ריאיון נדיר השמור באקדמיה ללשון העברית חושף לפנינו מעט מראשיתו של החינוך העברי לגיל הרך באירופה. "פתחנו גן ילדים, והילדים לא שמעו שום מילה אחרת, רק עברית, מהיום הראשון", סיפרה פנינה הלפרין, הגננת העברייה הראשונה בגולה.
הריאיון הוא תיעוד ייחודי של תחיית הדיבור העברי, תחום הזוכה לעניין רב באקדמיה ללשון העברית. לאחרונה אף פתחה האקדמיה במיזם "עברית מן העבר", שבו היא אוספת מן הציבור חומרים עבריים אישיים – מכתבים ויומנים מראשית המאה העשרים.
5 צפייה בגלריה
משפחת היילפרין מימין לשמאל: צבי רין, יחיאל היילפרין, עוזי אורנן, מירי דור, פנינה הלפרין, יונתן רטוש (התצלום באדיבות המשפחה)
לדבר עברית בוורשה
יחיאל היילפרין (1880–1942) ואשתו פנינה הלפרין (1886–1980) - (כל אחד מהם נקט גרסה שונה מעט של שם משפחה) היו זוג בלתי רגיל: הם גדלו בוורשה והקדישו את חייהם לקידום החינוך העברי - תחילה באירופה ואחר כך בארץ ישראל. השניים אף הכירו בזכות העברית, כפי שסיפרה פנינה: "בתור קבוצת ציונים הזמנו את [יחיאל] הלפרין שירצה לנו על העברית". פנינה למדה עברית בילדותה מפי מורה פרטי, ולאחר היכרותה עם יחיאל הפכה את העברית לעיסוקה המרכזי.
עוד בוורשה פתחו בשנת 1909 את גן הילדים העברי הראשון בגולה (כ-11 שנים לאחר שיוסד גן הילדים העברי הראשון בעולם בראשון לציון) – גן שבו דיברו עם הילדים עברית בלבד, אף שבבתיהם דיברו בלשונות אחרות. לצד הגן הקימו סמינר להכשרת גננות, שבוגרותיו התפזרו בערים ובעיירות באירופה ופתחו גני ילדים עבריים.
פנינה הלפרין הייתה הגננת העברייה הראשונה בגולה, וכך סיפרה על שפת הדיבור במוסד: "פתחנו גן ילדים, והילדים לא שמעו שום מילה אחרת, רק עברית, מהיום הראשון". שנה לאחר מכן נפתח בוורשה גן ילדים עברי נוסף בניהולו של יצחק אלטרמן, ובאותה שנה נולד בנו - המשורר נתן אלתרמן.
גם את ארבעת ילדיהם גידלו פנינה ויחיאל היילפרין על טהרת העברית, והילדים לא דיברו כלל פולנית או יידיש. הלפרין אף סיפרה שכאשר שלחה את ילדיה למכולת בוורשה, נהגה לצייד אותם בפתק שבו כתבה בפולנית את רשימת המוצרים, כיוון שהילדים לא יכלו לשוחח עם החנוונים המקומיים בשפתם.
לא פלא אפוא שארבעת הילדים לבית משפחת היילפרין עסקו בבגרותם בכתיבה עברית ובחקר לשונות: בכורם יונתן רטוש היה למשורר, בתם מירי דור הייתה לסופרת, והבנים פרופ' צבי רין ופרופ' עוזי אורנן היו לבלשנים. אורנן אף היה חבר האקדמיה ללשון העברית, ובמשך למעלה מארבעה עשורים תרם לאקדמיה מידיעותיו, עד למותו בשנת 2022, שנת המאה לחייו. פנינה הלפרין ובניה נרשמו במרשם האוכלוסין כבני הלאום העברי וכחסרי דת, ולא ראו את עצמם כיהודים.
מוורשה אל ארץ ישראל
בעקבות מלחמת העולם הראשונה נאלצו פנינה ויחיאל היילפרין לסגור את מוסדות החינוך שהקימו בוורשה. הם ייסדו גן ילדים עברי וסמינר להכשרת גננות באודסה, ובשנת 1919 עלתה הלפרין לארץ עם ילדיה. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם אבי המשפחה יחיאל. בריאיון סיפרה פנינה שהמעבר לארץ ישראל היה טבעי ומתבקש: "היינו ציונים מבטן ומלידה".
גם בארץ עסקו יחיאל ופנינה בחינוך לגיל הרך: היילפרין ייסד את כתב העת "הגינה", שעניינו גן הילדים העברי, הקים סמינר לגננות בתל אביב וחיבר שירים לילדים ובהם "היורה" ("גשם, גשם, משמיים") ו"שיר ערש" ("נומי, נומי, ילדתי"). את השירים הלחין יואל אנגל. פנינה חיברה אף היא שירים לילדים והשתתפה בהכשרת הגננות.
צוהר אל העבר
בשנת 1977 ראיין החוקר פרופ' אהרן בר-אדון את פנינה הלפרין ותיעד את סיפורה המשפחתי. הריאיון, השמור באוסף בר-אדון בארכיון האקדמיה ללשון העברית, תוכתב ונערך במדור לחקר העברית החדשה המוקדמת באקדמיה. עדי רפיעי, הממונה על אוסף בר-אדון, אומרת: "הריאיון שופך אור על שלביו הראשונים של החינוך העברי בגולה, והוא חלק מאוסף עצום של הקלטות קוליות נדירות המתעדות את העברית שהילכה בפי ראשוני דוברי העברית החדשה, ילידי סוף המאה התשע-עשרה, ומוסרות את עדותם על הימים האלה".
בריאיון המוקלט סיפרה הלפרין על הייסוד של גן הילדים העברי הראשון בגולה, על הבית העברי שהקימה ועל תרומתם של הגננות ושל הילדים לתחיית הדיבור העברי. עתה, כחמישים שנה לאחר הקלטת הריאיון, הוא מפורסם לציבור.
הגננות העבריות בארץ ובגולה תרמו תרומה מכרעת להחייאת הדיבור העברי, אך לרוב אין מזכירים את שמן לצד מחיי השפה, ובראשם אליעזר בן-יהודה. בכוח נחישותן ואמונתן העמידו הגננות דור של דוברים שהעברית לא הייתה השפה המדוברת בביתם. בזכות פעילותן הנמרצת והחלוצית הצליחו לחנך ילדים בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים לשחק, לשיר ולשוחח בעברית. וכפי שניסחה זאת הלפרין: "פשוט, פתחו פה והתחילו לדבר". בהיפוך בלתי שגרתי, שאפיין את הדורות הראשונים של תחיית הדיבור, למדו ההורים עברית מפי ילדיהם, וכך תרמו גני הילדים להפצת השפה גם בקרב דור המבוגרים.
בריאיון נכח גם פרופ' עוזי אורנן, בנה של הלפרין, ויחד הם שרו כמה משירי הילדים שחיברו בני הזוג למען ילדי הגן. השירים, שברובם הם "שירי משחק", הפעילו את הילדים, סייעו להם בקליטת מילים עבריות חדשות ועודדו אותם לדיבור עברי. ככלל נדרשו הגננות העבריות הראשונות לחבר בעצמן שירים עבריים לילדי הגן - לאחר מאות רבות של שנים שבמהלכן לא גידל איש ילדים בעברית. השירים האלה פותחים צוהר לעשייה המגוונת של אנשי החינוך העבריים הראשונים בעת החדשה, ולצליליהם אפשר לדמיין את ילדי הגן בוורשה טועמים את טעמה הראשון של מילה עברית.
הלפרין סיפרה שעם העלייה לארץ ילדיה "תכף עמדו על המשמר" ודרשו ממנה לסגל בדיבורה את ההגייה הספרדית (המלרעית), שהייתה נהוגה בפי יושבי הארץ, ולדחות את ההגייה האשכנזית, שאפיינה את הדיבור העברי באירופה. כך למשל נהגה פנינה לומר "דוֹבוֹר", "שָבֶּס" והַבַּיסָה", אך הילדים חזרו ואמרו לה את הסיסמה "עברית, עברית בהברה ספרדית", והיא החלה לומר "דָבָר", "שַׁבָּת" ו"הביתה".
הלפרין הזכירה בריאיון גם את המאבק שניטש בין דוברי העברית לדוברי היידיש בארץ ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בשעה שניצחון העברית עדיין לא היה ודאי. לדבריה, היא ובני משפחתה תמכו באופן בלעדי בעברית: "אנחנו היינו תמיד נגד היידיש. תמיד. עברית, וזה הכול. עברית או יידיש. אין, אין שאלה כזאת". ואומנם מעמדה של היידיש הלך ונחלש בארץ בעוד מעמד העברית עלה והתבסס.
לקריאה נוספת:
• הריאיון עם פנינה הלפרין הוא חלק מאוסף ציפורה ואהרן בר-אדון לתולדות תחיית הלשון העברית בדיבור-פה שנמסר לאקדמיה ללשון העברית. להאזנה לריאיון ולמידע נוסף היכנסו לעמוד האוסף.
