא הקשיבו למילה שאמרנו. יכולתי לראות את הגועל בעיניים שלהם – כשהם החליטו להסתכל עלינו בכלל. הרגשתי שאנחנו בלתי נראים עבורם – או גרוע מכך, חסרי ערך לקהילה שלנו. יצאנו מהסיוט החי הזה אל החושך ונסענו הביתה, בידיעה שיש לנו שכנים שישמחו אם כל המשפחות שלנו יירצחו".
5 צפייה בגלריה
האם להוריד שרשרת עם מגן דוד? שאלה שנשאלת בקרב משפחות יהודיות
(צילום: Julia Nikhinson / AP)
היא מספרת שבתה הסטודנטית, שלומדת בסנטה ברברה, שואלת, כמו סטודנטים יהודים רבים אחרים, אם כדאי להסיר שרשראות מגן דוד. "זה סנטה ברברה! זה ריצ'מונד! זה לא ברלין ב-1938. זה ארצות הברית של אמריקה ב-2023!" אומרת קוזולצ'יק. "אני יכולה להתמודד עם גבר לבן משתולל עם קעקועי צלב קרס ואקדחים בתיק. גדלתי באריזונה ועבדתי עבור 'הליגה נגד השמצה' במשך שמונה שנים. אני רגילה למותג הזה של 'שונא יהודים' שצורח לי בפרצוף. אבל אני מעדיפה בכל יום נתון את הווריאציה הזאת של אנטישמי על פני מה שעברתי במועצת העיר. הסיבה היא שהקהל של ריצ'מונד שפולט רעל מייצג למעשה את הצד שלי בהשקפת העולם הפוליטית – אם כי בחלקו הקיצון של אותו צד שמאל – ובכל זאת הם בהחלט נשמעו לי כמו נאצים. השמאל הקיצוני מדליק אותנו, משתמש בשואה כמכתש נגד מדינת היהודים ומנסה לשכנע את כל מי שיקשיב שהיהודים הם הנאצים כעת".
קוזולצ'יק אומרת כי "אולי יהודי ריצ'מונד יחליטו להתנתק מהעיר הרקובה הזו, אבל לא ניתן לחמאס, לאיראן, לרוסיה או לכל מפלצת שונאת יהודים אחרת להשיג את המטרות שלהם. המזוזה שלנו תמיד תישאר על הדלת, והבנות שלי לא יורידו את השרשראות שלהן – לא משנה כמה אנשים אומרים לנו שהם שונאים אותנו".
המורים יזמו שיעורים פרו-פלסטיניים
לא הרחק משם, העיר אוקלנד, על 434 אלף תושביה, הלכה בעקבות שכנתה הקטנה. מועצת העיר קיבלה פה אחד הצהרה רשמית שקוראת להפסקת אש מיידית וקבועה בין ישראל לחמאס. גם במקרה זה ההצהרה התקבלה אחרי שעות של דיונים סוערים מצד תושבים ונציגי ארגונים שונים שדיברו על הטרגדיות בעזה ומותם של אלפי אזרחים. ההכרזה, שמהווה הצהרה רשמית בלבד ואין לה תוקף מעבר לגינוי פומבי, קוראת לישראל לכבד את הדין הבינלאומי ולאפשר הכנסה בלתי מוגבלת של סיוע הומניטרי לעזה, וקוראת לשיקום שירותים בסיסיים, כמו גם לשחרור כל בני הערובה. הצעה קודמת לגינוי מעשי הטבח ולקיחת בני הערובה בידי חמאס נדחתה.
באותו שבוע ערים גדולות בארה"ב כמו דטרויט, אטלנטה וסיאטל אימצו הצהרה דומה. ספק רב אם נבחרי הציבור בערים האלה נבחרו בגלל עמדותיהם לגבי המזרח התיכון ולא לגבי טאטוא המדרכות, אבל מועצות העיר הפכו איכשהו לזירה החדשה שבה האמריקנים מנהלים ויכוחים אינטנסיביים על המלחמה ברצועת עזה והתמיכה של הבית הלבן בישראל.
אף שרשימת הערים הולכת ומתארכת, ריצ'מונד ואוקלנד מיצבו את עצמן בחזית האנטי-ישראלית של ארצות הברית. תקרית השירותים שהתפרסמה לאחרונה ברשתות, שבה סועדת ישראלית הזדעזעה לגלות כתובות גרפיטי אנטי-ישראליות מרוחות לכל עבר, התרחשה בבית קפה באוקלנד. אחרי שהסועדת התלוננה לצוות היא ביקשה להיכנס פנימה חזרה כדי לתעד את הכתובות אבל העובדים, שהבינו לאן נושבות הרוחות, חסמו את הכניסה ואחד אף הגדיל לומר: "אני יודע שישראל אוהבת לקחת רכוש פרטי ולהגיד שזה שלה". הנהלת בית הקפה גינתה את התקרית לאחר מכן, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
לפני כן עשרות מפגינים שמחו על חבילת הסיוע הצבאי של הבית הלבן לישראל חסמו את הכניסה לנמל בעיר והשתלטו על ספינה צבאית שעגנה שם ולדבריהם תכננה לשוט לעבר המזרח התיכון כדי להעביר אספקה צבאית לישראל. "אנחנו מקווים שעובדים לא יעמיסו את המטען הצבאי הזה וימחו על רצח העם שהפלסטינים עוברים", אמרה אחת המארגנות, לארה קיסואני. "אנחנו פשוט מנסים לקרוא להפסקת אש מיידית ולהפסיק את הסיוע לפושעי מלחמה".
בשבוע שעבר גם בתי הספר הציבוריים בעיר הפכו לשדה קרב, כשעשרות מורים העבירו לתלמידיהם שיעורים פרו-פלסטיניים לא מורשים כחלק מ"Teach-In" פיראטי שאורגן בידי קבוצה של פעילים בוועד המורים העירוני. המארגנים האנונימיים של האירוע יצרו רשימה ארוכה של "חומרי לימוד" מומלצים לכל השכבות מכיתה ח' ועד לתיכון. המסמך מכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד" ומתייחס ל"דיכוי ורצח העם ההיסטורי והמתגלגל של פלסטינים". מחלקת החינוך של העיר יצאה נגד היוזמה וקראה לה "מזיקה ומפלגת", אבל לא ננקטו צעדים נגד המורים שהשתתפו בה, למורת רוחם של הורים וארגונים יהודיים שחששו כי היא רק מלבה אנטישמיות.
היהודים צריכים להיאבק או להתעלם?
אף שכל האירועים האלה מתנקזים איכשהו דווקא לאוקלנד וריצ'מונד, יש שיגידו שהערים האלה זכו למעמד רק באופן אקראי, ובכל אזור מפרץ סן פרנסיסקו המצב די דומה. שילוב של אזור שנושא את דגל הפרוגרסיביות של העולם עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, בסביבות 250 אלף תושבים – על אף שלא מדובר בהכרח בפלסטינים או באיסלאם של המזרח התיכון, אלא בעיקר מוסלמים מהודו ודרום-מזרח אסיה שנמשכים לכאן בגלל תעשיית ההייטק.
"זה לא נובע משנאה אנטישמית. נקודת המוצא היא לא שנאת ישראל והיהודים. הרבה מזה הוא עניין של הלבנים שכבשו את אמריקה מהאינדיאנים המסכנים. בכל הסקרים האזור הזה מוביל את המדינה ברמת הפרוגרסיביות"
תושבים יהודים ותיקים שאנחנו משוחחים איתם מסבירים שלא מדובר באנטישמיות משתוללת אלא יותר ב"פרוגרסיביות מטורללת" ששטפה את האזור. "האנשים שמגיעים לגור כאן הם לרוב צעירים שמחפשים שיפור דיור ורמת חיים מחוץ לסן פרנסיסקו. זה דור צעיר שגדל לחשוב שיהודים הם לבנים, ולבנים הם קולוניאליסטים, אז למעשה מדובר במאבק של שחורים מול לבנים", אומר אחד מהם. "זה לא נובע משנאה אנטישמית. נקודת המוצא היא לא שנאת ישראל והיהודים. הרבה מזה הוא עניין של הלבנים שכבשו את אמריקה מהאינדיאנים המסכנים. בכל הסקרים האזור הזה מוביל את המדינה ברמת הפרוגרסיביות".
לדבריו, "המטרה שלהם היא תמיד לתקן את מה שמקולקל, ושנים אומרים שמה שמקולקל זה הכיבוש, אז צריך לתקן אותו. הם כולם מגנים את הטבח של 7 באוקטובר; זה לא מונע מהם לבקש הפסקת אש. הם משתמשים במונחים שהחדירו להם לראש כמו 'רצח עם', וניסיון לשכנע אותם זה כמו לדבר לקיר, כמו לשכנע Flat-Earther (אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח). הם אומרים: אתם קולוניאליסטים, אתם לקחתם את האדמה. אתה יכול לספק להם הסברים עד מחר, זה לא משנה. הם לא בקטגוריה של לוחמי שלום. הם לא חותרים לשם. הם לא מאמינים בשתי מדינות לשני עמים, אלא שלקחנו אדמה ועכשיו צריך שנעוף ממנה".
לדבריהם, הקונפליקט הזה מועצם מפני שהקהילה היהודית המקומית הצליחה מאוד במטרה שלה להיטמע, עד שזה כבר נהיה בעוכריה. "מה שבנינו פה ב-200 השנים האחרונות, מוקדי כוח, השפעה וכסף, הוציא את היהודים מהקטגוריה של מיעוט. יהודים רצו מאוד להפסיק להיות מיעוט נרדף והם הצליחו עד כדי כך שעכשיו הם מוגדרים כלבנים עשירים ומשפיעים. אנחנו מקוטלגים לא כמיעוט, אלא כאליטות. ואז כל מי שמרגיש מיעוט מתנגד לנו – אם אלה גייז, קווירים, שחורים, היספנים או אפילו אנשים לבנים שמאמינים בכל מאודם שצריך לתקן. הפלסטינים, לעומת זאת, הכניסו את עצמם למשפחת המיעוט של אמריקה. הם נמצאים היום באותה קטגוריה של שחורים, בלי שום קשר לסכסוך. זה אפילו לא נכנס למשוואה".
אף שלדבריהם הסנטימנט האנטי-ישראלי בערים הללו "לא אישי", אלא חלק מהקשר רחב של אליטות מול מדוכאים, הקהילה היהודית רגישה לאנטישמיות, והצד השני מנצל את המצב. "זה לא כוחות. מספרית אנחנו עדין מיעוט, ופועלים מאוד רטרואקטיבית, אנחנו מגיבים ולא יוזמים. הצד השני מגיע מאוד מאורגן לאירועים הללו, בהמוניו, מביא איתו את הילדים הקטנים, ומצליחים לשכנע את כולם שהם האנדרדוג. לעירייה אין באמת דעה בעניין, היא מעבירה את הנושאים שהתושבים מעלים ומהר ממשיכה הלאה. הארגונים היהודיים מנסים לדחוק במועצות לא לתפוס צד בסכסוך, לא לגנות את ישראל, אבל כשזה נוגע להפסקת אש זה נהיה הרבה יותר מסורבל. איך מישהו יכול להגיד שהוא מתנגד להפסקת לחימה ומוות של אנשים? אנחנו חייבים להיות אקטיביים יותר".
"יהודים רצו מאוד להפסיק להיות מיעוט נרדף והם הצליחו עד כדי כך שעכשיו הם מוגדרים כלבנים עשירים ומשפיעים. אנחנו מקוטלגים לא כמיעוט, אלא כאליטות. ואז כל מי שמרגיש מיעוט מתנגד לנו – אם אלה גייז, קווירים, שחורים, היספנים או אפילו אנשים לבנים שמאמינים בכל מאודם שצריך לתקן"
אלא שהם אומרים כי יש בקהילה היהודית והישראלית דעות חלוקות לגבי השאלה כיצד יש להתמודד עם התופעה: "יש שיגידו שזה לא משנה, שהכול חארטה. מה זה משנה אם מעבירים הצהרה או יוצאים להפגין נגדנו בקניון באוקלנד? זה לא משנה את המציאות בעזה. אבל יש כאלה שאומרים שצריך להיאבק כדי להוכיח שאנחנו צודקים. יהודים אמריקנים כבר מורגלים לסיטואציה, זאת לא הפעם הראשונה שהם נתקלים במאבק הזה. אבל הישראלים לא מבינים מה זה להיות מיעוט, אז הם בסיטואציה מוזרה. הם מגיעים לעימותים האלה ורוצים להתעמת בכוח. היהודים האמריקנים לא עובדים ככה. הם מול העיריות האלה כל השנה, עושים עבודת סנגור דילפומטית, ומעדיפים להתכנס בתוך עצמם ולא להתעמת. מבחינתם המטרה להגיע למצב שבו העיריות לא לוקחות צד, כמה שיותר להימנע, זה המוטו. בסוף מבחינתם המטרה היא להנמיך את להבות האנטישמיות, ולאו דווקא להאריך את הזמן הלחימה בעזה. הרי כולם מבינים שזה הדיון האמיתי כאן".
