בין מאות ארגוני חברה אזרחית, מימין ומשמאל, שהוקמו במהירות לאחר טבח שמחת תורה בכל זירה אפשרית, בלטו גם אלו האזרחיים-חרדיים. עשרות חמ"לים הוקמו על ידי בנות המגזר ובני המגזר, ואלו הציעו בין השאר עזרה למשפחות הנרצחים, שינוע חיילים פצועים בחסות ארגון "עזר מציון", חלוקת מזון ופינוקים ללוחמים, תרומות דם המוניות, קשירת ציציות ושליחתן לחיילים בחזית, ואפילו שיגור עשרות חסידים מחסידות קרלין על ידי האדמו"ר לסיוע חקלאי בדרום.
אלא שארגונים אלו, חרף חשיבותם, אינם מחליפים את השירות הצבאי, בטח לא זה הכרוך ב"הקרבת חיים", והשסע החברתי סביב סוגיית "השוויון בנטל" לא הוכרע גם במלחמה זו. ואומנם, לצד היוזמות האזרחיות היפות, צפו במקביל קולות המדרבנים צעירים חרדים להתגייס לשירות צבאי. אנשי הגות ופעילים חברתיים קראו לצעירים להירתם לסיוע המלחמתי, וקריאתם נענתה לפחות בחלקה: דובר צה"ל דיווח על כ-2,000 פניות מצד חרדים, מתוכם גויסו כ-120 צעירים למסלול המכונה שלב ב'.
מה הפרופיל של מתגייסים אלו? האם לפנינו אכן שינוי מגמה? כיצד התייחסו גדולי הרבנים החרדים לגיוס בני הישיבות בימים אלו? מה מתרחש בתוככי המגזר, בשיחות הסלון, בבתי הכנסת, בקבוצות הוואטסאפ הפנים-חרדיות? במכון ירושלים למחקרי מדיניות פורסם נייר עמדה המבקש לענות על שאלות אלו לצד המלצות ליום שאחרי המלחמה.
למה חרדים לא מתגייסים?
ארבעה גורמים מרכזיים עומדים בבסיס נורמת אי גיוס החרדים: א. הכרת גדולי הרבנים כמו גם ראשי המדינה בשנות ה-50 כי עולם התורה חרב בשואה ויש לחדשו ולפתחו. ב. אמונה כי לימוד התורה מגן על העם לא פחות מהשירות הצבאי. ג. תפיסה כי ללא לימוד תורה בישיבה לא ניתן להישאר יהודי שומר מצוות. ד. תובנה סוציולוגית שלפיה ניתוב הצעירים לישיבה בתנאי חממה, בהם מבוצרים התלמידים תרבותית כשהם מנותקים מן הסביבה החילונית, משמרת את ה"זהות החרדית" תחת שליטה פוליטית ורבנית, ולא מאפשרת יצירה של זרמים חרדיים חדשים שעשויים לאתגר או לפגום בזהות הומוגנית זו.
בשנים האחרונות השקיעה המדינה לא מעט משאבים כדי לעודד את הגיוס לצה"ל, לצד ניסיונות של הורדת גיל הפטור בתנאים מסוימים. ניסיונות אלו לא מילאו את הציפיות. ארבעת הגורמים שהוצגו לעיל יצרו נורמה חברתית מוקפדת, והיא יצרה מחד הדרה והסטת כל החורג מנורמה זו אל השוליים החברתיים והדתיים של החברה החרדית, אבל גם הצבא, כך מתברר משיחות עם גורמים בכירים העוסקים בשילוב חרדים בשירות הצבאי, לא ממש "חיפש" את החיילים החרדים.
אילו היו הצבא והמדינה שואפים לגיוס חרדי בר קיימא, נדרש היה גוף מגייס העוסק בגיוס החרדים באופן מסודר, גוף הנגשת מידע שהיה מפנים בקרב הצעירים החרדים את מהותו ואפילו את שפתו של המוסד הצה"לי, וגוף מלווה שעסוק היה בליוויים של צעירים חרדים אלו במהלך שירותם הצבאי.
האם ימים אלו שבהם לב כל יהודי הומה לדרום, דיווחים, קולות ותמונות של החיילים הנופלים מציפים כל אתר – חל שינוי בחברה החרדית ביחס לסוגיית הגיוס?
היחס הרבני ושאלת "ההשקפה החרדית"
מעקב אחרי התגובות של הגורמים הרבניים המיינסטרימיים בציבוריות החרדית מאפשר לראות כי אין לפנינו שינוי מהותי ביחס לגיוס לצבא, בנושא ה"שוויון בנטל". יתרה מזו, הקריאות לתרומות אזרחיות בקרב בני הישיבות לא מתקבלות בעין יפה על ידי גדולי הרבנים.
מי שנחשב ל"גדול הדור" – מנהיג המגזר החרדי-ליטאי לאחר פטירת הרב גרשון אדלשטיין ז"ל, הוא הרב דב לנדו. במכתב שפרסם בשבוע הרביעי למלחמה הוא הסתייג באופן גלוי מ"פעולות אחרות מושכי לבבות רפופים המדמים כי בהם תשועתנו מכל הצרות והסכנות האופפות אותנו". תחת זאת הוא מדגיש את חשיבות לימוד התורה ככזו המסוגלת להצילנו "מכל הפגעים ומרעין בישין הבאים עלינו". קשה להפריז בחשיבות המכתב של הרב הבכיר. הוא לא רק פורסם בעיתון החרדי "יתד נאמן", אלא אף הוגדל והודפס לצד תמונתו של הרב כשהוא מופץ על כל לוחות המודעות של הריכוזים החרדיים.
ההשקפה החרדית, כפי שהסביר לנו אותה רב חרדי מוכר בשם יעקב בוצ'קובסקי, גורסת ראשית כי אין כל לגיטימציה לחיות כיהודי שאינו שומר תורה ומצוות באדיקות. קונבנציה מסוכנת זו פוגעת בביטחון ישראל והיא השפיעה ואף משפיעה ללא הרף על האסונות, כמו גם על הנעשה בשדה הקרב.
שנית, על היהודי שומר המצוות מוטלת הדרישה להגן על העם לא רק בלימוד התורה אלא גם במסכת חיים אבסולוטית הכוללת שמירת ההלכה על כל המתלווה לכך – גם על דברים קשים יותר, כמו שמירת עיניים ממראות אסורים, קיום מצוות בדבקות, קיום סדרי תפילות יומיומיים ועוד. ולבסוף, העולם מתנהל אומנם בדרך הטבע ועל כן מדינת ישראל זקוקה לצבא, ומכאן שמחויבים אנו ב"הכרת הטוב" כלפי החיילים המגינים עלינו. עם זאת, לפי הגישה הזו, אין כל ספק שאת אסירוּת התודה הגבוהה ביותר נדרשים אנו להפנות לאותה קבוצה רוחנית שבחרה להקדיש את חייה עבור הגנת הארץ, כלומר בני הישיבות והאברכים.
אלו, מסביר הרב, בחרו בחיים אבסולוטיים המוקרבים לרוח, על כל המשמעויות הנלוות לכך – התמסרות בלתי פוסקת ללימוד, ויתור על קריירה ודרישה רוחנית עצמית גבוהה ובלתי מתפשרת כדי להגן על המולדת.
לפי התפיסה החרדית הזאת, העולם מתנהל אומנם בדרך הטבע ועל כן מדינת ישראל זקוקה לצבא, ומכאן שמחויבים אנו ב"הכרת הטוב" כלפי החיילים המגינים עלינו. עם זאת, אין כל ספק שאת אסירות התודה הגבוהה ביותר נדרשים להפנות לאותה קבוצה רוחנית שבחרה להקדיש את חייה עבור הגנת הארץ, כלומר בני הישיבות והאברכים
כפי שאפשר להתרשם מקולות הרבנים הבכירים הללו, הגורם השני שהוצג לעיל, תחת השאלה למה החרדים לא מתגייסים, היא ה"אמונה כי לימוד התורה מגן על העם לא פחות מהשירות הצבאי", עומד בבסיס אמירות אלו. הרציונל לכך ברור: בימי מלחמה עקובים מדם, שבהם צעירים יהודים נהרגים במאותיהם עבור ההגנה על הארץ, התשובה החרדית האולטימטיבית, המגיעה ממקום פנימי וכן, יש להודות, היא הצגת תרומה אלטרנטיבית שאינה פחותה מכל שירות צבאי.
מי הם המתגייסים החדשים?
האם הדיווחים על אלפי המתעניינים החרדים בשירות הצבאי, פורמים את ה"השקפה החרדית" כפי שהוצגה פה? הדיווח על אותם אלפי צעירים חרדים מתעניינים מרנין ללא ספק, ועם זאת חשוב להבחין במספר רכיבים הכלולים בתופעה החשובה הזו.
6 צפייה בגלריה
חרדים בלשכת גיוס. חשוב להכיר את פרופיל המתגייסים כדי לנתח את התופעה
(צילום: מוטי קמחי)
ראשית, המתגייסים החרדים באופן כמעט גורף הם צעירים נשואים בשנות ה-20 המאוחרות או ה-30 המוקדמות לחייהם. גם המערכת הצבאית פתחה מסלולים לגיוס מהיר לצעירים בני 26 ומעלה בלבד ולא מתייחסת לצעירים בגילי גיוס כלל, ככל הנראה בגלל חשש מהתקוממות של רבנים ומנהיגים חרדיים שתסתום את הגולל על התהליך החדש. משמעותה של תמה זו היא כי אין כלל גיוס למסלולים קרביים, והחרדים המתגייסים, כמוזכר, אינם מופנים לחזית ולתוככי הקרבות, אלא מנותבים לתפקידי עורף לפי כישוריהם.
שנית, כל המתגייסים או לכל הפחות רובם המוחלט מצהירים כי הלומדים תורה באופן משמעותי, מגינים לפי ראות עיניהם על המדינה לא פחות מהחיילים בחזית. משמעות התמה הזו היא שהם לא יעודדו את חבריהם, אחיהם או ילדיהם לגיוס כל עוד הם אכן יפגינו שקיעות בלימוד התורה בישיבה. בראיונות השונים שהעניקו לכלי התקשורת השונים, עולים תובנות אלו באופן מפורש בדבריהם.
אין ספק כי חרדים אלו, הנטועים עמוק במשק הישראלי, מיישמים הלכה למעשה את "השערת המגע" המפורסמת מהדיסציפלינה הפסיכולוגית, כי היציאה לשוק העבודה והחיכוך המתמיד עם האוכלוסייה החילונית מייצר טריגר משמעותי לסולידריות ישראלית בימים שבהם העם בישראל כה זקוק לה. אולם, האם קבוצה זו, עם כל חשיבותה, מייצרת שינוי מגמה ב"גרעין הקשה" של המגזר החרדי? נראה שהתשובה על כך שלילית.
היחס לגיוס ברחוב החרדי, ותהליכי "ישראליזציה"
שינוי רבני מהותי לא חל ביחס לגיוס, אולם האם התפיסה החרדית את השירות הצבאית הפכה ל"רכה יותר", "מכילה יותר"? מותר אולי בזהירות להעריך, כי התשובה לשאלה זו תתחלק בין שני פלחי האוכלוסייה המרכיבים באופן גס את הקבוצה החרדית: זו החשופה באופן מלא לתמונות המלחמה, מול זו שניזונה רק מהתקשורת החרדית.
העיתונות החרדית המיינסטרימית מדווחת באופן שוטף על המתרחש בשדה הקרב, אולם שומרת על ריחוק טרמינולוגי מסוים. כך למשל הדיווחים ב"יתד נאמן" על התקדמות הכוח הישראלי יישאו ניסוחים כגון: "אתמול הגיעו כוחות הצבא למרחק של מאות מטרים בלבד מבית החולים שיפא".
בהמשך, הידיעה מדווחת על חיסול מהאוויר באופן הבא: "מטוס קרב של חיל האוויר בהכוונה מודיעינית של שב"כ ואמ"ן, חיסל בחסדי שמיים את המחבל ואיל עספה". כותרת נוספת מספרת כי "חוליית טרור שהייתה בדרכה לפיגוע סוכלה בחסדי שמיים בטול כרם". "יתד", כמו עיתונים פנים-חרדיים נוספים, מבקשים להדגיש ללא הרף כי גם הצלחות הצבא מתקיימות רק בסיוע העורף הרוחני.
אלא שלצד התקשורת המיינסטרימית פועלים גם לא מעט אתרי חדשות חרדיים שטרמינולוגיית הדיווח שלהם שונה לחלוטין ומייצרת ללא הרף "ישראלזיציה" ותהליכי הזדהות וסולידריות עם החיילים בחזית. כך למשל באתר "בחדרי חרדים" מדווח כתבו על נפילתם של חיילי צה"ל כשהוא מעניק להם בכותרת את התואר "טובי בנינו" – מינוח שלעולם לא יופיע בעיתון כמו "יתד נאמן", או "המודיע".
באתר "חרדים 10" נעשה שימוש בלתי פוסק במילים "כוחותינו", "גבורתם של הלוחמים", "הירואיקה" – מונחים שיופיעו פחות בעיתונות החרדית-ממסדית, לצד פרסומים על גדולי תורה שיצרו קשר עם משפחות החיילים השכולות כדי לנחמן. באתר "כיכר השבת" מוצגת כותרת עם הכיתוב: "אלפי חרדים נרתמים לעזרה ותמיכה בחיילים ובעורף – ואתה?" וגם "החרדים פותחים את הלב ואת הארנק ותומכים בעוד חייל ובעוד משפחה".
לצד התקשורת המיינסטרימית פועלים גם לא מעט אתרי חדשות חרדיים שטרמינולוגיית הדיווח שלהם שונה לחלוטין ומייצרת ללא הרף "ישראלזיציה" ותהליכי הזדהות וסולידריות עם החיילים בחזית. כך למשל באתר "בחדרי חרדים" מדווח כתבו על נפילתם של חיילי צה"ל כשהוא מעניק להם בכותרת את התואר "טובי בנינו"
ברשתות החברתיות, קבוצות הוואטסאפ, הפייסבוק וה-X (טוויטר לשעבר), החיבור הישראלי-חרדי אף גבוה יותר. הטכנולוגיה המביאה אל תוך מסך המחשב או הטלפון את האירועים מכלי ראשון מייצרת בקרב משתמשיה את ההתפעלות, את הרצון להזדהות, את השאיפה לחוש חיבור עם הלוחמים המגינים על הפרט החרדי. בקבוצות הללו מתקיימים דיונים ערים, טעונים ונפיצים במיוחד על התרומה או אי התרומה החרדית למאמץ המלחמתי.
את ההבחנה הזו אפשר לזהות אפילו מקטע ההומור הציני הבא שהופיע ברשתות החברתיות החרדיות: "אם היינו מאמינים שתלמוד תורה קובע את ביטחון ישראל יותר מהצבא, היינו שולחים אחרי שמחת תורה את כל ראשי הישיבות לכלא". משמעותו של היגד זה מלמד, ראשית, על תחושת הנחיתות או תחושת אי-הנעימות הקיימת אצל לא מעט צעירים, אולם הוא מנכיח תובנה נוספת, ולפיה מסתבר כי גם החרדים עצמם תופסים שלימוד התורה – אין די בכוחו להגן על העם והמדינה. בסופו של דבר, נדרשים אנו גם לצבא, למערכת ביטחונית מודרנית ומסודרת לצד לימוד התורה, והם חשים חיבור אליו ואל לוחמיו.
על רקע הצגת שתי קבוצות אלו, קיימת נקודת התייחסות חשובה נוספת: "הניתוק המנטלי" של החרדים. גם החרדים החשופים למתרחש, המגלים תחושת סולידריות עם הלוחמים, ובוודאי אלו הניזונים מ"יתד נאמן" ו"המודיע", לרוב לא מכירים באופן ישיר לוחמים הנמצאים בשטח. לא אחיהם, לא הוריהם וגם לא בני דודיהם מדרגה ראשונה או שנייה משרתים בצה"ל, ועם כל הרצון הכן מצידם לסולידריות ישראלית, הדאגה הבלתי פוסקת לגורל הלוחמים – המלווה כמעט כל משפחה בישראל – אינה מנת חלקם.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
מספר המלצות אפשריות עלו בידינו, בעקבות המיני-מחקר שתמציתו נסרקה, ובעקבות שיחה עם מר אהרן מלאך, מנכ"ל תוכנית "קודקוד" - התוכנית החרדית להכשרת מתכנתים, ומנכ"ל הגדוד החרדי "נצח יהודה" לשעבר.
הרחבת התוכניות להכוונת חרדים למסלולים צבאיים הכוללים יכולות טכנולוגיות גבוהות, ועיבוי מערך "החרדים העובדים" במסלולי שלב ב', הן ההמלצות הראשוניות וגם – צריך להודות – הקלות ליישום: הן בשל הרצון המובנה הקיים בקרב קהלים אלו, והן בשל העובדה כי הממסד החרדי, הרבני והחברתי, מקבל בהסכמה שבשתיקה את הקונוונציה הזו. מאידך, מותר להודות כי הן אינן חפות מביקורת. צעירים אלו מופנים למסלולים שבהם הם אינם מסכנים את חייהם, ואף נהנים משירות מתגמל המקנה הכשרה משתלמת גם לשוק החופשי בתום השירות. חרף ביקורת זו, בפרספקטיבה כלכלית, המלצה זו בנסיבות הקיימות תועיל למשק הישראלי, תגביר את הסולידריות הישראלית בקרב המתגייסים החרדים ותפחית את העוינות בין הקבוצות השונות.
הצעה ייחודית מעלה את התובנה שהוצגה לעיל, ולפיה לא מעט צעירים בגילי הגיוס חשופים באופן בלתי אמצעי למתרחש בלחימה בעזה, בקבינט המלחמה, ובקולות מן השטח. מול צעירים אלו נדרשים צה"ל והמדינה לקיים שיח.
שלשת החסמים הצה"ליים שהוצגו בראשית המאמר, הנגשת מידע, ליווי החיילים ובעיקר הקמת גוף מרכזי העוסק בתחום, עשויים להיות קריטיים בהתמודדות עם תוכנית כזו. גם אם צה"ל אינו יודע ואולי אף אינו צריך להתמודד עם תוכניות מסוג זה, שכן הוא "גוף קצה שאמור לקבל את חייליו לצרכיו", אפשר לפתח גופים חוץ-צה"ליים שייתנו מענה לשלושת החסרים הנ"ל. המסגרות הדתיות-לאומיות, למשל, עשויות לתת הכשרה ומענה גם למגזר החרדי. למסגרות אלו ניסיון רב שנים בהנגשת חינוך צה"לי משולב ברוחניות, ייסוד מכינות קדם-צבאיות מפוארות, ישיבות הסדר בעלות מוניטין ועוד ועוד.
אלפי צעירים בודדים אלו, הגם שמספרם לא מגיע לעשרות אלפים הלומדים בישיבות, עשויים לא רק להפחית את העוינות ולאחות את השסע החברתי, אלא גם לענות על אותו "ניתוק מנטלי" שהוצג לעיל. מסה קריטית של אלפי חרדים – אולי אפילו כ-2,000-1,000 בלבד – אך באופן עקבי מדי שנה, יובילו בהכרח את הרחוב החרדי לתחושת חיבור עזה למתרחש בשטח ולאותה סולידריות נחשקת.
- ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, לקריאת הדו"ח המלא לחצו כאן
