שם, מקום מגורים ועיסוק: דיוויד וחנה וולס, בני 54 ו-51 בהתאמה, וארבעת ילדיהם – אריאל (27), יונה (24), נתנאל (19) ועתידה (15). גרים ביישוב חשמונאים, בעלי עסק עצמאי בתחום התיירות היהודית שומרת הכשרות ודוברת אנגלית.
מאיפה הגעתם לארץ? ממלבורן, אוסטרליה.
מתי עליתם? בשנת 2008, לפני 15 שנה.
מה הוביל אתכם להחלטה לעלות לארץ? דיוויד: "ציונות נטו. גדלתי בבני עקיבא, אבא שלי היה חלק משבעה דורות בירושלים והיישוב הישן, והוא עזב ב-1967 והתחתן עם אמא שלי שהיא במקור מאוסטרליה. תמיד היו לנו קשרים חזקים לישראל, ומשפחה שנשארה כאן. ביקרנו פעם בשנה באופן קבוע ואפילו גרתי פה שנתיים כשהייתי ילד. זה תמיד היה ב-DNA שלי, להיות כאן, אבל אני חייב להודות שהיו לנו חיים יפים במלבורן. הצלחנו יפה בעסקים והייתה לנו קהילה טובה ותומכת. נקודת המפנה הייתה כשהבן הגדול שלי היה בן 12 והבנו שאם לא נחתוך עכשיו זה יהיה עוד יותר מסובך בהמשך. היינו זקוקים לריסט ולהתחלה מחדש".
למה זה היה הופך למסובך יותר?
"הסיכוי לנישואים מעורבים בישראל קטן יותר, ורצינו לתת להם חינוך ציוני ולגור כאן. אם ניקח דוגמה מעולם הספורט, רצינו להפוך לשחקנים במגרש ולא רק להיות צופים".
גם אם המשחק הוא קשוח?
"כן, המשחק הוא קשוח, אבל אנחנו רוצים להיות חלק מההיסטוריה וחלק מהכיוון של העם היהודי. יש פה דורי דורות של יהודים שגרו במקום הזה, יש אחרים שחלמו על זה ולנו יש הזדמנות להגשים את זה. זאת הייתה תשוקה ורצינו מאוד להגשים את זה. אני איש דתי ובכל שבוע קורא את הפרשה, ואף פעם לא מצאתי את המילה אוסטרליה בתורה אבל כן מצאתי את המילה ישראל".
חנה: "ידענו שזה המקום של היהודים, אבל ידענו שזה לא יהיה קל. החלטנו לעשות את זה נכון, ולבוא עם מספיק משאבים כדי לעשות עלייה כמו שצריך".
דיוויד: "רצינו להיכנס לעולם התיירות היהודי, וזה אכן מה שקרה בסופו של דבר. בין שאר הדברים שעשינו באוסטרליה היה הפעלת מלון בתקופת הפסח ליהודים שחוגגים את החג ביחד באותו מקום. זה היה עיסוק צדדי, אבל הוא נתן לנו הצצה לעולם התיירות היהודי וזה היה תחום שרצינו להעמיק בו. עוד לפני העלייה שמענו על חברת תיירות ישראלית מקומית שנוסדה על ידי עולה שהגיע מאנגליה, והייתה חלוצה בתחום. כשהגענו קנינו אותה ונכנסנו לשוק, ואנחנו שם מאז. אנחנו מנהלים טיולים מאורגנים וקרוזים כשרים עבור ציבור יהודי דובר אנגלית, מישראל ומהתפוצות. אנחנו מכירים את המנטליות, ובעיקר מכוונים לקהל דתי, אך לא חרדי. אנחנו מטפלים בהמון יעדים והאתגר הוא להביא כשרות ולפעול בלי טיולים בשבת. זה המכנה המשותף של הלקוחות שלנו, והרבה אנשים ממדינות שונות נפגשים ומוצאים לעיתים קשרי משפחה וחברים.
"אנחנו יוצאים ליעדים בדרום אמריקה, באסיה, באיסלנד ובדובאי, וכולם מגיעים לשם ומשם, הכול עלינו. כל מדינה היא שונה. לפעמים אנחנו נעזרים בחב"ד ובמקומות אחרים, יש לנו פתרונות שביססנו לאורך שנים ושיתופי פעולה עם מלונות מקומיים".
איך הילדים הגיבו לעזיבה מאוסטרליה?
"הילדים הגדולים יותר הגיבו בחיוב לעלייה וראו בזה הרפתקה. נחתנו במודיעין, גרנו שם חמש שנים והייתה לנו שם קהילה טובה דוברת אנגלית. ידענו שזה חשוב מאוד לקליטה טובה. שכרנו שם דירה, אבל ידעתי שאני רוצה לקנות בית ובאנו לראות את היישוב חשמונאים, שהוא רק כמה דקות נסיעה מכל השירותים שהשתמשנו בהם במודיעין. אהבנו את המקום ומאז אנחנו כאן".
מה אתם אוהבים בישראל?
"מרגישים פה יותר את החגים ואת החיים סביב היהדות. באוסטרליה, כולם מדברים על חג המולד וכדורגל, וכאן זה סביב העולם היהודי. אנחנו אוהבים מאוד את יום העצמאות. להתפלל בכותל ורק ללכת ברחובות ביום ירושלים זאת הרגשה מדהימה. לא אומרים 'כי ממלבורן תצא תורה', אלא 'כי מציון תצא תורה'. זה שלנו, לטוב או לרע".
מה חסר לכם כאן?
"יום ראשון חופשי! בכל העולם יש ליהודים את יום ראשון בשביל משפחה ובילויים וכאן יש רק את השבת, אבל עבור דתיים היא לא רלוונטית לעיסוקים כאלה. הלוואי שימצאו דרך לתת עוד זמן חופשי, זה לא יפגע בכלכלה ורק יעזור לאנשים".
האם מצבכם השתפר בארץ לעומת אוסטרליה?
"כן. החינוך היהודי בתפוצות היה יקר מאוד, לגור בשכונה היהודית היה יקר מאוד, ואם אתה לא עושה את זה אתה לא תהיה חלק מהקהילה. כשהגענו, יוקר המחיה בישראל לא היה משמעותי כל כך והיה לנו זמן להתבסס, ויחסית למחירים במלבורן היה לנו יותר כוח קניה. גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אישית אנחנו מרגישים טוב יותר בארץ".
למה אתם עוד מתקשים להתרגל?
"לגבי המנטליות בישראל אני תמיד אומר – קודם כול תהיה 'מענטש', בן אדם, אבל אם זה לא עובד, אז תהפוך לישראלי. זה מוציא ממך לפעמים צד קשוח יותר, וצריך להיות קצת יותר אגרסיבי ולדרוש דברים בווליום גבוה יותר. בשבוע שעבר דיברתי עם מוקד של חברת כרטיסי אשראי, והתלוננתי שעברו שבועות ולא קיבלתי עדיין את הכרטיס. לבסוף דרשתי לדבר עם המנהל כי אני ממש צריך את הכרטיס עכשיו. המוקדנית ניסתה להוריד אותי מזה, אבל התעקשתי והגברתי קצת את הווליום. המנהל עלה על הקו ופתר את הבעיה, ואז חזרתי למוקדנית ואמרתי לה: 'למה לא יכולנו לפתור את זה בלי צעקות?' אז היא אמרה שהיא מצטערת, אבל אמרתי לה שלמדתי מזה שרק בצעקות אפשר לפעמים לפתור בעיות.
"עם זאת, ב-15 השנים שאנחנו פה, השירות השתפר מאוד והעובדה שאפשר לעשות הרבה אונליין עוזרת מאוד. אני זוכר שכאשר הגעתי הפקדתי את הצ'ק הראשון שקיבלנו בתיבה בבנק. עבר שבוע ולא ראיתי כלום בחשבון. חיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה. בסוף ניגשתי לסניף, הלכתי למנהלת ושאלתי למה הצ'ק לא הופקד. היא שאלה אותי לאיזו תיבה הפקדתי והראיתי לה. מתברר ששמתי אותו בטעות בתיבת התלונות. 'אה, התיבה הזאת? אנחנו אף פעם לא פותחים אותה', היא אמרה. זה מסכם יפה את רמת השירות שהייתה בזמנו".
חנה: "אני שומרת על הנימוסים מאוסטרליה, אבל לפעמים אני יודעת שצריך לעשות דברים אחרת כדי שזה יסתדר. אני תמיד מקווה שהילדים ישמרו על הנימוסים מהבית, אבל שתהיה להם גם החוצפה הישראלית".
דיוויד: "אני מתעייף מהחדשות, ולדעתי יותר מדי מתדלקים את המצב והפוליטיקה הפכה למכוערת ולמפלגת מדי. זה סתם קורע אותנו. אני אופטימיסט וחושב שבסוף זה ייפתר, אבל התהליך לא יפה לעין וקשה לי לראות את זה".
איזה מקום בישראל אתם אוהבים במיוחד?
"אני אוהב מאוד את חוף הים, אנחנו חצי שעה נסיעה משם וזה מהמם. אני גם אוהב לבקר בירושלים. אני יודע שיש הרבה תלונות על מזג האוויר, אבל אני אוהב את זה. רוב הזמן נעים לנו".
איזו עצה תוכלו לתת לעולים חדשים שמגיעים לישראל?
"תעשו מחקר מקדים, תמצאו קהילה שמתאימה לכם ולמשפחה שלכם, תלמדו כמה שיותר עברית ותזרמו עם מה שקורה – אתם לא תשנו את המדינה, אז אתם צריכים להתאים את עצמכם למקום הזה. תבואו עם כמה שיותר משאבים, אל תגיעו לישראל אם אתם במצב לא טוב או לא יכולים לפרנס את עצמכם, כי יהיה לכם קשה מאוד".
היה רגע שבו הרגשתם ממש ישראלים?
"כשהלכנו לטקסים של הילדים בצבא, ובעיקר יום הגיוס. זה היה מיוחד מאוד ואנשים בירכו אותו ואותנו. זה היה רגע משמעותי מאוד בישראליות שלנו".
מה אתם מאחלים למדינה לשנה הבאה?
"שקט, שלווה ואחדות".
