על שולחנות הקידוש המתקיים מדי שבת בבוקר בבית הכנסת ("אסנוגה") הפורטוגזי באמסטרדם היו ערוכות צלחות ההרינג (דג מלוח), הסלמון, הטונה ומיני מאפה שונים. כאשר ראה אחד מחברי הקהילה הקטנה שאנחנו מתמקדים באכילת הרינג, הולנדי כמובן, הוא תהה: "אתם אוהבים הרינג?! ישראלים והרינג?" השבנו כי "אין לנו שבת שדג מלוח אינו עולה על שולחננו". ואז הוא הוסיף ואמר בהומור: "אבל הרינג כמו שלנו אין בשום מקום. כאשר התפילה מסתיימת אחדים מאיתנו מתכופפים אל מתחת רצפת בית הכנסת ומוציאים דגים ישר מן המים אל השולחן".
זה כמובן סיפור נחמד, אך יש בו שני מרכיבים חשובים. מרכזיותו של הדג המלוח במזונם של ההולנדים בכלל והיהודים בפרט, וכמובן העובדה שבית הכנסת הפורטוגזי שנחנך ב-1675 עומד על המים. מכאן התגלגלה המחשבה אל ספרה היפה של הסופרת אמונה אלון, "בית על מים רבים" (הוצאת כנרת-זמורה), המספר על גורלה של יהדות הולנד בתקופת השואה.
7 צפייה בגלריה
פנים בית הכנסת הפורטוגזי, שנחנך במאה ה-17. הרצפה מכוסה בחול
(צילום: באדיבות המוזיאון היהודי, אמסטרדם)
בעיני רבים, התדמית של הולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה לטובה באופן מוחלט מהתדמית של גרמניה, פולין, אוקראינה, צרפת של וישי וארצות נוספות. אלא שהתדמית הזו מעוותת לחלוטין. מכלל יהודי הולנד ערב השואה, כ-140 אלף, נרצחו והושמדו בימים השחורים יותר מ-107 אלף, כ-75% מכלל הקהילה היהודית. במספר חסידי אומות העולם הולנד אכן יוצאת דופן לטובה, שכן היו בה 5982 בני אדם שהוכרו כחסידי אומות העולם, והם ראויים לכל שבח על כך שהגנו על יהודים ושמרו עליהם – אך הם אינם מנקים את אחיהם, בני עמם, שהסגירו אלפי יהודים לידי השלטון הנאצי.
ראוי לציון הכפר ניולנדה, בצפון-מזרח הולנד, שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. אמונה אלון כתבה בספרה: "אי אפשר להאשים את ההולנדים במה שקרה, משום שההולנדים פשוט ממושמעים מטבעם, פשוט רגילים לשמור חוק וסדר ולעשות מה שאומרים להם" (עמ' 63).
לנסות לבלוט בעיר של מוזיאונים
כיצד יכול מוזיאון קהילתי, שאמצעיו מוגבלים, לבלוט ולמשוך קהל בעיר שיש בה כמה מהגדולים, החשובים והיפים שבמוזיאונים בעולם? זאת ועוד, המוזיאון המזוהה עם הסיפור היהודי הוא בראש ובראשונה מוזיאון אנה פרנק, שאלפי מבקרים פוקדים אותו מדי יום. אנחנו החלטנו מלכתחילה לוותר על בית אנה פרנק, שבו כבר ביקרנו בעבר יותר מפעם אחת, ורצינו לראות את המוזיאון היהודי המחודש באמסטרדם. מנהלו הנמרץ, פרופ' אמיל שרייבר, חולל שינויים מופלגים בתצוגה, הן מבחינת המוצגים והן מבחינת ההיקף.
אומנם לא ויתרנו על הרייקסמוזיאום, במידה רבה בזכות רמברנדט מהמאה ה-17 והציירים האימפרסיוניסטים מהמאה ה-19, וגם לא על שכנו המוזיאון הנפלא ביותר, מוזיאון ואן גוך, שבעקבות ציוריו טיילנו בעבר בדרום צרפת. אבל מטרת העל שלנו הייתה המוזיאון היהודי, שחברנו ביל גרוס, אספן היודאיקה הנודע, הבטיח כי נופתע ממה שיראו בו עינינו.
7 צפייה בגלריה
המוזיאון היהודי באמסטרדם בתוך בניין בית הכנסת הגדול לשעבר
(צילום: באדיבות המוזיאון היהודי, אמסטרדם)
ביל הבטיח וקיים. יחד עם פרופ' שרייבר, המפתיע בכל רגע בגילוי מידע חדש, סיירנו בכל הקומפלקס הגדול המורכב מארבעה בתי כנסת האשכנזיים של אמסטרדם – הגדול, החדש, השלישי ו"אובנה", שנבנו במאות ה-17 וה-18. בתי כנסת ב"רובע היהודי" נשארו לאחר השואה כשהם ריקים ממתפללים. עבודות ההתאמה של ארבעת בתי הכנסת למוזיאון נמשכו שנים לא מעטות, והיום הם מתמלאים מדי יום במאות מבקרים המבקשים לראות את צפונות יהדות הולנד ומורשתה הייחודית של הקהילה.
המוזיאון המרשים משתמש בכל האמצעים הטכנולוגיים והמוזיאליים כדי לרתק את המבקר. מתוך 11 אלף המוצגים באוסף המוזיאון נבחרו כמה מאות מוצגי יודאיקה – כלי כסף, כלי זהב, כתבי יד, ציורים, חפצי קודש מבית הכנסת כמו ארון קודש, שופר, חנוכיות, חפצי בית לייצוג אורחות החיים כמו כוסות לקידוש, מפות לכיסוי החלות, קערות סדר ועוד – עד שהמבקר מתקשה לעכל את העושר הגדול והצבעוני של המוצגים המסודרים בצורה המושכת את העין. מאוסף כתבי היד אפשר ללמוד הרבה על התגבשות מסורותיה הייחודיות של קהילת אמסטרדם, שהייתה תמיד שילוב של מנהגים מחצי האי האיברי, אלה שהביאו מגורשי ספרד ופורטוגל, עם מנהגי יהדות אשכנז שהביאו הגולים ממערב אירופה.
שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנית שנספתה בשואה, היא שם מוכר בהיסטוריה של השואה ובתולדות האמנות. 1,300 ציורים היא ציירה בשנה אחת, והם מתעדים את משפחתה בסגנון של מחזה. לאחר השואה נדדו הוריה להולנד, וב-2006 מסרו את כל יצירותיה למוזיאון היהודי באמסטרדם. "יש לנו אוצר יחיד ומיוחד מאוד", אומר פרופ' שרייבר.
כאשר אני שואל על המבקרים במוזיאון היהודי, בעיר שרבים בה המוזיאונים, מספר שרייבר על יהודים מכל העולם, אבל רבים עוד יותר המבקרים שאינם יהודים – ואלפי תלמידי בתי ספר מהולנד מבקרים במוזיאון היהודי ובחלקו הנוסף במוזיאון השואה, כעשר דקות הליכה משם. בשני החלקים הם לומדים, במסגרת של כיתה אורגנית, על היהדות בכלל ועל ההיסטוריה של השואה בפרט.
ומה לגבי ישראלים? "לצערי, מבין אלפים ואולי עשרות אלפים של ישראלים המבקרים באמסטרדם מדי שנה, רק מעטים מבקרים אצלנו", אומר שרייבר. ההמלצה שלנו: אל תחמיצו. יהדות הולנד מאירה פנים לכולם, ובמוזיאון היהודי תגלו עולם של יופי שלא הכרתם.
הספרייה היהודית העתיקה בעולם
הרובע היהודי באמסטרדם הוא מוקד לביקוריהם של מאות ולפעמים אף אלפים ביום. לפני תשע בבוקר כבר הסתובבו ברובע שבמרכזו כיכר ווטרלו, מרחק דקות הליכה מכיכר דאם, לפחות עשר קבוצות של מטיילים, רובם ככולם לא יהודים, שהמתינו לצפות באוצרות הגדולים. עוד לפני השואה הוכרז בניין בית הכנסת הסמוך למוזיאון היהודי כנכס לאומי לשימור, ועל כן עד היום אין בו תאורה חשמלית, כפי שהיה לפני 350 שנים – והתפילה, בימים שבהם כן מתפללים שם בלילה, מתקיימת לאורם של מאות נרות התלויים או קבועים במקום. אחזקת בית הכנסת היא ברמה הגבוהה ביותר, הכול נקי, כלי הכסף והזהב מצוחצחים, וארון הקודש נראה כאילו יצרו אותו בעבודה ידנית בשנה האחרונה. הרצפה כפי שהייתה במקור, חול על פרקט, כדי לשמור על השקט, לספוג את האבק והלחות, ויותר מכול – תזכורת למסע בני ישראל במדבר.
בית הכנסת עצמו, שבשבת מתפללים בו כ-40-30 יהודים, בנוי על כלונסאות עץ העומדים במים, ואפשר לשוט בסירה מתחתיו (כמובן רק למטרות אחזקה). מסביב לבית הכנסת הוקמה חצר גדולה ובה מבנים נמוכים היוצרים מעין חומה. המבנים כוללים את בית הכנסת החורפי (בית כנסת עם תאורה וחימום), משרדים, ארכיון הקהילה, ספריית "עץ חיים", מקווה ובית טהרה.
7 צפייה בגלריה
ציור של שרלוטה סלומון, הציירת היהודייה שנספתה בשואה. אוסף ציוריה הוענק כולו למוזיאון היהודי
(באדיבות המוזיאון היהודי, אמסטרדם)
ספריית "עץ חיים", שאסור לוותר על ביקור בה, נוסדה ב-1639. היא שם דבר בתולדות ארון הספרים היהודי והיא מנכסי צאן הברזל של קהילת אמסטרדם. ב-1675 היא עברה למיקומה הנוכחי, והיא מוכרת כספרייה היהודית העתיקה ביותר בעולם המתפקדת עד היום. מאז 2013 נמצאת הספרייה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. היידי וורנק, אוצרת ומנהלת הספרייה. היא דוברת עברית ובקיאה יותר מרבים מאיתנו באורח החיים היהודי ובמסורת היהודית. בקיאותה בספרות היהודית מרגשת, והיא אף השלימה תואר ד"ר בלימודי יהדות.
בספרייה היפה יש 30 אלף ספרים, כולם קשורים ליהדות. בין הספרים גם מאות כתבי יד בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת. העין לא שבעה מלראות ולקרוא בספרים ובכתבי היד הרבים שוורנק מניחה על השלחן, כאלה שבמקרים רבים רק שמעת או קראת עליהם, או אולי ראית צילומים שלהם. כאן נמצאים המקוריים, מלפני מאות שנים. האוסף הגדול והמרתק מכסה את כל הקירות ויוצר אווירה של שקט, דממה; עולם קסום למחשבה, לקריאה ולכתיבה בכל תחומי ההלכה, ההיסטוריה היהודית, מחשבת ישראל ומדעי היהדות.
מכלול המוזיאון היהודי ובית הכנסת הפורטוגזי הוא אתר לביקור של יום שלם. הזמן של המארחים ושלנו מוגבל ואנחנו עוברים מיד ליד, מהיידי למרים קנוטר, הלוקחת אותנו אל אוצרות בית הכנסת הפורטוגזי שנאספו אל החדר ששימש בעבר את רב הקהילה, החדרים הסמוכים ואלו שמתחתיו. מרים נולדה בהולנד, חייתה בארץ מספר שנים ונשואה לישראלי, ועל כן כמובן מדברת עברית.
"אצלנו הבית מתנהל בעברית והילדים דוברי עברית שוטפת", היא מספרת. הדגש על השפה העברית הוא כדי להבהיר שהמוזיאון וצוותו ידידותיים מאוד למבקר הישראלי: חלק ניכר מהסגל דוברי עברית, מה שעושה את הביקור נעים יותר ומהנה יותר.
לזכור ולא לטייח
שמו של האדריכל דניאל ליבסקינד נקשר כמעט באופן אוטומטי עם הנצחת השואה ושימור הזיכרון היהודי. אף שעשה עשרות עבודות ייחודיות, הרי שהמוזיאון היהודי הגדול בברלין והאנדרטה הגדולה באמסטרדם הם ודאי שניים מהפרויקטים החשובים שלו בתחום זיכרון השואה. את סיפור האנדרטה כדאי להכיר.
סמי הרמן, יהודי שנולד באנגליה ועבר בצעירותו עם הוריו להולנד, מלווה אותנו לפרק השואה. סמי, שמתפרנס מתרגום ספרים מהולנדית לאנגלית, גר ליד בית הכנסת הפורטוגזי ועל כן אחת מהמחויבויות שלו, כיהודי שומר תורה ומצוות, היא ללכת כל שבת לבית הכנסת כדי שיהיה מניין של מתפללים. גם העברית של סמי טובה.
ראשית מפעל ההנצחה ליהדות הולנד בשנת 1950. חמש שנים לאחר השואה נבנתה אנדרטה לזכר כ-100 אלף יהודי הולנד שהושמדו. אלא שבאותם ימים רווחה הדעה כי ההולנדים עשו הכול כדי להציל יהודים ממוות בטוח, ועל כן האנדרטה נקראה "הכרת תודה". השנים חלפו, המחקר התרחב, נמצאו עוד ועוד מסמכים ועדויות, והתברר כי התמונה הוורודה מהאנדרטה הראשונה היא שחורה לא פחות מזו שהוכרה בארצות אחרות באירופה. על רקע זה עלתה היוזמה לבנות אנדרטה חדשה, והיא הוקמה על ציר ראשי בעיר, חמש דקות הליכה מהמוזיאון היהודי ומבית הכנסת.
עבודת התכנון נמסרה לאדריכל דניאל ליבסקינד, שתכנן על שטח בגודל מגרש כדורסל מערכת קירות שבמבט מעל יוצרת את המילה "לזכר". הקירות נבנו מ-102 אלף אבני סיליקט, ועל כל אבן נרשם שמו הפרטי של אחד מיהודי הולנד שנספה בשואה.
כמעט מתבקש להמשיך מהאנדרטה המיוחדת אל מוזיאון השואה החדש והגדול שנפתח רק לפני כשלושה חודשים בנוכחות מלך הולנד וילם אלכסנדר, נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג, קנצלר אוסטריה ומכובדים רבים נוספים, אך מעל כולם בהשתתפות בני משפחות של יהודים שנספו בשואה.
מעניין לעקוב בכל מוזיאון ומוזיאון לזיכרון השואה אחרי הדרך הייחודית שבה בחרו האדריכל והאוצרים לתאר את ההשמדה ורשעות השלטון הנאצי. במוזיאון השואה של אמסטרדם מצאתי עניין רב בפרטי הזיכרון הפרטיים שמסרו בני הקהילה לתצוגה – כפיות מבית ההורים, צלחות, כלי קודש, בגדים – כאשר כל כלי וכל מוצג מקרב את המבקר אל המשפחה יהודית הולנדית שהושמדה.
אוצרות כתובים
אין לך כמעט אוהב ספר עברי מושבע שאינו מכיר את ספריית רוזנטליאנה, הספרייה היהודית הגדולה ביותר ביבשת אירופה מחוץ לאנגליה, השייכת היום לאוניברסיטת אמסטרדם – אוניברסיטה המקיימת כבר שנים רבות תוכנית ללימודי יהדות. הזיכרון האישי שלי הוביל אותי אל בניין גדול על גדת אחת התעלות של אמסטרדם, בניין שבו ביקרתי בעבר. אלא שבמקרה זה חל הכלל "משנה מקום משנה מזל" – והאוניברסיטה העבירה את הספרייה, שבה יותר מ-120 אלף ספרים, אלף כתבי יד, פריטי "אפרמה" (דברי דפוס המודפסים ליום אחד) ספרי "אינקונבולה" (שהודפסו לפני שנת 1500) וארכיונים שונים, אל בניין חדש בלב העיר, במרחק הליכה של דקות ספורות ממרבית האתרים המרכזיים באמסטרדם.
ראשיתה של הספרייה, שנוסדה ב-1880, באוספו האישי של אליעזר (לייזר) רוזנטל (1868-1794). יורשיו של רוזנטל ביקשו לתרום את האוסף כולו לגרמניה ועל כן הציעו אותו לקנצלר אוטו פון ביסמרק. לאחר שהמנהיג הגרמני לא גילה עניין באוסף וסירב לקבל את הספרייה, הם הציעו אותה להולנד והיא שמחה לקבל אותו. מכיוון שהספרייה הלאומית שייכת לאוניברסיטה, היא הועברה לידי אוניברסיטת העיר אמסטרדם.
באולם העיון של הספרייה ממתינה לנו האוצרת והמנהלת ד"ר רחל בוארטג'נס. היא נולדה ביפו, כבתו של מי שהיה בת כומר כנסיית עמנואל. אף היא דוברת עברית שוטפת. היא מציגה לנו רק כמה מ"הכוכבים הגדולים של הספרייה – בעיקר כתבי יד וספרים שאוירו באופן ידני, עותק אחר עותק. בעבר מרחב הספרייה היה קטן והיו בו צפיפות ודוחק, ולמעשה הספרייה פעלה בתוך מספר מועט של חדרים סגורים. כעת המקום החדש רחב יותר ונוהלי העיון בספרים חמורים יותר. רחל מתרוצצת להביא ספרים מעניינים ומיוחדים, ויחד אנחנו עוקבים אחרי המהדורות השונות של הגדת אמסטרדם מ-1695, מחזור אסלינגן מהמאה ה-11, ספרים עבריים שהודפסו במרוצת השנים בדפוס אמסטרדם, ארכיון יעקב דה-האן ועוד הפתעות, גדולות ונצורות.
אמסטרדם היא עיר של תיירים ותיירות. במידה רבה בזכותו של פרופ' אמיל שרייבר, ששינה לטובה את פני האתרים היהודיים הנשמרים בקפידה על ידי ממשלת הולנד, הסיור מעורר את התיאבון להישאר לימים נוספים, לעיין בכתבי יד ובספרים נדירים, להכיר את המוזיאונים השונים טוב יותר ולדעת שיש הרבה מה לראות מעבר לאתרים שתנועת מיליוני התיירים נוהרת אליהם.
