7 צפייה בגלריה
אילן ספירות עם עלים מתוך קונטרס הצורות הקבליות, איטליה 1578, כתב יד ירושלים
(צילום: הספרייה הלאומית)
עצים תופסים מקום חשוב ביהדות, עוד מאז הסיפור המקראי על אדם וחוה שאכלו מפרי עץ הדעת בגן עדן. ט"ו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, הוא הזדמנות טובה להתעמק ב"אילנות" אחרים – אלה של הספרות הקבלית: תרשימים גרפיים דמויי עצים, אשר שימשו ככלי ללימוד קבלה ותורת הסוד, למטרות מדיטציה ואפילו כקמעות.
"בחלק לא מבוטל מהספרות הקבלית, יש בנוסף לטקסט גם דיאגרמות. חוץ מזה, ישנן יריעות קלף, מגילות שעליהן תרשים בצורת עץ שהמקובלים כינו בשם 'אילן'", מסביר פרופ' יוסף (יוסי) חיות, ראש הקתדרה ע"ש וולפסון באוניברסיטת חיפה. "בעשרות השנים האחרונות ראו אור אינספור ספרי מחקר על הקבלה ותורת הסוד, של חוקרים שהתעמקו בטקסט ובענפי הקבלה השונים – אבל למרות העובדה שהאילנות מהווים ז'אנר קבלי בפני עצמו, הסוגה הוזנחה".
פרופ' חיות מציין כי בעיניהם של המקובלים, האילן הקבלי שיקף את מבנה האלוהות, וסיפק "מיפוי מדויק של העולמות העליונים". לדבריו, כבר במאה ה-16 הבחינו בדמיון בין התרשימים הקבליים ובין אילנות. "מנהג אבות - תורה לבנים, שהציבו ציונים לשמות הספירות וכינוייהם ביריעות גדולות, קראום אילנות", כתב המקובל האיטלקי, רבי מנחם עזריה מפאנו (הרמ"ע מפאנו). בספר "פרדס רימונים" של המקובל רבי משה קורדובירו מצפת (הרמ"ק), נכתב: "בעניין צורת הספירות, רוצה לומר סדר עמידתן, רבו בו הדעות וציירו להם המקובלים צורות ביריעות גדולות וקראום אילן".
עד כמה הנושא חשוב בעיניך מבחינה מחקרית?
"מרכזיותו של הז'אנר משתמע כבר מאזכורו בתוך רשימת הז'אנרים היהודיים שהכין המלומד הנוצרי בן המאה ה-16, גיום פוסטל – שם הביטוי 'Ilanoth', כלומר אילן, מופיע לצד מושגים מרכזיים ובהם תלמוד, מדרש ושאר הקורפוסים שהיינו מצפים למצוא ברשימה כזאת. המונח 'אילן' משקף את הסכֵמה הוויזואלית האופיינית לתרשימים אלה: לעיתים קרובות, הם דומים לעצים".
משל קדום למדי
האילנות הקבליים הפכו למרכז עבודתו האקדמית של פרופ' חיות בעשור האחרון, והם עומדים במרכז ספרו החדש, The Kabbalistic Tree ("האילן הקבלי". אנגלית, הוצאת Penn State University Press).
"התפיסה הרווחת אצל המקובלים היא שהאל נמצא תחת הקטגוריה 'אין סוף', כלומר אי אפשר באמת להבין אותו או לתאר אותו – אבל יש ממשק בינו ובין הבריאה, שאותו הם כינו 'ספירות', כמו חסד, גבורה, תפארת ועוד", הוא אומר. "היו מקובלים שתפסו את הספירות ככלים של הבורא, אך לרוב הם סברו שהם ממש עצמוּת אלוהית, מהות אלוהית".
איך הגיעו מזה לתיאורים של עצים?
"'עץ אלוהי' הוא משל קדום למדי. כבר ב'ספר הבהיר' מהמאה ה-12 מתואר עץ קוסמי בעל כוחות אלוהיים. אבל תרשימים בצורה של עצים, לקחו המקובלים מהספרות המדעית בימי הביניים. מתברר כי השימוש הראשון באיור של עץ כדי להמחיש מידע, קשור לפירושו של הפילוסוף פורפיריוס לספר הקטגוריות של אריסטו. תרשים כזה גם היה בשימוש באילנות יוחסין, ובאמת עד היום מצוי באתרים גנאלוגיים באינטרנט.
"בפועל, תרשים בצורת אילן מהווה סוג של אינפוגרפיקה. היתרון הגדול מבחינת היהדות היה שאין באינפוגרפיקה הזאת חשש כלל מהגשמה, שהרי מה שלמעלה או למטה באילן כזה מצביע לא על מרחב, אלא על הסיבתיות. כמו אבא ואמא מעל ילד באילן יוחסין".
פניות ממומחים ליצירת קעקועים
הוא מקווה כי ספרו החדש יראה אור גם בעברית, והוא כולל כ-500 עמודים וכ-250 תמונות של תרשימים קבליים מהמאה ה-14 ועד לעת החדשה. "האילנות האלה נוצרו בידי מקובלים מכל העולם היהודי – מערב אירופה, מזרח אירופה, תימן, כורדיסטן, עירק ועוד. בכל מקום שהיו בו מקובלים, הם יצרו איורים בז'אנר אילן קבלי, כסוג של מפה המתארת את העולם האלוהי לסוגיו השונים, כמו לדוגמה 'אילן לוריאני', המתאר את הקבלה של האר"י הקדוש".
"צריך לזכור שלפני מאות שנים, אנשים התייחסו למפה לא כמו שהיום פותחים Waze ומנסים להגיע ממקום למקום", הוא מדגיש. "המפה הייתה תמונה שמסוגלת להנכיח את המרחב המוצג בה עבור המתבוננים. לדוגמה, ליהודים שהייתה להם מפה ובה ציור של ירושלים, המפה הייתה מעין עלייה מדומיינת לרגל. סוג של מציאות מדומה, או כמעט עליית-נשמה לירושלים המוצגת במפה.
"לכן מי שראו על יריעת קלף את 'עשר הספירות', התייחסו לכך כאל ההנכחה האלוהית שמול עיניהם. אפילו ככלי מדיטטיבי. הסתכלות באילן קבלי מאפשרת הזדהות והשתתפות עם התהליך הפנים-אלוהי שהוא הנושא של האילן. האילן הוא לא סטטי, אלא פורה. הוא חי. אתה מביט בשפע האלוהי שיורד מאינסוף, דרך הכתר, מזגזג בתוך אילן הספירות, עד שהשפע מגיע למלכות, שהיא הספירה הקרובה לעולם השפל שלנו".
ומתי התחילו להרוויח מזה כסף? מאז שמדונה התחילה להתעניין מיהדות?
"הרבה לפני כן (צוחק). כבר בסוף המאה ה-19 החל להתפתח שוק של קמעות, כולל אילן קבלי שנכתב על קלף המאוחסן בנרתיק כסף. המטרה היא לא לעיין וללמוד מזה, אלא להשאיר את זה סגור. אבל הביקוש לקבלה מקיף למעשה את כל העולם היהודי. אם תיכנס היום לחנות ספרי קודש בבני ברק או במאה שערים, תוכל למצוא ספרים רבים בנושא קבלה. לפני עשרות שנים כמעט ולא נמכרו ספרים בנושא".
לדבריו, "הכמיהה לקבלה קיימת גם אצל חילונים, ובחו"ל גם אצל רפורמים וקונסרבטיבים. אוניברסיטת סטנפורד הדפיסה את ספר הזוהר באנגלית, בסדרה שכוללת 12 כרכים. אני מקבל פניות אפילו ממומחים ליצירת קעקועים בעולם, כי הם מקבלים בקשות לעשות קעקוע של אילנות קבליים, ורוצים לדעת מה הציור המתאים".
חוקרי הקבלה העדיפו להתעמק בטקסט
ויליאם גרוס (83) הוא אספן וחוקר יודאיקה שבמשך עשרות שנים רכש אינספור פריטים ובהם גם עשרות "אילנות קבליים", שחלקם צוירו על קלף. "לפני כארבעה עשורים הוא החל לקנות אותם במכירות פומביות. גם הוא וגם המוכרים ידעו שהמגילות קשורות לקבלה, אבל לא מעבר לכך. גרוס פנה לחוקרי קבלה שהודו כי הנושא לא נחקר", מציין פרופ' חיות.
חוקרי קבלה, כמו חוקרי ספרות, התעניינו בעיקר בטקסטים. ברגע שציור היה מרכיב מרכזי בפריט, הם איבדו עניין. "גם חוקרי תולדות האמנות היהודית לא התעניינו בזה, כי האילן הקבלי אינו 'אמנות יפה', וגם אין להם, בדרך כלל, ידע קבלי כדי להבין מה קורה בו", הוא אומר.
בהמשך פנה גרוס לפרופ' משה אידל, חתן פרס ישראל, שהפנה אותו לדוקטורנט שלו לשעבר, ד"ר מנחם קלוש. "ב-2008 ישבנו קלוש ואני לסעודת שבת. כשראיתי את התמונות של האילנות של גרוס על שולחן העבודה של מנחם, השתוממתי", מעיד חיות. "יש, למשל, את מה שאני מכנה 'היריעה המפוארת': זו מגילת קלף בת כ-500 שנים, ברוחב מטר ובאורך של שלושה מטרים, הכוללת יותר מ-33 אלף מילים. זו בעצם אנתולוגיה קבלית שלמה שנכתבה על קלף. הבנתי מיד שיש פה סוגה שלמה שלא נחקרה. הצעתי לקלוש לשתף פעולה בהגשה למענק מחקר מטעם הקרן הלאומית למדע, זכיתי – ומאז אני חוקר את הנושא".
המחקר שלך מגלה עד כמה שורשי השימוש בתרשימי עצים נעוצים בעולם המדעי.
"השימוש בעצים – 'arborae' בלטינית – כדי להציג ידע, לנתח ולזכור אותו, היה נפוץ מאוד בימי הביניים. זה היה נפוץ בשלל תחומים, מגאומטריה לרטוריקה – והאילנות הנפוצים מכולם בעולם הנוצרי, היו אילן היוחסין של ישו הנוצרי (Arbor Jesse) ועץ החיים של גן עדן (Lignum vitae)".
אבל חלק מהאילנות האלה בכלל לא מזכירים עצים.
"למונח הייתה גמישות רבה בעולם הלמדני בימי הביניים. לאור החשיבה המרחבית והמבנית האופיינית כל כך לקבלה התאוסופית מראשיתה, בתוספת התפיסה הרווחת של הקבלה כחוכמה אלוהית, כלומר כמדע – לא פלא שמקובלים אימצו את הסכֵמה הדומיננטית של ספרות המדעית של תקופתם. מרכזיותו של האילן במיתוס היהודי בכלל והקבלי בפרט, תרמה בוודאי גם היא לאימוצו בידי המקובלים".
חיות מוסיף ואומר כי "כל מפה מהווה ביטוי של התרבות שבה יצרו אותה, מבחינה אסתטית. כך כל אילן קבלי משקף תפיסה או אסכולה מסוימת, וכך אילן איטלקי מתחילת המאה ה-16 אינו דומה לאילן פולני של המאה ה-18. השוני נובע גם מהרקע הרעיוני השונה. האילן ראוי לשמש חלון לחוקר, פריזמה שדרכה ניתן לראות ממדים מוכרים פחות של הקבלה, מתוך תשומת לב להקשרים התרבותיים והחברתיים השונים שבתוכם פרחו האילנות".
