עד לפני ארבעה חודשים, מחשבה על צמיחתה של מנהיגות חרדית אלטרנטיבית ל"גדולי הדור" הקלאסיים נחשבה לא רק סוריאליסטית, אלא אפילו כפירה בעיקר. היום זו כבר לא מילה גסה. שמו של הרב דוד לייבל אולי חדש לקורא החילוני, אך מוכר היטב לצעיר החרדי, ועם זאת גם הוא לא חלם להוביל יום אחד תפיסת עולם חרדית שמאתגרת את ההנהגה הוותיקה.
האירוע האחרון שבו הרב הבכיר בן ה-70 התבטא באופן שעורר סערה, היה כאשר קרא בגלוי לבחורי הישיבות לבקר פצועים ולהשתתף בהלוויות הנופלים במלחמה. הוא סתר בדבריו את התפיסה החרדית הקלאסית שלפיה ביכולתה של התורה להגן על הכלל ולכן יש לפטור את בחורי הישיבות ולומדי התורה מהשתתפות במאמץ המלחמתי. דבריו החריפים של הרב, שיש שראו בהם תיגר על גישת "גדולי הדור", לא עברו בלי תגובה – הביטאון החרדי-ליטאי "יתד נאמן" מיהר להכריז בזעם כי יש לציית רק ל"דעת תורה" ולא לכל אחד יש זכות להביע אותה, כשהוא יותר מאשר שולח מסר לרב לייבל.
6 צפייה בגלריה
קרא "להיות שבט משבטי ישראל ולשאת בחובות של כל אזרח". הרב דוד לייבל
(צילום: יוסי רוזנבוים)
אז מיהו האיש שאינו מוכן לתפוס את עצמו כמנהיג, בטח לא של מפלגה פוליטית, אך אלפי משפחות חרדיות וקרוב למאה קהילות רואות בו מורה דרך, שנותן את המענה הדרוש לחרדי המתמודד בעולם המודרני של המאה ה-21?
היה מקורב לרב שך
דוד לייבל נולד בשנות ה-50 בעיר שטרסבורג בצרפת לרב יואל לייבל, סוחר ואיש ציבור שהקים, בין השאר, את הישיבות הראשונות באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בצעירותו למד בישיבת גייטסהד באנגליה ומשם הגיע לפוניבז', ישיבת הדגל הליטאית. כבחור ישיבה היה מקורב למנהיג הציבור החרדי המיתולוגי, הרב אלעזר שך. חברים מהישיבה מספרים כי הרב שך היה לומד עם הצעיר הצרפתי חברותא, ואם נעדר היה ראש הישיבה שואל: "היכן דוד?"
זמן קצר לאחר נישואיו הקים כולל אברכים שהפך במהירות לרשת לא גדולה, שממנה צמחה גם ישיבה של בוגרי פוניבז' שהתקבצו סביב האיש הכריזמטי. בגיל 40 החליט לייבל לשלוח יד במסחר וראה ברכה בעמלו. הוא הפך למומחה בעסקי היהלומים וצבר רכוש רב.
"עד היום הרב נוסע פעם בחודש לחו"ל. אני לא יודע אם הוא יושב עם שייח' סעודי או עם איש עסקים מהונג-קונג, אבל הוא ממשיך שם את עסקיו", מספר אחד מתלמידיו, "זה גם מה שהופך אותו לבלתי תלוי לחלוטין בממסד החרדי, הוא לא צריך מהם כלום ולא חייב להם כלום".
אחד מתלמידיו קושר סופרלטיבים לראשו של הרב: "הוא תופעה של 'אחד בדור'. יש לו חוסן כלכלי מחד, והוא גם תלמיד חכם עצום מאידך, כך שהוא לא חושש מאיש, לא תלוי באיש ולא חייב לאיש"
חרף עסקיו, עיקר עיסוקו של הרב הוא לימוד תורה. הוא נחשב לתלמיד חכם עצום ושיעוריו מתפרסים על פני מגוון תחומי דעת תורניים. השילוב של התורה כדומיננטית בחייו לצד יכולתו הביצועית הוביל אותו ליצירת מיזם פורץ דרך, בטח במונחים של הרחוב החרדי: "אברטק" – שילוב של המילים אברך והייטק. "החזון של אברטק הוא לאפשר לבני תורה לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד, תוך שמירה על אורח חיים תורני ולימוד תורה כחלק משגרת יומם", מסבירים במיזם, "לשם כך לומדים האברכים בבוקר לימודי גמרא ככל אברכי הכולל, אך בשעות הצהריים הם מתלמדים במדעי המחשב ורוכשים מקצוע".
"המאפיין המרכזי של האיש הוא זיהוי הצורך והיכולת לפעול מולו", אומרת החוקרת תהילה גאדו מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, "זה מלווה אותו גם לאורך שאר הפרויקטים שלו. לא רק היכולת לזהות את החלל, אלא גם למלא אותו".
היכולת שהחוקרת מדברת עליה הניעה את האיש להקים בהמשך את "רבטק" – שילוב של המילים רב והייטק – בית תוכנה המהווה מרכז השמה לבוגרי הכולל הייחודי אברטק. עובדי ההייטק נטשו אומנם את הכולל, אך בערב הם מצטרפים לרשת ענק של כוללים שייסד הרב לייבל בשם "אחוות תורה", ובה הם לומדים תורה ברמה עיונית גבוהה. הרשת הזו הפכה ברבות הימים לקרוב למאה קהילות של חרדים עובדים, הרואים עצמם משתייכים למשפחת "אחוות תורה" בראשות לייבל.
תהילה גאדו. "הרב לייבל נתפס כמי שנותן לגיטימציה לאלטרנטיבה"צילום: עודד אנטמןלא סוג ב'
המיזמים הללו, שלאוזן החילונית נשמעים אולי טריוויאליים, לא עברו בלי תגובה זועפת מגורמים בכירים ברחוב החרדי. כך בעיר מודיעין עילית פורסם מנשר בחתימת רבני המקום שבו הם תקפו: "בימים האחרונים התפרסמה בעירנו מודעה של חברת 'אברטק'... כבר התריעו בפני העומד בראש כמה וכמה פעמים וללא הועיל... יש לשלול זאת מכול וכול... יותר מאשר היוזם חפץ שהעוסקים לפרנסתם יקבעו עיתים לתורה, היוזם מעוניין שהעוסקים בתורה יצאו לפרנסתם".
"הרציונל מאחורי זעם הרבנים ברור", אומרת גאדו, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, "הצעדים של הרב לייבל נותנים, בעיניהם לפחות, לגיטימציה לערוץ אלטרנטיבי מול 'חברת הלומדים' הדוגלת בלימוד תורה כדרך חיים. מה שהרב אומר הוא שגם אנשי מעשה הלומדים תורה בשעות הערב, למשל, אינם נחשבים לסוג ב' בעיניו".
נאום שנשא הרב לייבל לעשרות קהילותיו בכנס ענק בבנייני האומה – שלימים כונה "נאום השבטים החרדי" – מאשש את הקביעה של גאדו. הרב לייבל הכריז: "כולם צריכים את כולם! העובד צריך את האברך והאברך צריך את העובד, ואני לא מדבר מבחינה כספית אלא מבחינה ערכית. כולם באו להגיד לכם: אתם העובדים החרדים הלומדים תורה, אנחנו מעריכים אתכם! אנחנו מכבדים אתכם! חזקו ואמצו שבטי י-ה. חזקו ואמצו עם ישראל. חזקו ואמצו לומדי 'אחוות תורה'".
החוקרת תהילה גאדו: "הוא מודע לביקורת עליו, והוא גם מודע לקול החריג שהוא נושא, אבל הוא לא 'דווקאי'. הוא רואה את עצמו כ'איש במקום שאין אנשים', ורואה חובה לעצמו לשאת באחריות"
הנאום הזה, אוונגרדי ביחס לחברה החרדית ככל שיהיה, היה רק קדימון לנאום חשוב אף יותר, שאותו נשא הרב בבית שמש בנובמבר האחרון. מול מאות מאזינים הוא שיבח בחום את לומדי התורה אך הצהיר באופן הגלוי ביותר: "מי שמרגיש שאין זה ייעודו, והוא לא רואה את עצמו יושב ולומד 10 שעות ביום, או שאין לו היתכנות כלכלית, או שרוצה להגשים את עצמו בעולם המעשה – מותר לו לבחור לעצמו צורת חיים אחרת בעולם המעשה. ולא רק שמותר לו, אלא כך הוא מגשים את ההתנהגות האולטימטיבית כפי שכותב השולחן ערוך – כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עמה עוון. ואף אחד לא יכול להעז ולומר שאין זו התנהלות לכתחילה".
הוא גם הכריז כי לימודי ליבה או ישיבה תיכונית הם לא אופציית "אין ברירה", אלא להפך – מדובר בערוץ לגיטימי לגמרי: "חיידר, ממ"ח (בתי ספר מהזרם הממלכתי-חרדי) עם לימודי ליבה מלאים, או ישיבה עם לימודי תואר – זה לכתחילה וכך מצווה ההלכה".
אהוד פראוור, ראש צוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מסביר כי בבסיס תפיסת העולם שלו, הרב לייבל רואה את ההתבדלות החרדית המפורסמת ככלי, אך לא כערך דתי בפני עצמו כמו שמירת התורה וההלכה למשל. זו הסיבה לכך שהוא דורש להתייחס אליה בזהירות ולא להחיל אותה על כל תחומי החיים, כך שהיא לא תוביל לניתוק מחיי המעשה ולהימנעות מיציאה לעבודה. "לחידוש כה גדול של ניתוק מכל היבט מעשי אין שחר בהיסטוריה היהודית, וגם לא בשום קהילה שומרת מצוות על פני תבל", הוא אומר.
את רשת "אחוות תורה" הוא רואה כסמן הלגיטימי של "היוצאים לעבוד" ומקפידים על ההלכה, אך בכך לא אמר די: ביוזמתו נפתחה ישיבה ראשונה מסוגה בשם "מתיבתא", המיועדת לצעירים חרדים בני 18 ומעלה, עם תוכנית הלימודים הכוללת רכישת תואר אקדמי לצד לימודי קודש. "הישיבה הזו אולי הוקמה עבור בוגרי ישיבות תיכוניות, אלא שאז היא החלה לקלוט בעיקר בחורי ישיבות 'רגילים'", מסבירים מקורביו של הרב. "למעשה אין שם ולו בוגר אחד של ישיבות שאינן 'קדושות' בלשון הציבור החרדי, וזה החידוש הגדול: הקמת ישיבה כזו לא בדרך של 'בדיעבד' או 'אין ברירה', אלא 'לכתחילה', לבחורים חרדים המעוניינים בכך".
קריאה לאחריות
כפי שאפשר לצפות, היוזמה והנאום שוב נתקלו בביקורות חריפות של כמה מגדולי הרבנים, שכתבו: "והנה שמענו כעת שעומדים להקים מוסד המתקרא ישיבה גדולה המערבת חול בקודש ר"ל (רחמנא ליצלן) בעיר בית שמש... חלילה חס ושלום לשלוח בניהם ותלמידיהם לשם, ולתמוך בהם באיזו שהיא תמיכה, חלילה וחלילה. ואשרי כל מי שיש בידו לבער את הנגע הזה עוד מתחילת פריחתו".
לייבל רואה את ההתבדלות החרדית המפורסמת ככלי, אך לא כערך דתי בפני עצמו. לכן הוא דורש להתייחס אליה בזהירות ולא להחיל אותה על כל תחומי החיים: "לחידוש כה גדול של ניתוק מכל היבט מעשי אין שחר בהיסטוריה היהודית, וגם לא בשום קהילה שומרת מצוות על פני תבל"
הכעס המופנה כלפי הרב לייבל ומוסדותיו מלמד על השפעתו הגדולה ברחוב החרדי. "הוא מודע לביקורת, והוא גם מודע לקול החריג שהוא נושא, אבל הוא לא 'דווקאי'", מסבירה גאדו, "הוא רואה את עצמו כ'איש במקום שאין אנשים', ורואה חובה לעצמו לשאת באחריות. הוא כמעט ולא מסוגל שלא למלא את הצורך שאליו התוודע".
6 צפייה בגלריה
הרב לייבל. "מנהיג רוחני שעוסק בבעיות השעה כדי לאתר מענים למצוקות של הדור", אומר עליו אחד מתלמידיו
אחד מתלמידיו קושר סופרלטיבים לראשו של הרב: "הוא תופעה של 'אחד בדור', עשרות אם לא מאות שנים – ללא גוזמה. קם מנהיג רוחני שעוסק בבעיות השעה כדי לאתר מענים למצוקות של הדור. יש לו חוסן כלכלי מחד, והוא גם תלמיד חכם עצום מאידך, כך שהוא לא חושש מאיש, לא תלוי באיש ולא חייב לאיש".
אז האם לפנינו רב חרדי "חדש", פרגמטי ואולי אפילו מעט פשרן? תלמידיו הקרובים עונים בשלילה מוחלטת. הוא תובע מתלמידיו לממש את עצמם הן בעבודה והן בתורה, הם אומרים. בגשמיות וברוחניות. הוא יכול לפתוח ישיבה גדולה עם לימודי חול, אבל לא מתפשר על יראת השמיים ורמת לימודי הקודש שבה. לשיטתו, אם אלפים יוצאים לשוק העבודה ומתחככים עם העולם החילוני, הרי שיש להקים עבורם קהילה שתגן על הזהות החרדית. "המניע של הרב לייבל הוא לא 'כניעה' לעולם המודרני", מוסיפה גם גאדו, "הוא דתי, ודווקא מנקודת המוצא הזו הוא שואף שתלמידיו העובדים ישמרו בערב על זהות תורנית גבוהה, ולא של 'בעלי בתים' למשל".
תלמידים אחרים של הרב לייבל סבורים כי מתחת לפני השטח, גם גדולי הרבנים מסכימים עם גישתו, אלא שהם אינם מבטאים בפומבי את מחשבותיהם. לדבריהם, "גם הרדיקלים ביותר ב'יתד נאמן' מבינים שהרב נותן פתרונות אמיתיים ושיום יבוא והוא יהיה לקונצנזוס – אלא שהם חוששים מהמהירות שבה הדברים מתרחשים. הם באמת פוחדים משינויים חדים בעולם שמרני".
גאדו מוצאת מקורות לחזונו הציבורי והחברתי של הרב אפילו בשיטת הלימוד שלו: "התלמידים שלו סיפרו לי שכאשר הוא לומד איתם, הוא דורש מהם לפצח את הסוגיה בכוחות עצמם. לא להישען אינסטינקטיבית על הפרשנים או על כל כלי עזר אחר. לשיטתו יש להתכתב עם הטקסט ורק מולו – על כל קשייו".
איך זה מתקשר לחזון החברתי-רוחני שלו?
"זו קריאה לנטילת אחריות. אם חשבון הבנק צועק מינוס, הפתרון אינו לטמון את הראש בחול. יש מצבים שבהם צריך לעשות מעשה, אלא שהוא צריך להיעשות ראוי ונכון: נטשת את הכולל ויצאת לעבוד? שמור על הזהות החרדית שלך וקבע עיתים לתורה ברמה לימודית גבוהה".
לגפני ודרעי יש ממה לחשוש?
עם פריצתה של מלחמת חרבות ברזל, החל הרב לייבל לסייר בין הגדודים שונים ולחזק את הלוחמים. הוא הקים חמ"ל במסגרת ארגון "אחוות תורה" שבו פועלים עשרות מתנדבים המסייעים בחזית ובעורף, בחלוקת מזון, סיוע נפשי וטיפול בנוער. "החזון שלנו הוא להיות אזרחים חרדים הנאמנים לערכי התורה ודקדוק מצוותיה, קלה כחמורה, ובד בבד להיות שבט משבטי ישראל ולשאת בחובות כמו בזכויות של כל אזרח", כתב, ושוב הדגיש את התביעה האבסולוטית לאחריות קולקטיבית לצד שמירה על הזהות החרדית.
6 צפייה בגלריה
משה גפני ואריה דרעי. לא נראה שיש לרב לייבל שאיפות פוליטיות
(צילום: אלכס קולומויסקי, אבי מועלם)
מבחורי הישיבות הוא ביקש "לקרוע" את עצמם, כפשוטו: "אנחנו לא התאמנו ולא יודעים להחזיק נשק, אז אנחנו צריכים להתגייס בצורה אחרת. לכן כולם חייבים להתגייס ולחזור לכוללים ולישיבות, וכמו שחיילים לא אוכלים ולא ישנים, כך גם צריך להיראות הלימוד שלנו. הם קורעים את עצמם, ואנחנו צריכים לקרוע את עצמנו".
הקריאות שלו חדות, אומר פראוור, והסרקזם שבהן לא מותיר הרבה מרחב למחשבה: "זה צריך להיות בהשוואה לחיילים עצמם. הרי זה מה שאנחנו אומרים כל הזמן, החיילים משרתים פה ואנחנו משרתים בלימוד התורה, אז בבקשה שאלו לא תהיינה מילים נבובות, צריך לשרת 18 שעות בלי שינה. בזה אני מדבר על חבורת הלומדים".
בהזדמנות אחרת, כשדרש לבקר חיילים ולהשתתף בהלוויות, כתב כי אלו המבקשים פטור מתרומה למאמץ המלחמתי בחסות הטענה שהתורה מגינה ומצילה, צריכים לשאת באחריות על כישלון ההגנה כאשר אותה תורה שנלמדה, או שמא לא נלמדה, לא הגנה על הנרצחים בשמחת תורה.
הוא בעד גיוס בחורי ישיבות לצבא?
גאדו: "הוא מאמין כי יום יבוא וגם בחורים צעירים חרדים שאינם מעוניינים ללמוד רק תורה יתגייסו לצבא, אבל הוא מצפה להכנה מהותית מצד רשויות הצבא לקליטתם הרוחנית של הצעירים האלו. בשלב זה הוא מדגיש שלא בשלו התנאים בשטח לקליטה של צעירים חרדים".
על פי אומדנים מחקריים (כמו זה של ד"ר לי כהנר, המכון הישראלי לדמוקרטיה), לפחות 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה החרדית רואה עצמה "מודרנית" או לכל הפחות "נוגעת במודרנה", ובמילים אחרות, שואפת לשמור על חרדיותה אך בו-זמנית מתכתבת עם העולם שמעבר לבועה החרדית. מדובר בקבוצה גדולה שעשויה להכתיר את הרב לייבל כמנהיג.
6 צפייה בגלריה
בחורי ישיבה חרדים בבקו"ם. "הוא מצפה להכנה מהותית מצד הצבא לקליטתם הרוחנית"
(צילום: מוטי קמחי)
לא מעט ניסיונות, כתבות, ומחקרים חוברו והוצעו כדי להפוך את הקבוצה הזו לרלוונטית, למשפיעה ואולי אפילו לבעלת כוח פוליטי. הניסיונות לפענח את כישלונם של "החרדים המודרניים" להשפיע, או לחולל שינוי מכריע באטמוספרה של הציבוריות החרדית, נמצא עדיין בעיצומו.
האם הרב לייבל הוא התשובה? נדמה שהשאלה אקוטית יותר: האם הוא עצמו מעוניין בכך? האם מלבד המוסדות האוונגרדיים שהקים, האמירות המאתגרות והיכולת לזהות חלל חברתי-דתי, יש בו רצון ונכונות להוביל גם מהלך פוליטי?
"הרב לייבל לא מנסה להיות מנהיג", מנתחת גאדו, "אם כי על כל הקריטריונים של מעשה המנהיגות הוא סימן וי: יש לו אומץ להקים מוסדות מאתגרים, הוא מסוגל להשמיע ביקורת גם כנגד רבנים אחרים, הוא מודע לצורכי הקהל ויודע להציע פתרונות, והוא בעיקר מעשי מאוד ועקבי מאוד. מצד שני הוא לא אדמו"ר חסידי".
גם אחד התלמידים של הרב מודה: "אנחנו רואים בו דמות אב ורוחב ראייה של מנהיג, אבל לא נראה שהוא מחפש את זה, הוא מאוד תכליתי. לא פעם הוא אמר לנו שאם הבעיה שהגיעה לפתחו תיפתר גם בלעדיו, לא יהיה מאושר ממנו".
