המבחן הגדול של הליברלים הפרוגרסיבים: האם הזוועות שחולל חמאס מסוגלות לשבור את התפיסות הפרו-פלסטיניות שהם מקדמים במשך שנים? אנשי השמאל ברחבי העולם התעוררו בבוקר 7 באוקטובר למציאות שאותה לא הכירו: נציגי "העם הפלסטיני שנמצא תחת כיבוש", שבו הם תומכים, ביצעו פשעים נגד האנושות ומעשי טרור שלא נראו כמותם מאז תקופת השואה. כל התפיסות שלהם שמקדמות זכויות אדם, חופש, שוויון וצדק הועמדו למבחן בן רגע מול אלפי טרוריסטים שרצחו, אנסו ושרפו אזרחים בבתיהם.
אז כיצד הם הגיבו? לדברי רותם אורג, מנהל עמותת הברית הישראלית-דמוקרטית ומומחה לארצות הברית, "בטווח הזמן המיידי אפשר לראות פיצול פנים-פרוגרסיבי של ממש בין שלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה כוללת את אלו שממשיכים לדבוק בתפיסות דוגמטיות של 'strong is wrong' ומוכנים אגב כך להעלים עין מפשעים נגד האנושות ולעיתים גם להצדיקם. הקבוצה השנייה כוללת את אלו שמזועזעים מפשעי המלחמה של חמאס אבל ממשיכים להטיל את האחריות לרגיעה על הצד החזק – כלומר על ישראל ועל ארה"ב שמגבה אותה. הקבוצה השלישית, והיא ככל הנראה הגדולה ביותר, כוללת פרוגרסיבים וליברלים שמסרבים להתייחס מוסרית לישראל ולחמאס כאל שני צדדים שווים ב'עימות', ושברור להם כעת איזה מהצדדים הוא הצד הנכון של ההיסטוריה".
מה קרה ליהודים שנמצאים בקבוצות האלה?
"המתח בין שלוש הקבוצות האלו – בעיקר בין שתי הראשונות לשלישית – מייצר סדקים של ממש בקואליציה הפרוגרסיבית שיהודים רבים היו חלק ממנה לאורך שנים. רבים מהם מגלים שמי שהם החשיבו לשותפיהם למאבק לצדק חברתי – גזעי, מגדרי, אקלימי – לא רואים ביהודים, בין שהם ישראלים ובין שלא, שותפים למאבק. אפשר להסביר את הפער הזה בראייה פשטנית של יהודים כ'מיעוט פריווילגי' או באנטישמיות סמויה".
מה זה אומר עבורנו כישראלים? האם יש סיכוי לאחות את הקרע לפחות עם חלק מקבוצות השמאל הליברליות?
"אפשר בהחלט להצביע על פוטנציאל הזדמנות לבנייה מחדש של הברית של ישראל עם אמריקה הליברלית. כל עוד ישראל, הן הרשמית והן הלא-רשמית – כלומר החברה האזרחית, האקדמיה, המגזר הפרטי ואנשים מן השורה – יפעלו לחבק את הליברלים והפרוגרסיבים שמבינים שאין קשר בין הדעות שלהם בנושא הסכסוך לבין התייצבות לצד ישראל וזכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה, נוכל אולי לשנות את נתיב הספינה".
מתבצרים בעמדה, לא משנה מה קורה בשטח
הסקרים שיצאו בשבוע שאחרי מתקפת חמאס הראו על עדיפות ברורה לקבוצה שמגבה את ישראל ואת הזכות שלה להגן על עצמה. לדברי אורג, "בטווח הקצר יש לישראל תמיכה וברור גם לרוב הליברלים שחמאס ביצע פעולות טרור. אבל יש גם כאלה שמתבצרים בעמדה שלהם, לא משנה מה קורה בשטח".
"אירועי 7 באוקטובר פתחו את הפצע הכי טראומטי של העם היהודי בכלל והישראלים בפרט, שקשור ישירות לזיכרון ההיסטורי שלנו לאורך דורות, ובראשו השואה. לדעתי מה שקורה בשמאל האמריקאי הלא-יהודי זה חוסר הבנה של הדבר הזה. הפצע הזה נפתח מחדש לא רק בישראל אלא בקרב קהילות יהודיות רבות"
האם היו ארגונים פרוגרסיביים שבכל זאת התפכחו אחרי מה שראינו בעוטף עזה?
"בגדול, התשובה היא לא. מי שהיה עם ישראל לפני המלחמה נשאר איתה ומי שהיה נגדה עדיין נגדה. באופן ספציפי יותר, שני הארגונים היהודיים הכי חשובים בזירה הפוסט-ציונית – If Not Now ו-JVP, גינו מעט בתחילה את אירועי 7 באוקטובר, אבל זה היה ממש כדי לצאת ידי חובה. מהר מאוד הם עברו לדרישות להפסקת אש בטענה שעוד אלימות לא תעזור בכלום. שום דבר לא מזיז אותם מהתפיסה הפשטנית, שלפיה strong is wrong, ולכן הם גם מצדיקים את חמאס. לתפיסתם, כל פעולה של התנגדות היא לגיטימית. למרות שהם קבוצה קטנה יחסית, האפקט התקשורתי שלה הוא די רחב".
אבל מה הפתרון שהם מציעים? נניח שתהיה הפסקת אש, ואפילו יחזירו את החטופים. לאן זה יכול מבחינתם להתקדם?
"זאת בדיוק הנקודה שבה רוב הציבור חלוק עליהם. הם בגדול בעד מדינה דו-לאומית, אבל הם בוודאות לא קוראים נכון את הסנטימנט הישראלי. אירועי 7 באוקטובר פתחו את הפצע הכי טראומטי של העם היהודי בכלל והישראלים בפרט, שקשור ישירות לזיכרון ההיסטורי שלנו לאורך דורות, ובראשו השואה. לדעתי מה שקורה בשמאל האמריקאי הלא-יהודי זה חוסר הבנה של הדבר הזה. הפצע הזה נפתח מחדש לא רק בישראל אלא בקרב קהילות יהודיות רבות. לא סתם הוקמו כמעט בן לילה כיתות כוננות ברחבי ישראל וארה"ב, ויהודים בארה"ב, שכל חייהם קידמו אג'נדות נגד נשק, התייצבו בחנויות וקנו כלי נשק להגנה עצמית".
מה קורה בקבוצה הליברלית שמבינה את ישראל ואת המצב כפי שהוא באמת?
"הקבוצה הזאת אומרת – אנחנו אנשי שמאל, אנחנו נשארים אנשי שמאל, הביקורת שלנו על מדינת ישראל וממשלת ישראל לא השתנתה, אבל ברור לנו מי הטובים בסיפור הזה. חשוב להגיד, הם עושים הבחנה מאוד-מאוד ברורה בין חמאס לבין הציבור הפלסטיני. זה דבר שקשה מאוד לעשות אותו, אולי ברמת הבלתי-אפשרי, אבל הם מנסים בכל זאת לתמוך בישראל ומצד שני לא להזניח את העם הפלסטיני".
מאיפה מגיעה תפיסת ה-strong is wrong? הרי גם לאורך ההיסטוריה היא לא הוכיחה את עצמה. הכול בסוף מסתכם לשאלה כמה יכולות צבאיות יש לי או כמה הרוגים יש לכל צד?
"זו תפיסה שמגיעה ממקום שהוא מאוד אינטואיטיבי. אנחנו תמיד באינסטינקט הולכים עם הקורבן. גם במכות בבית ספר, אנחנו נגיד לבריון: לך תתעסק עם מישהו בגודל שלך, אבל גם בזירה הבינלאומית. רוסיה ואוקראינה זו אולי הדוגמה הכי מובהקת לזה. במקרה הישראלי-פלסטיני, זה מקרה קלאסי של דוד וגוליית. ביכולות, ישראל היא גוליית – אנחנו הרבה יותר חזקים, אפילו אחרי המכה שחטפנו. אבל בכוונות וברצון להוציא אל הפועל את היכולות, ברור שהתמונה היא בדיוק הפוכה. זאת תפיסה מעוותת. המשימה שלנו כישראל, כחברה הישראלית, זה לחתוך את קשר הגורדי בין strong ל-wrong. וזה משהו שמאוד-מאוד קשה לעשות בתקשורת המונים שטחית".
יש גם כאלה שפשוט משווים מספרים של הרוגים ולפי זה מחליטים מי צודק.
"ספירת המתים הזאת היא כל כך לא רלוונטית בשטח. זה פשוט חולני. זה להסתכל על המציאות כאילו זה משחק כדורגל".
"להדגיש את השקיפות והכוונות של ישראל"
אז איך אפשר להמשיך ולמשוך לקבוצות הליברליות המתונות יותר אנשים, ולהרחיק אותם מהתפיסות הקיצוניות? לדברי אורג, צריך קודם כול להבין את הבסיס של התפיסה הליברלית. "הם נשענים על ארבעה עקרונות: אמונה בדיפלומטיה להשגת שלום ויציבות, תפיסה כלכלית שמקדשת שוויון בתוצאות ובהזדמנויות, פוליטיקת זהויות ותמיכה ב'פרוגרס' שיכולה להביא לצדק ולעולם טוב יותר", הוא מסביר.
איך הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנס לתמונה?
"עבור מי שמחזיק במשקפיים האלה ובוחן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התמונה ברורה: יש פה סכסוך בין חזקים וחלשים; עשירים ועניים; מערביים 'לבנים' לכאורה מול מקומיים 'חומים'. העובדה שהסכסוך הזה לא נפתר למרות עשרות שנים של ניסיונות משמעה שיש מישהו שלא מעוניין בפתרונו – ואם יחידת הניתוח שלנו היא כוח, ברור לחלוטין מי מרוויח מהמצב הקיים: המדינה העשירה, המתקדמת, שמניין ההרוגים שלה נמוך יחסית, ומי לא – מדינת עולם שלישי, 'הכלא הגדול בעולם', שנושלה מיישוביה ההיסטוריים. בפשטות – זהו דוד מול גוליית".
אינטואיטיבית, כולנו רוצים להיות בצד של דוד, החלש והמסכן, ולא של גוליית. איך שוברים את זה?
"הצעד הראשון והחיוני הוא שקיפות. לא צריך להסתיר את הדברים הבעייתים במצב, ולא להתבייש גם להעביר ביקורת על ישראל. מי ששומע רק מסרים חיוביים מרגיש שמורחים אותו, וזה פוגע באמינות. הצעד השני הוא אמפתיה: להצטער על מותם של אזרחים פלסטינים, גם אם אנחנו יודעים שיש אזרחים שהיו מעורבים בפשעי המלחמה של 7 באוקטובר. זה לא עולה לנו כלום, ומשמש כעדות לכך שאנחנו לא נהנים ממלחמה. בדרך כלל אמירות מהסוג הזה נענות בשאלה צינית – 'אם אתם מצטערים, אז למה אזרחים בעזה נהרגים?' – אך זה לא אומר שהן לא עובדות. להפך: מי ששואל 'למה אזרחים בעזה נהרגים' מכשיר את הקרקע לדיון מבוסס עובדות שבו אפשר להציג טיעונים על השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי או על ההיצמדות העיקשת של צה"ל לדיני הלחימה. אלו טיעונים חשובים, אבל חשוב שהם יגיעו אחרי הבעת האמפתיה.
רותם אורג, מנהל עמותת הברית הישראלית-דמוקרטיתבאדיבות המצולם"הצעד השלישי צריך להיות הדגשת הכוונות החיוביות של ישראל. הצהרות כמו 'אנחנו רוצים שלום', 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' ו'הלוואי ולא היינו במצב הזה' הן חשובות, אבל יש להן תקרת זכוכית ברורה. התנהגויות, לעומת זאת, הן בעלות כוח הסברתי רב הרבה יותר: ההתעקשות של צה"ל להשתמש בחימוש מדויק היא הוכחה לכך שאין לישראל כוונה לפגוע באזרחים; אספקת סיוע הומניטרי היא הוכחה לכך שלישראל יש דאגה כלפי חפים מפשע; אירועים של שיתופי פעולה בין יהודים וערבים הם הוכחה לכך שמלחמת חרבות ברזל היא לא מלחמה בין יהודים לערבים אלא בין בני אדם חפצי חיים לבין פושעי מלחמה".
לדברי אורג, "צעד רביעי וחשוב הוא מחויבות לתיקון: לא רק באופן מופשט לגבי העתיד עם אמירות כמו 'אנחנו רוצים שלום', אלא גם בהצבעה על בעיות ספציפיות ואיך צריך לתקן אותן. השמעת ביקורת מוכיחה שאנחנו לא שופרות של משטר אוטוריטרי אלא אזרחים בדמוקרטיה, והיא גם הוכחה לכך שכל מאמץ הדיפלומטיה הציבורית הוא לא רק תעלול ביחסי ציבור".
