במבנה ישן שתכנן אדריכל טמפלרי ברחוב הלל בירושלים, לצד כיכר המוזיקה וכיכר הירח, שוכן מוזיאון יהדות איטליה. בתוך המוזיאון נמצא בית הכנסת האיטלקי של קהילת קונליאנו ונטו, המכונה גם "בית הכנסת כמנהג בני רומה", שמשמר מסורת בת מאות שנים. בשבתות, בחגים, ולאחרונה גם בראשי חודשים, מתקיים בו מניין והמתפללים שומרים על הגחלת, בתפילה בנוסח הייחודי של יהודי איטליה.
בית הכנסת הוקם לפני כ-300 שנה, בראשית המאה ה-18, בעיר קונליאנו ונטו בצפון איטליה. תכולתו הועברה בשלמותה לירושלים, ובשנת 1952 הוא נחנך בבית שמידט – המבנה שבו הוא נמצא עד היום, אשר בעבר הרחוק שימש נוצרים קתולים ופעל בו בית ספר לבנות, ובעבר הקרוב יותר פעל בו בית הספר התיכון הדתי "מעלה".
דניאל נסים, ניצול שואה חובב היסטוריה שנולד בפדובה בצפון איטליה, נמנה עם מתפללי בית הכנסת. "בשבת בבוקר תמיד יש מניין", הוא מספר. "חוגגים בבית הכנסת שמחות משפחתיות, ברית מילה, בר מצווה ואפילו חתונות".
מצליחים להעביר את התשוקה לצעירים? כמה הם שותפים במאמץ לשמור על הגחלת?
"השאלה במקום. ארבע הבנות שלי נשואות, שלוש מהן עם אשכנזים ואחת עם ספרדי, והנכדים לא מצטרפים לתפילות. זה לא המנהג שלהם. החתונות היום מעורבות, ונדיר שזוג משני הצדדים יהיה איטלקי. רוב הזוגות מעורבים. יש בעיה בקשר לדורות הבאים, אין ספק. הנכדים שלי למשל לא מדברים בכלל איטלקית. בשבילם אלה מנהגים זרים. כמעט לא רואים ילדים אצלנו. זה שינוי לעומת השנים הקודמות".
לא רק קוריוז
יהדות איטליה היא מהקהילות היהודיות העתיקות באירופה, וראשיתה ככל הנראה עוד בתקופת בית המקדש השני. הגירה מתפוצות שונות במהלך השנים הובילה לכך שנוצרה באיטליה אוכלוסייה יהודית מגוונת, עם צאצאים של מגורשי ספרד לצד אשכנזים. נוסח התפילה של "בני רומי", המכונה גם "מנהג איטליאני", הוא הנוסח של היהודים האיטלקים שאינם ממוצא אשכנזי או ספרדי.
"יש דברים ששייכים ליהודי איטליה מבני רומי בלבד", אומר נסים. "למשל, בערב יום כיפור, אנחנו קוראים את 'כל נדרי' בעברית. השאר קוראים את זה בארמית. היו איטלקים שבמקום ברכת 'שלא עשני גוי' אמרו 'שעשני ישראל' או 'שעשני יהודי'".
מתוך יותר מ-40 אלף יהודים שחיו באיטליה לפני השואה, כ-8,000 נספו במהלכה. אלפים ברחו לשווייץ, אחרים נותרו באיטליה ושרדו. "לפני מלחמת העולם השנייה היו עשרות רבות של קהילות קטנות, כל אחת עם הנוסח שלה והמנהג שלה. אחרי מלחמת העולם השנייה, במקומות האלה לא היו יותר יהודים", אומר נסים. "אז באה היוזמה של הפעיל הציוני שלמה אומברטו נכון, להביא ארצה ארונות קודש ממקומות כאלה, והוא הציל אותם למעשה. מה שמיוחד בבית הכנסת של קונליאנו ונטו הוא שהוא בדיוק כמו שהיה שם, בעיירה הצפונית לוונציה. הוא הצליח למצוא מקום שהתאים בדיוק לגודל של בית הכנסת המקורי".
לאחר שדניאל ואשתו מִירֶלָה התחתנו במילאנו, עלו בני הזוג לארץ בשנת 1970. הם גרו בתל אביב והוא עבד במשך שנים רבות כרוקח. "הרבה פעמים הלכנו ברגל לבית הכנסת האיטלקי ברמת גן. המנהג של בית הכנסת ברמת גן על שם רבי עובדיה מברטנורא הוא מנהג ספרדי, של קהילות שבאו מליבורנו ומפירנצה. חשוב להדגיש שיהדות איטליה היא לא דבר אחד", הוא מסביר, "יש הבדלים בין הנוסחים, והיהודים שנצמדים לנוסח בני רומי קנאים מאוד לגבי הנוסח שלהם".
לפני כעשור הם החליטו לעלות לירושלים כדי להתקרב לנכדים, היות ששלוש מהבנות שלהם גרות בעיר הבירה. "מאז שאנחנו גרים פה, הצטרפנו למניין של הקהילה האיטלקית", הוא מספר. "בשנים האחרונות נפתחו מניינים נוספים בירושלים שבהם מתפללים בנוסח בני רומי, ובית הכנסת ברחוב הלל נפגע. מצד שני, טוב שיש עוד שני בתי כנסת".
"הייחודיות של נוסח בני רומא היא שהוא הנוסח העתיק ביותר. זה סיפור של אלפיים שנה. זה לא קוריוז בתוך היהדות", אומרת מִירֶלָה נסים. "עלינו לארץ כי היינו שומרי מצוות וגם ציוניים". היא עצמה נולדה בשווייץ בסוף מלחמת העולם השנייה, אחרי שהוריה ברחו ממילאנו. לפני 20 שנה אחותה, ביאנקה שחרור, נרצחה בפיגוע ליד מרכז כלל בירושלים באינתיפאדה השנייה.
יהדות סובלנית
הבמאי המוערך חגי לוי ("בטיפול", "הנערים", "תמונות מחיי נישואין") מיקם את בית הכנסת האיטלקי במרכז סרטו הראשון באורך מלא, "שלג באוגוסט", אי אז ב-1993. "סבא שלי בא מאיטליה, וזה היה בית הכנסת שלו, של המשפחה. הייתי שם המון פעמים, עשיתי שם את בר המצווה שלי ולימים גם הבן שלי", הוא מסביר. "כל השמחות המשפחתיות היו שם. הכרנו את האנשים, זו בסופו של דבר קהילה קטנה מאוד, וזה אחד המוקדים שלה".
"לצורך הסרט ארגנתי תפילה בבית הכנסת", הוא נזכר. "היו שם אבא שלי ועוד מתפללים קבועים. יש שם סצנה שבה אנשים יוצאים בשבת מבית הכנסת ומדברים איטלקית. הסצנה כמובן לא צולמה בשבת, אלא ביום חול. יש עוד סצנות שקורות ברחבת בית הכנסת. הסרט כולו היה מין מחווה ורצון להנכיח את יהדות איטליה כיהדות ליברלית וסובלנית, לעומת יהדות אשכנזית שתוארה כקנאית, שמרנית ומסתגרת יותר".
לדבריו, "יש בתי כנסת ספורים בארץ שפועלים בנוסח האיטלקי. האתוס של היהדות האיטלקית היה שאנחנו גשר בין הספרדים לאשכנזים, וגם היסטורית זה היה ככה, כי היו באיטליה יהודים שהגיעו מארצות שונות".
8 צפייה בגלריה
מחזור לימים הנוראים בנוסח איטליאני, המכונה גם "מנהג בני רומא" או "מנהג לועזים"
(צילום: שמואל מוניץ)
מה אתה זוכר מהביקורים בבית הכנסת?
"היינו הולכים ברגל לבית הכנסת. היום יש שם גם אנשים שהם לא איטלקים, אבל אז כולם היו איטלקים. היו באים לשם קצת כמו לאופרה, כולם אנשים משכילים מאוד, פרופסורים ואנשים שעוסקים באמנות. סבא שלי, ליאו לוי, היה מוזיקולוג, ופרויקט חייו היה איסוף של ליטורגיה איטלקית. בקהילה היה חבר בין השאר פרופ' דוד קאסוטו, האדריכל הנודע שהיה סגן ראש עיריית ירושלים".
עוד יוצא לך לבקר שם?
"היום פחות יוצא לי לבקר בבית הכנסת. מדי פעם יש שם אירועים משפחתיים. כשהבן שלי התחיל להגיע לשם בשבתות בירושלים, זה שימח אותי".
אסתטיקה לצד מסורת
מוזיאון יהדות איטליה על שם שלמה אומברטו נכון נוסד בשנת 1983. התערוכה "רב הנסתר על הגלוי" המוצגת בו בימים אלה שופכת אור על סיפורו של אוסף המוזיאון, ומספקת הצצה לנעשה בתוך כספות המוזיאון. לצד פריטים שנכללים בתצוגת הקבע במקום, כמו ארון קודש וכיסאות מעוטרים שנתרמו במקור לבית הכנסת במנטובה בשנת 1543, אפשר למצוא בתצוגה משחק קוביות ללימוד עברית, יומן ופריטים אישיים נוספים שמלמדים על חייהם של יהודי איטליה.
8 צפייה בגלריה
בית הכנסת ממוקם היום בתוך מוזיאון יהדות איטליה. "אוצר יקר שצריך לשמור עליו"
(צילום: דודי סער)
"בבית הכנסת חסרו תשמישי קדושה למיניהם. סביב קום המדינה ובשנות ה-50 וה-60 הגיעו פריטים שונים מיהדות איטליה, ואנשים פרטיים וקהילות רצו לתרום אותם לבית הכנסת", מספר מנכ"ל המוזיאון, דניאל ניב. "שלמה אומברטו נכון, שהיה פעיל ציוני עוד באיטליה, עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה והיה מהמייסדים של הקהילה היהודית האיטלקית בירושלים. הוא היה רושם בכל מוצאי שבת אילו פריטים נתרמו לבית הכנסת – וזה בעצם היה הרישום הראשון שעליו התבססו כשבנו את המוזיאון. הוא פתח את התצוגה הראשונית בפני חברי הקהילה, ובשנת 1983 החליטו לפתוח את זה כמוזיאון לכל דבר. משם האוסף הלך והתפתח".
"בבית הכנסת יש קהילה אמיתית, חיה, ולצידו פועל המוזיאון. זו סיטואציה יפה ונפלאה, אבל גם מורכבת", הוא מעיר. "מצד אחד זה בית כנסת פעיל, ומצד שני זה גם אוצר יקר שצריך לשמור עליו. תמיד יש רצון גם להגשים את החזון שהיה לאנשים שהביאו את ארונות הקודש האיטלקיים לארץ – אסטורה מאייר, פדריקו לוצאטי ושלמה אומברטו נכון: הם רצו שישתמשו בהם. בארון קודש אחד מתוך אלה שנמצאים אצלנו באמת משתמשים, והוא ממוקם בבית הכנסת".
הוא מספר כי המוזיאון, הנתמך בין השאר על ידי קרן שוסטרמן התורמת לפרויקטים חברתיים בישראל, נמצא בתהליך של התחדשות ושואף להתרחב: "המוזיאון מציג לציבור את ההיסטוריה ואת התרבות המיוחדת של יהדות איטליה. היהודים באיטליה חיו בזהות כפולה, ואיזנו יפה בין הזהויות – מצד אחד רואים איך הם לקחו מהאסתטיקה של התרבות האיטלקית הכללית, ומצד שני הם שמרו בקנאות את היהדות ואת המסורות שלהם, ולמדו עברית".
