לאחרונה ישבה ליאורה מיטקביץ (29) בבית קפה בתל אביב, והתקשתה להחליט בעצמה אם שווה לקחת את הקינוח. בכל זאת עוד כמה קלוריות – אולי מיותרות. "המלצר הצעיר והחכם הביט בי ואמר: 'אנחנו חייבים ליהנות! אנחנו חייבים לחיות את החיים' – הזמנתי לי גלידה".
את תקופת החגים תעביר מיטקביץ זו הפעם החמישית בישראל, כאזרחית ישראלית גאה. בספטמבר 2019, כחצי שנה לפני התפרצות מגפת הקורונה בארץ, עלתה מיטקביץ מחבל מולדתה אונטריו, קנדה, לישראל, בסיוע ארגון נפש בנפש ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב, כשהיא משאירה מאחור את הוריה ומשפחתה המורחבת.
"בתור בת יחידה אני יודעת שהלב של אבא ואמא שלי איתי כאן בישראל. ההורים שלי ואני מאוד קרובים, תמיד עושים לי FaceTiming ובודקים את הפוסטים שלי באינסטגרם על בסיס יום-יומי כדי לראות איך החיים שלי נראים כאן".
ואיך הם נראים כאן?
"לפני כמה זמן נסעתי ברכבת הקלה. תוך כדי הנסיעה הייתה אישה שביקשה מים מהנוסעים האחרים. בסמוך אליה ישבה אישה שפניה קרנו – ממש הייתה סביבה הילה של אור, וכשנשאלה אם יש ברשותה מים, היא הגיבה: 'אין לי מים, אבל יש לי אהבה'. כל כך אהבתי את התגובה שלה. על הדרך הבנתי איך היא כל כך מוארת בעצמה. באופן כללי, אני מוצאת שישראל היא מקום שאם אתה פתוח אליו, הזדמנויות נפלאות מגיעות בו בעצמן".
7 צפייה בגלריה
הודיעה לאימה: "אנחנו טסות לביקור בישראל". ליאורה ואביבה מיטקוביץ
(צילום: אלבום משפחתי)
יש לך הסבר לזה?
"זה החום, הגולמיות, האותנטיות, הפשטות, הצפיפות, המציאות, ההומור, התסכול, ההתרגשות, הריגוש, הפחד והכרת התודה. עברו 4 שנים מאז טיסת העלייה, ויש לי כל כך הרבה מה לחגוג – השגתי והגשמתי כל כך הרבה דברים. לא עובר יום שבו אני לא חושבת כמה אני אסירת תודה על המסלול שבחרתי.
"יש לי חברים ילידי הארץ שאומרים לי: 'את ממש ישראלית'. כשאני שומעת אותם, אני מתמוגגת. אומנם ברור שיש לי מבטא, אבל רואים את שמחת החיים שיש לי. אני ממשיכה לספוג מהאנשים סביבי. תמיד".
7 צפייה בגלריה
מיטקביץ השתתפה ב-2015 בלימודים בתוכנית הבינלאומית של האוניברסיטה העברית
(צילום: אלבום משפחתי)
הטלטלה הגיעה בזכות סדרת הטלוויזיה "סרוגים"
מיטקוביץ' הגיעה לישראל בפעם הראשונה בגיל 15 במסגרת סמינר קיץ בן שישה שבועות של רמה ישראל, אבל את האהבה לארץ היא ינקה כבר מילדות. "גדלתי בבית ששירים של אריק איינשטיין נוגנו בו והלכתי לריקודי עם לעיתים קרובות", היא מספרת בחיוך. "אמא שלי עשתה ניסיון לעלות לארץ בשנות ה-70 אבל חזרה לקנדה כמה שנים מאוחר יותר. גם אבא שלי חי את חיי הקיבוץ בשנות ה-20 לחייו. אני בעצמי קיבלתי חינוך יהודי הן בבית הספר והן במחנה הקיץ שכלל את ישראל בכל היבט של תוכנית הלימודים".
הטלטלה האמיתית של "המקום המיוחד הזה", כפי שהיא מכנה את ישראל, התרחשה ב-2014, אחרי שאמא הכירה לה את סדרת הטלוויזיה "סרוגים" שכיכבה על המסכים כאן בארץ. "היא הביאה לבית DVD של סדרת הטלוויזיה שהייתה מעין גרסה של 'חברים' שחיים את עולם הדייטים בשכונת קטמון בירושלים. אחרי פרק אחד, התמכרתי. אהבתי את המאבק, את המציאות, את המוזיקה, את הנופים והצילומים של ירושלים".
כמה ימים לאחר סיום העונה, הודיעה מיטקביץ לאמא: "אנחנו טסות לביקור בישראל" – ובלי לקבל אישור כבר היו לה זוג כרטיסי טיסה ביד. "היה לנו שבוע כל כך מדהים שביום האחרון הסתכלתי עליה ובכיתי: 'אני לא יכולה לעזוב'. כמה חודשים לאחר מכן, נסעתי שוב, הפעם עם אבא. ושוב, רגע לפני העלייה למטוס הייתי עם אותה תחושה של 'אני פשוט לא מוכנה לעזוב'. וכך בכל פעם שנסיעה לישראל הגיעה לסיומה, היה לי את הטיול הבא שכבר הוזמן – ותמיד היה מוכן מסלול עם מקומות שבהם אני מתכננת לאכול. אוכל הוא המחבר האולטימטיבי. הוא מחבר אותנו לחושים שלנו ולאנשים אחרים מהעבר, ההווה העתיד".
ואיך האוכל בישראל?
"השראה – ואם אני מדברת על השראה, אז אין מקום עם השראה גדולה יותר עבורי מאשר שוק מחנה יהודה. הוקסמתי מהמקום, כי בכל שעה של היום הוא נראה קצת שונה. יש התפתחות מהבוקר שבו המאפיות מוציאות החוצה כיכרות לחם חמות, משאיות פורקות את הפירות והירקות, זמן להתפנק מקפוצ'ינו טוב בבית קפה קטן. לקראת השעה שבה העומס של ארוחת הצהריים מגיע, השוק מתחיל להתמלא. ואז מגיע הערב, החנויות והבסטות נסגרות ובמקומם הברים והפאבים פורסים שולחנות וכיסאות, זמן למסיבות ולבילויים. האפשרויות בשוק אינסופיות", אומרת מיטקביץ כשעיניה מתמלאות בתשוקה. "אני אוהבת אוכל ישראלי. אוהבת להוסיף מעט מלח ושמן זית לעגבנייה. זה מספיק".
את האהבה שלה לאוכל ולשוק מחנה יהודה הפכה מיטקוביץ למקצוע של ממש. "אני עורכת סיורים קולינריים לתיירים ומציגה להם את המנות, האנשים המיוחדים וסיפורי ישראל. זה כבוד להראות לתיירים איך מייצרים טחינה ולהיות איתם כשהם מתנסים בטעם שלה בפעם הראשונה".
מה לגבי זוגיות?
"גם זה יבוא", היא אומרת בחיוך רחב וקצת מבויש. "עוד לא מצאתי את האיש שלי. אני חושבת שהוא צריך להיות מישהו שמבין מאיפה באתי – ומי אני עכשיו. האם הוא יהיה יליד ישראל, עולה חדש, ישראלי עם הורים אמריקאים – אני לא יודעת. אבל אני יודעת שברגע שאמצא את האדם הנכון, הוא פשוט יהיה החצי השני שלי".
מה היית ממליצה מהניסיון שלך לעולים אחרים?
"כשהתחלתי להתמודד עם אתגרי העלייה הנחתי ש'מאבק' הוא דבר שלילי. כאן למדתי שקיים קושי, אבל במובן הכי טוב של המילה. כשהדברים קשים, הם בוחנים אותי, הם בונים אותי, הם מצמיחים אותי. למרות שזה לא תמיד נעים כל כך, אנחנו בונים דרכם את האופי שלנו. חוץ מזה, ככה אני לומדת להעריך את הדברים הגדולים באמת וגם את הדברים הכי קטנים שאני חווה.
7 צפייה בגלריה
עורכת סיורים קולינריים לתיירים ומציגה להם את המנות, האנשים המיוחדים וסיפורי ישראל. ליאורה מיטקביץ
(צילום: Lisa Rich)
"אני אומרת לעולים: יש הרבה אנשים במדינה הזאת שעושים בדיוק מה שאתם עשיתם, אז בקשו עזרה, ותהיו פתוחים. עדיין לא מצאתי קהילה מכילה, חמה, מבינה ואכפתית יותר מקהילות העולים בירושלים ובתל אביב. עלייה זה דבר אינטנסיבי, אבל זו הרגשה טובה כל כך כשאני יודעת שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת. ולישראלים אני אומרת: כשאתם מדברים עם עולה חדש, תאטו את קצב הדיבור. קשה לנו להבין שיחה עם ישראלי שמדבר מהר כל כך".
מה את מאחלת לעם ישראל לשנה החדשה?
"ראש השנה הוא זמן של התבוננות פנימית. אני מאחלת שנדע לקחת רגע כדי לשאול את עצמנו – מה אני יכול לעשות על בסיס יומי כדי להיות קצת יותר טוב? ומה אני יכול לעשות כדי להבין את האדם לצידי, גם אם הוא חושב אחרת ממני? שנה טובה ומתוקה".
