אחת מתחנות המוצא שצריך לעבור בהן כדי להבין השסע העדתי בישראל היא הקמתן של עיירות הפיתוח בשנות ה-50. ד"ר אורן דוד קלמן חקר את הנושא, ובפרט את המנהיגות המזרחית באותן עיירות. במחקרו הוא משרטט מנהיגות מזרחית צעירה, לכאורה מטעם מפא"י, אשר לדבריו זכתה להתייחסות ביקורתית ולא הוגנת מצד המחקר כמשתפי פעולה עם דיכוי התושבים המזרחים בעיירות הפיתוח.
במידה רבה, מחקרו של קלמן עוסק בשסע שמלווה אותנו מקום המדינה וביתר שאת מאז החלה העלייה הגדולה מארצות האסלאם. "עד היום זה פצע פתוח בחברה הישראלית", אומר קלמן. "יש אוכלוסייה שמרגישה במידה רבה של צדק שנעשה לה עוול. היא מרגישה שהחברה הקולטת, ועכשיו אלה לא הקולטים עצמם אלא הצאצאים של הקולטים שהיום מכנים אותם 'ישראל הראשונה', לא מכירים במה שהם עברו באותם שנים. הם לא מכירים בכך שהיו פה עוול ואפליה. אני גם שומע את הטענה שלפיה לא יהיה פיוס בין הצדדים עד שלא תהיה הכרה בעוול שנעשה לעולים המזרחים. זה אולי נכון, אבל זה פועל לשני הצדדים. לא יהיה פיוס כל עוד הצד של ישראל הראשונה מרגיש שמאשימים אותו על לא עוול בכפו".
7 צפייה בגלריה
דימונה, ארכיון. תחנה שצריך לעבור בה כדי להבין השסע העדתי בישראל
(באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, צילום: לא ידוע)
איך זה בדיוק מסתדר?
"אנחנו מדברים פה על תחושות של אנשים ויש ויכוח לגבי ההיסטוריה. גם אלה שטוענים שמאשימים אותם סתם, צודקים במידה מסוימת, כי הביקורת כלפי מה שהיה שם לא הוגנת ולא מאוזנת. ככה כל צד מתבצר בעמדה שלו ולא מוכן להקשיב לצד השני".
"אחד הדברים שמלווים אותי במחקר שלי הוא הפער בין הדימוי הציבורי של מפא"י ובין מה שאני לומד מהמסמכים", הוא מתאר. "השיח הפופוליסטי נוהג להציג את מפא"י פחות או יותר כמקור לכל עוולות החברה ולשסע העדתי. הנרטיב ששולט היום וזוכה לחיזוק מהמחקר הביקורתי הוא שהמזרחים שהגיעו לאחר קום המדינה נותבו בידי הקולטים, בהובלת מפא"י, למעמד הנמוך בחברה, כדי לשלוט בהם ובכך לשרת את האינטרסים של המעמד השליט בחברה. כלומר, מדיניות מכוונת להרחבת הפער – ועצם הקמת עיירות הפיתוח ושליחת המזרחים לשם מוצג בהקשר הזה. לתפיסתי וממה שאני מזהה, זאת הצגה קיצונית של הדברים, והמציאות מורכבת יותר".
"השיח הפופוליסטי נוהג להציג את מפא"י פחות או יותר כמקור לכל עוולות החברה ולשסע העדתי. לתפיסתי וממה שאני מזהה, זאת הצגה קיצונית של הדברים, והמציאות מורכבת יותר"
ספרו של קלמן, "מנהיגים עולים: מפא"י והנהגת עיירות הפיתוח 1965-1948" (הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה), מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו במכון בן-גוריון לחקר הציונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' אבי בראלי ופרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין. לדבריו, בספר הוא "מתמקד בהנהגה המקומית שהתפתחה בעיירות הפיתוח, בעיקר בהנהגה המזרחית המקומית וטיב היחסים שהיא ניהלה עם מפא"י, כדי לנסות לענות על השאלה: האם מפא"י פעלה באופן מכוון להרחיב את הפערים או לא?"
השאלה הזו היא למעשה לב הדיון כולו. "בהקמת עיירות הפיתוח, המדינה ומפא"י פעלו בצורה שונה מזו שהן פעלו בה לפני כן", מנתח ד"ר קלמן, כיום פוסט דוקטורנט באוניברסיטה הפתוחה. "לפני הקמת המדינה, כשרצו להקים התיישבות בפריפריה (שקראו לה אז 'ספר'), התנועה הציונית שלחה לשם בחורות ובחורים צעירים רווקים שבחרו ללכת לשם מתוך אידיאולוגיה חלוצית. הם בדרך כלל גם עברו הכשרה חקלאית כלשהי. במקרה של עיירות פיתוח בשנות ה-50 אלה היו משפחות של עולים. בלי אידיאולוגיה חלוצית, בלי שנשאלו לדעתם וכמובן בלי הכנה מוקדמת".
"בהתחלה נשלחו גם אשכנזים לעיירות הפיתוח. למשל, רוב העולים שנשלחו לירוחם היו עולים מרומניה. באמצע שנות ה-50 רוב מי שהגיעו היו מצפון אפריקה והם מי שנשלחו לעיירות הפיתוח. לכן הן התאפיינו באוכלוסייה מזרחית צפון-אפריקאית"
שלחו אותם להקים סביבה אורבנית.
"סביבה שהייתה בשלבים ראשוניים מאוד של פיתוח. זה נעשה מתוך עדיפות לפתח ולנצל את המרחבים שיועדו למדינה אחרי הקמתה בעקבות מלחמת העצמאות, אבל האופן שבו זה נעשה גרם עוול גדול כי הם הפכו לחלוצים בעל כורחם. בהתחלה נשלחו גם אשכנזים לשם. למשל, רוב העולים שנשלחו לירוחם היו עולים מרומניה. באמצע שנות ה-50 רוב מי שהגיעו היו מצפון אפריקה והם מי שנשלחו לעיירות הפיתוח, בעקבות מדיניות 'מהאונייה לכפר'. לכן עיירות הפיתוח התאפיינו באוכלוסייה מזרחית צפון-אפריקאית, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה".
אז לא מדובר בכל המזרחים, אלא בקבוצה מסוימת.
"כן. מלוב למשל עלו בתחילת שנות ה-50, ואז עדיין לא הקימו את עיירות הפיתוח. זה תלוי גם בתזמון העלייה, אבל לא רק. ד"ר אבי פיקאר הראה במחקר שלו שהעלייה שהגיעה בסוף שנות ה-50 ממזרח אירופה לא נשלחה לעיירות הפיתוח באותם אחוזים כמו האוכלוסייה המזרחית. לטענתי זה היה תלוי בעוד משתנים, כמו רמת ההכשרה המקצועית שהייתה לאנשים. המרכז היה מפותח יותר, אז לשם ניתבו את בעלי המקצוע, ולעיירות הפיתוח ניתבו את מי שלא הייתה לו ממש הכשרה. וכן, הייתה גם אפליה בפירוש – אבל אני חושב שאלמנט האפליה היה קטן יותר, ולא הגורם המרכזי".
לא רצו עיירות מזרחיות
לדברי קלמן, "האפליה הייתה העדפה של האוכלוסייה הקולטת, שהייתה ממוצא אירופי, לעולים שהגיעו מאותן ארצות מוצא כמוהם. נתנו להם עדיפות מסוימת. שליחת עולי מרוקו ותוניסיה לעיירות הפיתוח הלא-מפותחות הובילה לסבל גדול. ההנהגה של מפא"י ראתה את זה כסבל זמני בלבד, כי העיירות היו אמורות לעבור שלב ראשון של פיתוח שאחריו הם קיוו שתגיע אוכלוסייה חזקה ומבוססת, והן ילכו ויתפתחו עד שיישרו קו עם הערים הוותיקות במרכז".
הוא מציין כי "זאת תפיסה אופטימית, אבל זאת הייתה התפיסה שלהם. לא רק על סמך התבטאויות, אלא גם על סמך מה שההנהגה עשתה בפועל, דרך מאמצים ותקציבים ממשלתיים, במיוחד בהובלת שר המסחר והתעשייה דאז, פנחס ספיר. התעשייה בעיירות התפתחה בקצב מואץ ממש. בתקופתו של ספיר, מספר המפעלים זינק בין 1956 ל-1965 מ-120 ל-1,140, ומספר עובדי התעשייה בעיירות הפיתוח זינק מ-4,500 ל-42 אלף. אבל לא כל העיירות זכו לפיתוח. ירוחם ושלומי כבר אז הושארו מאחור, אבל היו עיירות שנחשבו כבר אז לסיפור הצלחה, כמו דימונה וקריית גת".
דימונה וקריית גת היו סיפור הצלחה?
"קשה לנו לראות את זה עכשיו, אבל בתקופה ההיא הן נחשבו לסיפור הצלחה. היו עולים חדשים שביקשו להגיע לשם באופן יזום, גם בגלל העניין החברתי – עולים מזרחים ביקשו לעבור לשם – אבל גם בגלל הפיתוח. המאמץ של פיתוח התעשייה היה לצד מאמץ לגיוון האוכלוסייה. בשלב מסוים הייתה עזיבה המונית, וכל מי שיכול היה לעזוב – עזב. זאת הייתה האוכלוסייה האמידה יותר, עם השכלה ושפה, שיכלה לעבור בחזרה למרכז. רובם היו אשכנזים, אבל היו גם מזרחים שעזבו".
7 צפייה בגלריה
"ראשי מפא"י כן רצו לפתח את עיירות הפיתוח וכן רצו שתהיה בהן אוכלוסייה מגוונת"
(צילום: פריץ שלזינגר, באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים)
"המגמה הזאת התרחשה בניגוד לעמדה של הממשלה, שממש לא רצתה שעיירות הפיתוח יהיו מזרחיות", הוא מציין. "אחת העדויות לכך שהם ניסו לשנות את המגמה היא הקמת היחידה להכוונה לעיירות הפיתוח, שהרעיון שלה היה למנף את הפיתוח התעשייתי ולכוון עובדים ואוכלוסייה מקצועית לשם. הם פתחו משרדים בערים הגדולות ותפקדו כמו חברת כוח אדם שחיברה בין צורכי המפעלים בעיירות ובין עובדים, כולל סיוע לוגיסטי בשלבי המעבר. ההצלחה הייתה חלקית. היו מכשולים, היו מחדלים – אבל מה שחשוב להדגיש הוא שראשי מפא"י כן רצו לפתח וכן רצו אוכלוסייה מגוונת".
החוליה המקשרת
ייתכן שגורלו של המאבק נחרץ מראש, במידה רבה, מאחר שכבר מההתחלה האוכלוסייה הקולטת הייתה אוכלוסייה אשכנזית באופן ברור. "בשנים שלפני קום המדינה, הרוב המוחלט היה אשכנזי", מזכיר קלמן, "אנשי היישוב החדש העבירו את עצמם תהליך של התמערבות, אימצו אידיאולוגיה ששוללת את הגלות והתנערו מהוויית השטעטל של מזרח אירופה שממנה הם יצאו. האוריינטציה הייתה מערבית, מודרנית וחילונית".
למנהיגים המקומיים היו מאפיינים משותפים. "כולם היו צעירים, ותיקים יחסית בארץ בהשוואה לשאר אוכלוסיית עיירות הפיתוח", אומר קלמן. "הם קיבלו חינוך מערבי מודרני כבר בארצות המוצא, ומסלול חיים שחיבר אותם לערכי מפא"י"
לדבריו, "המדינה ששאפו להקים הייתה יהודית לאומית. הם שאפו שישראל תהיה המתוקנת שבמדינות לפי סולם הערכים של המערב. מעבר לפולקלור של ריקודי הורה וחגים, במהות, החברה הארצישראלית אימצה דפוסים חילוניים שכוללים גם דמוקרטיה, הפרדת רשויות שכוללת בית משפט עצמאי וחזק, שוויון בפני החוק, מערכת בריאות מתקדמת, מדע וטכנולוגיה.
"העלייה הגדולה מארצות האסלאם אחרי קום המדינה העמידה אתגר גדול לראשי מפא"י. תפיסת עולמם הושפעה מאוד מהסדר הקולוניאליסטי ששלט בכיפה. הייתה תפיסה שלפיה העולים האלה הגיעו מארצות נחשלות, באופן שלא משקף את החינוך המודרני שהרבה יהודים קיבלו באותן ארצות מוצא. זה קרה גם כי האליטה המודרנית בצפון אפריקה לא הגיעה ברובה לישראל, אלא היגרה למדינות מערביות אחרות. הפתרון היה להעביר את העולים תהליך של מודרניזציה וישראליזציה, באופן שיטמיע אותם כמה שיותר מהר בחברה הקולטת".
הוא מעיר כי "זה היה נכון לכל העולים, כולל עולי מזרח אירופה, אבל זה היה נכון במיוחד לגבי עולי ארצות האסלאם, שלתפיסת ראשי מפא"י נדרשו לעבור תהליך משמעותי במיוחד". ומי היה אמור לסייע לעולים לעבור את התהליך? את התפקיד הזה ייעדו לראשי עיירות הפיתוח – מנהיגות אשר חלקה היה מורכב מאנשי מפא"י האשכנזים ש"הוצנחו" אל העיירות, אבל חלקה השני, מוקד מחקרו של קלמן, הורכב ממנהיגים מזרחים צעירים: "לצד גורמים נוספים, הם אלה שהיו אמורים להעביר את העולים תהליך של חִברוּת. ההנהגה המקומית בעיירות הפיתוח תפקדה כערוץ שמעביר את המסרים של ההנהגה הקולטת לעולים".
הנהגה שידעה גם לבקר את מפא"י
לדברי קלמן, כדי שהשינוי יקרה, מפא"י היו מעוניינים שהמנהיגים המזרחים שינהיגו את עיירות הפיתוח מטעם המפלגה יחזיקו בערכי החברה הקולטת, כלומר חילון ומודרנה. התנאי השני היה שהם יהיו בעלי יכולת השפעה על הציבור שלהם. "לכן מפא"י מפתחת הנהגה מזרחית מתוך אוכלוסיית העולים המזרחים עצמה", הוא מסביר. "באותן שנים התגבשה קבוצה ייחודית של מנהיגים מזרחים, עולים, כמו יחיאל בן טוב מאופקים, שאול בן שמחון מאשדוד, גבי סבג מדימונה, יונתן יפרח משדרות ועוד".
7 צפייה בגלריה
ירוחם, ארכיון. "כן ראיתי מקרי אפליה ברורים וחד-משמעיים, אבל גם מקרים אחרים של אפליה שנוצרה מכורח הנסיבות"
(צילום: פריץ שלזינגר, באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים)
למנהיגים הללו היו מאפיינים משותפים. "כולם היו צעירים, ותיקים יחסית בארץ בהשוואה לשאר אוכלוסיית עיירות הפיתוח", אומר קלמן. "הם קיבלו חינוך מערבי מודרני כבר בארצות המוצא שלהם, בדרך כלל באליאנס, ומסלול חיים שחיבר אותם לערכי מפא"י – אם זה באמצעות תנועות נוער שהם היו חברים בהן או שהם עברו תקופת הכשרה בקיבוץ.
"המאפיינים האלה נתנו להם יתרון שאיפשר להם להגיע בקלות יחסית לעמדות הנהגה, אפילו בלי תמיכת מפא"י. הם דיברו את שפת העולים והכירו את התרבות שלהם, ומצד שני היה להם יתרון כוותיקים בארץ שהכירו טוב יותר את החברה הקולטת והמאפיינים שלה. הם גם שלטו בשפה העברית, והעבר בקיבוץ ובתנועות נוער נתן להם הון סימבולי שלא היה לעולים שהגיעו לעיירות הפיתוח היישר מהאונייה. הם היו מחוברים לרשת החברתית של 'ישראל הראשונה', ודרכה להנהגת המדינה. זאת ההנהגה שפעלה עם מפלגת השלטון – הנהגה שפרופ' סמי שלום שטרית מכנה ממ"פים (מזדהים ומשתפי פעולה). הוא מציג זאת ככינוי גנאי, לדעתי שלא בצדק. בפועל היחסים של ההנהגה עם מפא"י הציגו מציאות מורכבת יותר".
בספר נראה שמצד אחד המנהיגים המזרחים הפנימו את הערכים הסוציאליסטיים, ומצד שני היה להם קול עצמאי שלא היה תואם לקול של מפא"י.
"אכן היחסים ביניהם לא היו יחסי פטרון-קליינט. זאת הייתה הנהגה שכן ידעה לבקר את מפלגת השלטון, אפילו להתנגח איתה. אחד הסיפורים שעסקתי בהם הוא של גבי סבג, שהיה ראש המועצה המקומית של דימונה, ומופיע בכריכת הספר. לפני שהוא היה ראש המועצה הוא היה מנהל הייצור במפעלי ים המלח, והוא מספר שבאחד הביקורים של השר ספיר במפעל הוא נאם למאות העובדים שהיו שם, ובנאום הייתה נימה פטרונית. סבג מתאר איך שזה הקפיץ לו את הפיוז והטיח בספיר דברים קשים: 'אדוני השר אתה שקרן... למה אתה אומר שהצלתם אותנו? אנחנו עלינו בגיל 16, 17, 18, חלק מאיתנו חצו את הגבול לאלג'יריה וסיכנו את עצמם כדי לעלות לארץ ישראל בעלייה הבלתי לגאלית... איך אתה מעז להגיד שעשית ובנית ואתה מאכיל אותנו? אנחנו עובדים פה בארבעים מעלות חום'.
"למעשה שינוי הערכים של העולים יצר תלות הדדית והוביל למקרים רבים שבהם היחסים הגיעו לעימות בין המנגנון של מפא"י להנהגה המקומית המזרחית והצעירה. דווקא מפא"י התגלו בחולשתם, בניגוד למה שנהוג לחשוב".
אפליה "מכורח הנסיבות"
מצד שני, ד"ר קלמן מתאר בספרו איך בקריית גת, העימות של המנהיג המזרחי המקומי שלום ויצמן עם מפא"י הוביל לכך שהוא נפגע בצורה משמעותית, ונאלץ אפילו לעזוב את הארץ לתקופות ממושכות. "הוא מתאר את זה כמסכת ייסורים. אני לא יודע אם אנשים במפלגה המקומית או ברמה הפוליטית הארצית היו קשורים לזה. צריך כמובן לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, כי זו רק נקודת המבט שלו".
כן, אבל זה שלא איפשרו לו להתקבל לעבודה בכל מיני תפקידים, זה כבר במישור העובדות.
"היו גם מקרים כאלה, נכון. מה שאני מנסה להראות בספר הוא שזה לא היה ככה תמיד. הדברים לא היו רק חד-סטריים. גם אנשים במנגנון מפא"י היו חסרי אונים. הם תהו בעצמם מה נכון לעשות, הייתה שם הססנות גדולה. היה גם עומס גדול על המערכות הפוליטיות, הביטחוניות. ובכל זאת, למרות ההתנגשויות, היו גם שיתופי פעולה בין ראשי מפא"י למנהיגות המקומית. לרוב זה לא נבע מאינטרסים אישיים של המנהיגות המזרחית או מתוך ניסיון להשיג דרכם רווח חומרי, אלא מתוך שותפות ערכים ואמונה משותפת שהאינטרס הלאומי וגם האינטרס של העולים עצמם, שבחרו במנהיגים האלה, הוא להעביר את העולים תהליך של חִברות – ורק על ידי כך יתאפשר צמצום הפערים".
7 צפייה בגלריה
דימונה. "במשפחה שלי לא שמעתי קמצוץ של שיח מזלזל או כינויי גנאי על רקע עדתי"
(באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, צילום: לא ידוע)
ומה בנוגע לאפליה? "אני יודע להגיד רק על מה שחקרתי, וזה ההנהגה המזרחית המקומית. כן ראיתי מקרי אפליה ברורים וחד-משמעיים, אבל גם מקרים אחרים של אפליה שנוצרה מכורח הנסיבות", הוא אומר, "למשל, שמתוך רצון להביא אוכלוסייה חזקה לעיירות הפיתוח הביאו לשם אוכלוסייה מאירופה ומאזור המרכז, אבל נתנו להם תנאים טובים יותר מהאוכלוסייה המזרחית שהועברה לשם. נתנו להם דירות טובות יותר כשהיו באותו זמן משפחות מזרחיות בדיור ארעי שחיכו לשיכון, וכן נתנו לאשכנזים קדימות.
"מצד שני, אלמלא היו עושים את זה, השאיפה להשיג את המטרה של אוכלוסייה מגוונת ומשכילה, שיש לה הכשרה מקצועית שאין לשאר העולים, לא הייתה מתממשת. אם לא היו נותנים להם את השיכון המשודרג, הם לא היו באים ולא היו נשארים. אז זה מורכב. זה עוול אחד שנועד למנוע עוול אחר. הגיוון היה אמור בסופו של דבר לתרום לפיתוח המקום. אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי, ויש עוד עבודה מחקרית רבה לפני שנוכל לטעון שאנחנו יודעים מה היה שם עד הסוף".
אשכנזי מדימונה
קלמן עצמו יודע מחוויה אישית מה זה אומר לגדול בעיירת פיתוח. "גדלתי בדימונה בשכונה המכונה 'שכונה לדוגמה'. שכונה שלא הייתי מתאר אותה כשכונת פאר וגם לא כשכונת עוני, עם אוכלוסייה מזרחית ברובה", הוא מספר. משפחתו, במובנים רבים, היא התגשמות החלום שרצו לראות ראשיה הציוניים של מפא"י אי אז בקום המדינה: משפחה אשכנזית שמגיעה אל הנגב ומשתלבת עם אוכלוסייה מזרחית. העובדה שהיא הייתה יוצאת דופן מעידה על שברו של החלום.
"במשפחה שלי לא שמעתי קמצוץ של שיח מזלזל או כינויי גנאי על רקע עדתי, והמשפחה השתלבה יפה מאוד", הוא מעיד. "המשפחה הגיעה מרומניה ב-1961 ישר לדימונה. סבא שלי היה איש טקסטיל, ובאותה תקופה בנו שם מפעל טקסטיל של כיתן (לא מפעל הטקסטיל ההוא). הוא היה שחקן כדורגל מצוין בדימונה, ועד היום בעיני זקני היישוב אני 'הנכד של'".
היו אשכנזים בדימונה?
"היו. לא הרבה. חלק מהעניין הוא שרבים מהעולים האשכנזים שהגיעו לדימונה ולעיירות פיתוח אחרות עזבו את המקום בתוך פרק זמן קצר. המשפחה שלי נשארה שם עד עכשיו. ההורים שלי עברו בשלב מסוים לבאר שבע, כשהם היו סטודנטים באוניברסיטה, אבל חזרו לדימונה. על אף שהם היו אקדמאים, עם משרות באוניברסיטה, הם חזרו מתוך אהבה. בדקתי בלמ"ס ובשנה שבה הם חזרו, 1988, הייתה בעיר הגירה שלילית של 837 תושבים שעזבו. אז ההורים שלי עשו את הכיוון ההפוך – וזאת האווירה שבה גדלתי".
מה יעלה בגורל השסע העדתי והוויכוח על העובדות בהמשך? לדברי קלמן, "הוויכוח צפוי להימשך זמן רב, כי יש כאלה שגם מעוניינים שהוא יימשך ומרוויחים מזה פוליטית, אבל גם כי יש עוד הרבה מה לחקור בנושא. המחקר שלי הוא חלק מהעבודה הזאת: לנבור במסמכים, בארכיונים, ולנסות להבין באמצעותם את המצב – באופן שלא מתעלם מהביקורת, אבל גם לא מנקודות הזכות, ומתוך תקווה לתרום לשיח הקיים".
