שם, מקום מגורים ועיסוק: רני (44) ויפית (40) עמרני. הורים לרואי (17), רון (13) וראיין (9). מתגוררים בירושלים. רני הוא די-ג'יי באירועים ובמקביל מנהל את "רדיו רן" בפרסית, שאותו הקים בסוף 2008. יפית מעצבת פאות ומורה לכימיה של עיצוב השיער.
מאיפה עליתם לארץ? מטהרן, איראן.
מתי עליתם לארץ? רני עלה כשהיה בן 17 בדצמבר 1995, לפני 27 שנים, היישר לחג החנוכה. יפית עלתה בגיל 18 בשנת 2002.
3 צפייה בגלריה
רני עמרני עם יורש העצר האיראני רזא כורש עלי פהלווי, בנו של השאה, בירושלים
(צילום: באדיבות המשפחה)
מה הוביל אותך להחלטה לעלות לארץ? רני: "ציונות. כילד קטן שמעתי בבית את הסיפורים על הדודים שלי מצד אבא, שספגו ציונות ואהבה לישראל דרך עולים מעיראק שעברו דרך איראן בדרכם לישראל. הם היו נחושים לעלות לישראל ולהילחם למענה. בהקמת המדינה הם עלו לישראל ונלחמו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, ואני הוקסמתי מסיפורי הציונות והגבורה. כבר אז היה לי ברור שישראל היא המדינה שבה אני רוצה לחיות. מצד אמא כולם היגרו לארצות הברית".
"אחי עלה שלוש שנים לפניי", הוא ממשיך ומספר. "אבא שילם למבריח כדי שיעביר אותו את הגבול לטורקיה ומשם לישראל, ללא דרכון. בסוף החופש הגדול שהיה שם באוקטובר, יצאתי דרך אפגניסטן ופקיסטן. אני כבר לא רציתי להישאר שם. האנטישמיות והשנאה ליהודים היתה גדולה. עד כיתה ט' למדתי במוסדות חינוך יהודיים, כך שלא הרגשתי אנטישמיות. מהחטיבה והתיכון המוסלמיים – הכול השתנה. האנטישמיות הייתה מצד התלמידים בבית הספר וגם מהצוות החינוכי, וזה גלש גם לשעות שאחרי הלימודים".
לדבריו, "הבית היה ציוני מאוד, ואבא היה תמיד אומר: 'בסוף אנחנו עוזבים והולכים'. בתחושה, תמיד היינו על מזוודות, כי אוטוטו עולים לישראל. באותה תקופה סבתא שלי הייתה מגיעה לביקורים בישראל, אחרי המהפכה היא החליטה שישראל היא הבית שלה ונשארה. שלוש שנים לאחר מכן עלו אמא שלי ואחותי, ורק בסוף, אחרי שאבא ראה שכולנו מסודרים ובטוחים, הוא מכר בקושי רב ובמחיר רצפה את חנות הבגדים המשפחתית והצטרף אלינו לישראל. כבר אז הייתה הוראה של חומייני שלא לקנות מחנויות של יהודים, יהודים לא היו יכולים לצאת עם רכוש וכסף מאיראן וגם לא נתנו דרכונים ליהודים, בעיקר לא לצעירים לפני גיל גיוס. גם כשהקלו עם הדרכונים, היהודים נאלצו לשלם הרבה כסף כעירבון, שהיה ברור שלא יוחזר להם. האיראנים עשו הכול כדי למנוע מיהודים להגיע לישראל".
יפית: "יש לי זיכרון כילדה בת חמש שאמרתי שכאשר יהיה לי דרכון אעלה לארץ אפילו לבד, וזאת בלי לדעת לעומק מהם הקשיים כיהודייה באיראן. אמא שהייתה מחוברת לאיראן ולתרבות שם התנגדה, ואבא דווקא היה בעד. כשעליתי, אבא שלי ליווה אותי ועל הדרך ביקר את הוריו שלא פגש 13 שנה, כי הם חיו בארץ".
מה אתם הכי אוהבים בישראל? רני: "האורות של ירושלים והאנרגיות כמו שאין באף מקום אחר בעולם. אחרי שנים שהתפללת 'לשנה הבאה בירושלים', אחרי 45 ימים בדרכים לא קלות ובקושי רב, במעברי גבולות כשאתה לא חוקי, ללא דרכון, עם פתקי מעבר וכרטיס טיסה שקיבלת בדרך מאנשים זרים שהתברר אחר כך שהם אנשי מוסד – לנחות בנמל התעופה בן גוריון זה רגע מרגש. מאז ועד היום אני פשוט אוהב את המדינה הזו ואת כל מה שיש בה".
יפית: "אני הכי אוהבת את הפשטות. כיהודייה, חוויתי את הפער בין המעמדות. זה קיים באיראן באופן כללי. באותה שכונה היו אנשים עשירים מאוד וגם עניים. פה, בישראל, כולם מסתדרים עם כולם ואת יכולה להיות חברה של כולם, בלי קשר למעמדות, וזה יפה בעיניי".
למה אתם מתקשים עדיין להתרגל? רני: "לכך שלמרות העובדה שאני מרגיש הכי ישראלי, עדיין יש ישראלים שלא מקבלים אותי כישראלי ושמים עליי תוויות, בגלל שם המשפחה שלי או המבטא הפרסי. מצד שני, זה מביא אותי לעבוד הרבה יותר קשה מאחרים ולהוכיח, וזה עשה אותי הרבה יותר מקצועי".
יפית: "שאין פה כבוד. אני רואה איך ילדים מתנהגים להורים, וזה מטורף. צריכים ללמוד מהעם האיראני איך לתת כבוד. בישראל עובדים קשה, יוקר המחיה פה מטורף, כדי לחיות טוב אני בעבודה הרבה שעות מעל ומעבר לאדם רגיל. באיראן, היה ידוע שהיהודים שומרים אחד על השני. מפריעים לי פה הפערים, שאין אהבה בין האנשים, בין השמאל לימין, בין חילונים לדתיים. באיראן, כמה ששונאים אותנו ורוצים להשמיד, אנחנו היהודים היינו תמיד מגובשים וביחד. אני גם לא אוהבת את הסדרות המטומטמות והמיניות שמייצרים פה לילדים שלנו".
3 צפייה בגלריה
אביו של רני בנתב"ג עם עלייתו לישראל, שש שנים אחרי שעזב את איראן
(צילום: באדיבות המשפחה)
האם אתם מרגישים שמצבכם בישראל טוב יותר מאשר בארץ המוצא? רני: "איראן מדינה הרוסה עם מצב כלכלי על הפנים, יוקר מחיה מטורף, ואנשים חסרי אחריות מנהלים אותה או מאיישים תפקידים בכירים רק כי הם קרובים למשטר. ברור לי שאם הייתי נשאר שם החיים שלי היו אחרים. רמת החיים בישראל היא בהרבה-הרבה יותר טובה, ועם שפע. מזל שלא נשארתי שם".
יפית: "בחיים לא הייתי מוכנה לחזור לשם, אלא רק כביקור, כי אני אוהבת את איראן ומתגעגעת לנופים שם".
מהו המקום האהוב עליכם בארץ? רני: "ירושלים. כילד, חלמתי לחיות בה. כשכבר גרתי בה התאהבתי עוד יותר. זו עיר כיפית, מרכז העולם, עמוסה בארכיטקטורה ייחודית ובתיירים. גם מזג האוויר, ואוויר ההרים, הכי דומה לטהרן. יש גם יתרון לגור במקום שקרוב לערבים שמוכרים מצרכים שאין בשום מקום בארץ ומזכירים את טהרן. למשל המיץ של היוגורט או ירקות ירוקים כמו טרגון או רשאד, שהפרסים אוהבים על השולחן, ואני מוצא בבית חנינא או בוואדי ג'וז במזרח ירושלים".
יפית מצטרפת אליו: "אני לא מחליפה את ירושלים בשום עיר בעולם. ואחריה, אני אוהבת את הגולן ובכלל הצפון".
יש לכם עצה לעולים הבאים שבדרך? רני: "שידעו שכל יום שעובר והם לא פה – הם מפסידים. ומי שמגיע – שילמד קודם כול את השפה כדי שייקלט כמו שצריך. למהססים באיראן אני אומר: תסתכלו עליי. הגעתי בלי כלום והצלחתי. בניתי בית, משפחה, עסק – גם אתם יכולים. אל תפחדו".
יפית: "פה לא איראן. אל תתעצלו ותלכו לעבוד. פה אין קוצ'י מוצ'י. ואל תתביישו לבקש ולקבל עזרה".
באיזה רגע הרגשתם ישראלים של ממש? רני: "כשהתגייסתי. גם כשאני מול איראנים, למשל בחו"ל, אני מרגיש ממש ישראלי למרות שאני מקפיד לא לדבר עברית. השידורים שלי ברדיו הם הסברה ישראלית. תחשבי על זה, אני מנהל רדיו ציוני שיש בו הרבה תוכניות ושיח נגד המשטר האיראני. בכלל, הרבה איראנים אוהבים אותנו באהבת חינם ללא סיבה, רק כי אנחנו שנואים על המשטר שם, ומהמקום הזה הם פתוחים להקשיב ולדבר. הם שואלים שאלות קשות מאוד ואנחנו עונים על הכול".
יפית: "אחרי חצי שנה באולפן בנהריה הלכתי לקיבוץ, ושם הרגשתי ממש ישראלית".
מה אתם מאחלים למדינה לשנה הקרובה? רני: "שיהיה שקט, שתהיה אהבת חינם ללא קשר לדעה הפוליטית של האחר. לישראלים אני קורא לחשוב כמו יהודי התפוצות, שיעריכו ויבינו כמה חשובה מדינת ישראל. אני מאמין שעם מחשבה כזו נגיע לעמק השווה. אנחנו חייבים ללמוד מהשואה. אם הרצל היה מקים את המדינה 50 שנה קודם, עם מדינה חזקה וכוח צבאי שיש בה – השואה לא הייתה מתקיימת. ואם ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה היא תהיה ככל מדינה אחרת בעולם, ואיזו סיבה או משמעות כבר יהיה ליהודי לעלות לישראל?".
יפית: "אני מאחלת שתהיה אחדות אמיתית. בממשלה וגם בינינו. חשוב שנראה לעולם אחדות ואהבה. יש לנו מספיק אויבים בעולם".
