לכאורה, חייו של יוסף אנגל היו "רגילים" לגמרי: הוא התגורר בארצות הברית, היה היבואן הראשון שניהל קשרי עסקים עם חברות ביפן, חי בקהילה חרדית-חסידית והקים משפחה לתפארת. ילדיו ידעו שאביהם שרד את השואה, אלא שהוא בחר לא לדבר על זה. אף פעם. לא בשיחה ישירה ולא באגביות.
ב-2004, בהיותו בן 78, נפטרה אשתו האהובה, ותוך שעות ספורות הכריע אותו האבל והוא הלך גם כן לעולמו. יום לאחר מכן פתחה בתו את מגירת שולחנו, ונדהמה למצוא בה מעטפה חומה עבה, טעונה בכתב יד, למעשה יומן, המגולל את קורות חייו של אביה בימי השואה ומלחמת העולם השנייה. 20 שנים לאחר מכן, ובתום עבודת מחקר מאומצת, מוציא נכדו של אנגל, אברהם וואלקין, את היומן של סבו לאור – לאחר שכמעט אבד בתהום הנשייה.
הנשיא הרצוג בעצרת ביד ושם
(צילום: מזמור הפקות)
"להבדיל מזיכרונות של ניצולים אחרים שנכתבו שנים רבות לאחר המלחמה, סבא כתב את כל פרקי זיכרונותיו כבר בשנת 1948, אחרי שלחם במלחמת העצמאות", מסביר וואלקין בן ה-37, איש עסקים אמריקני. "הוא היה אמן הכתיבה, כפי שאפשר לראות בטקסט. הוא אפילו קרא שם ל'ספר' וחילק אותו לפרקים, אבל אז הוא הכניס את הדפים למעטפה, סגר אותה והטמין אותה בשולחנו ללא מילה נוספת עד סוף חייו".
איך אתה מסביר את זה?
"התשובה לדעתי מתחלקת לשניים: הוא, בפשטות, לא האמין שמישהו מסוגל בכלל לתפוס או להכיל את האירועים שהוא ואנשים כמוהו חוו, אבל בעיקר הוא לא רצה שהשיח על כך ישיב אותו לאחור, לאותם ימים. הוא האמין בכל ליבו בתקומה, בבניית העתיד, בפרפרזה על הפסוק בתהילים: 'עַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ'. הוא כנראה חשב שדיבור על העבר עלול לפגוע בבנייה החדשה".
התיאור של וואלקין לא מיוחד רק לסבו, כמובן. רישומים על חוסר היכולת או היעדר הרצון של הניצולים לספר על שעברו נמצאים במחקרי יד ושם בשפע. אולם בשמו של הספר – "עם הנקמה תבוא הנחמה" (הוצאת סלע מאיר), שאותו בחר הסב אי אז בקום המדינה, מונח רובד עמוק נוסף, שעלול להטעות.
"סבא מספר שהיו לא מעט מצבים שבהם מה שהותיר אותם בחיים היה הרצון לנקמה, לחזות במפלת האויב הגרמני, אלא שאחרי השואה התשוקה הזו נעלמה", מספר הנכד. מתברר כי אז חלם יוסף, שהיה בן 19, להקים מדינה ומשפחה, ולייצר חיים חדשים: "זו למעשה 'הנקמה' – הנחמה שבתקומה, בציפייה העקשנית והאינסופית לעתיד טוב יותר".
המחנאי הוותיק
יוסף מתתיהו אנגל נולד בשנת 1926 בעיירה יבורז'נה (או יאבוז'נו, Jaworzno) במחוז קרקוב בפולין. ימי אוגוסט של 1939 מצאו את הנער יוסף בעיצומה של מתיחות עולמית: "המתח עולה מעלה-מעלה והנושא מתרכז ברובו רק סביב עניין מלחמת פולין-גרמניה המתקרבת – הנושאת בתוכה אופי של מלחמת היטלר בעם היהודי", הוא כתב ביומנו. הסב שתה את כוס התרעלה מראשיתה ועד תומה, מתארך וואלקין – הגרמנים נכנסו ליבורז'נה הקרובה לגבול ב-2 בספטמבר, כלומר יום לאחר פרוץ המלחמה, ואנגל שוחרר ב-30 באפריל 1945 – היום שבבוקרו התאבדו אדולף היטלר ואווה בראון.
באוקטובר 1944 הוא נזכר: "יצא לי לשכב על הארץ בסמוך לכמה יהודים סלובקיים, שרק לפני כמה ימים הובאו לכאן מביתם והופרשו לחיים ממשלוח גדול שהלך לשריפה, וכך יצא שאני, המחנאי הוותיק והמנוסה, שכבתי בסמוך ליהודים שעוד בשבת האחרונה אכלו דגים על שולחנם"
כמו רבים אחרים גם הוריו של הנער יוסף נרצחו, וכך גם אחיותיו וכמעט כל משפחתו המורחבת. איש לא שרד מלבד אחיו הגדול, שיצא מהמחנות כשהוא אינו בריא בנפשו, לאחר שימי המלחמה הותירו בו את רישומם.
אנגל עבר לא פחות מ-12 מחנות במהלך ימי המלחמה, בהם דכאו ואושוויץ. "מחנאי ותיק", הוא קרא לעצמו. באוקטובר 1944, למשל, כשהוא במחנה ששמו E (מחנה הצוענים), הוא נזכר: "יצא לי לשכב על הארץ בסמוך לכמה יהודים סלובקיים, שרק לפני כמה ימים הובאו לכאן מביתם והופרשו לחיים ממשלוח גדול שהלך לשריפה, וכך יצא שאני, המחנאי הוותיק והמנוסה, שכבתי בסמוך ליהודים שעוד בשבת האחרונה אכלו דגים על שולחנם".
אחרי חמש שנים במחנות, התרגש המחנאי הוותיק לשמוע מהדיירים החדשים דברי רוח: "בכל פעם אמר אחד מהם איזה פירוש על פרשת השבוע בשם גדולי האדמו"רים. שכבתי והקשבתי בנשימה עצורה, יש בכוחם של דברי תורה להכניס רוח חיים ועידוד באדם בכל מצב שהוא".
על סף שיגעון
השואה האיומה משתקפת לרוב בצבעיה הפיזיים, וביומן המדהים של אנגל עולים גם הגוונים הנפשיים, המפחידים לא פחות. בחג הפסח 1942 הופץ כרוז נאצי שלפיו יזכו צעירים המתנדבים לעבודה בשחרור הוריהם. יוסף הצעיר לא חשב פעמיים והכריז כי הוא מתנדב. בתום מסע הגיע למחנה בלכהמר, שם עברו ימיו בעבדות כפייה. "כל יום חשבנו שאולי זה היום האחרון שנוכל להמשיך ולעמוד על הרגליים", כתב. הוא מתאר בין השאר התנהגות נועזת בימי החגים היהודיים, לצד תיאור העונשים הקשים כמו גם חיסול כל החולים והחלשים במחנה.
8 צפייה בגלריה
יוסף אנגל ואשתו בלה בחתונתם, שנערכה בתל אביב בהפוגה קלה ממלחמת העצמאות
(צילום: באדיבות המשפחה)
משם המשיך אנגל למחנות נוספים, בהם ברנדי, צוויטאו ועוד. באחרון התרחשה פרשה סביב השגת לחם מחוץ למחנה. אנגל חילק מהלחם לחבריו, ונקט תחבולה כדי לספוג "רק" מלקות רצח ולהינצל ממוות. הוא מסכם את האירוע במילים הבאות: "ואלה הנותרים לפליטה מידי נפגשים עמדי, מזכירים לי את ימי הגבורה ההם, שלא כל אחד היה יכול לעמוד בהם. אבל אילו ידעתי אז כי כעבור כמה חודשים עתיד אני בין כה להיות מאלה שהוכנסו לגיהינום של מטה ששמו אושוויץ ושמספרו חרות על ידי עד היום הזה, אזי לא הייתי מחזיק מעמד..."
כשהוא וחבריו שהו על הדרגשים באושוויץ, הוא צפה בעשרות אלפי יהודים נטבחים: "מני אז הלך המחזה ונשנה לעינינו יום יום. משלוחים באים, שארית היהודים מגיעים ברכבות המוות, והארובה בוערת. האש מתלקחת. אלה שרק עכשיו יוצאים מהרכבת נהפכים תוך שעות לעשן ואפר, ואנחנו האומללים עומדים ומסתכלים"
לא היה לו פשוט לתאר את אושוויץ. "עוד לא נוצרו המילים שבהם אפשר יהיה לבטא ולתאר את המקום הזה לפרטיו, ועוד לא קם הצייר שיצייר את תמונתו", הוא כתב ביומנו. כשהוא וחבריו שהו על הדרגשים במחנה ההשמדה, הוא צפה בעשרות אלפי יהודים נטבחים: "מני אז הלך המחזה ונשנה לעינינו יום יום. משלוחים באים, שארית היהודים מגיעים ברכבות המוות, והארובה בוערת. האש מתלקחת. אלה שרק עכשיו יוצאים מהרכבת נהפכים תוך שעות לעשן ואפר, ואנחנו האומללים עומדים ומסתכלים".
בין שאר התיאורים הקשים, גם דמותו המפלצתית של מנגלה מקבלת צבעים חיים, ולא בפעם הראשונה חש הצעיר כי הוא קרוב לסף המוביל לטירוף הדעת. לקו שחצייתו מובילה לשיגעון. מול התנהגותו של מנגלה כלפי נשים יהודיות הוא כתב: "הטירוף כאילו אחז בכולנו, אבל הננו חסרי אונים, ידינו כבולות בזמן שהלב שותת דם".
לאחר שעלה לארץ והתחתן, לחם אנגל במסגרת ההגנה ובמלחמת העצמאות, ובהמשך בשל קשיי פרנסה עבר לארצות הברית. הוא לא דיבר מעולם על מה שעבר בשואה, אבל בשיר שמתפרסם לראשונה בספר הוא מבטא היטב את מה שנותר באנשים שהיו שם, באותו "גיהינום של מטה" כהגדרתו: "וְאִם רָאִיתָ אֶת הָאָדָם שָׂרִיד מִדּוֹר הַיְּסוּרִין, כִּי עָצוּב הוּא – אַל תִּתְמַהּ, וְשָׂמֵחַ כִּי פְּגַעְתִּיו – אַל תַּאֲמִין, שִׂמְחָתוֹ מְעֹרֶבֶת תּוּגָה... צְחוֹקוֹ מָהוּל בְּדִמְעָה, שִׁירָתוֹ יָגוֹן מְלֵאָה, וְאִם תְּנַחֲמֶנּוּ יַעַנְךָ, רַק עִם הַנְּקָמָה בּוֹא תָּבוֹא הַנֶּחָמָה".
לדבר עם הניצולים שנותרו
למרות שפתו העשירה של אנגל השזורה ביד אמן, נדרשו לוואלקין לא מעט שנות עבודה ומחקר על יומן סבו שהתגלה לפתע. הוא ייסד קבוצות חוקרי שואה שעברו על המסמכים, שיחזר את מסעו של הסב וניסה לבקר בכל אתר שבו שהה. כשהגיע לצוויטאו, שם שהה הסב שני פסחים ("כמעט חצי מאנשי המחנה התנזרו מאכילת חמץ למרות הרעב החמור ששרר בכל ימות השנה"), לא הצליח בשום דרך למצוא את שם הרחוב שבו הוקם המחנה לפי עדות היומן. הצעיר האמריקני לא התייאש, פנה לעירייה ועבר על ארכיון הרחובות. מתברר כי הגרמנים החליפו את שם הרחובות. מצויד בשם החדש, הגיע וואלקין לבניין שבו פעל המחנה ובו הוצאו המונים להורג.
אברהם וואלקין: "סבא שלי, בפשטות, לא האמין שמישהו מסוגל בכלל לתפוס או להכיל את האירועים שהוא ואנשים כמוהו חוו, ובעיקר הוא לא רצה שהשיח על כך ישיב אותו לאחור, לאותם ימים. הוא האמין בכל ליבו בתקומה, בבניית העתיד"
"עדויות רבות כל כך הולכות לטמיון", אומר וואלקין. "כשהייתי בטורונטו סיפרו לי על ישיש ששוהה בבית אבות ואיש לא מדבר איתו. מיהרתי למקום, והתחלתי לרשום מפיו עדויות על המאורעות שחלפו עליו. מדובר באוצרות שעוד מעט לא תהיה לנו כל דרך לאתר אותם". מהבחינה הזו, חש וואלקין כי הוא נושא עימו שליחות המוטלת על בני דורו, הצעירים.
8 צפייה בגלריה
תמונה מהילדות בפולין. יוסף אנגל (שני מימין) לצד אחיו הגדול ושלוש אחיותיו הצעירות
(צילום: באדיבות המשפחה)
הניה וואלקין, בתו הבכורה של אנגל, חוזרת לשם היומן-הספר, ומבקשת לסכם: "לאבא היו כל הסיבות שבעולם להשליך מאחורי גבו את דתו ואת אמונתו, ולטעון נגד מי שהתיר למעשי זוועה כאלה להתרחש בעולמו, אך לא כך היה. הוא יצא משם מחוזק עוד יותר באמונתו, כשהוא בוחר להתמקד בחיובי בתוך המציאות הקשה סביבו".
העבודה הסיזיפית של בנה, אברהם, היא בעיניה הגשמת אחריות של תודעת השואה, אבל היא מציינת גם את הצלחתו של המחבר לבנות את חייו מחדש: "ההוצאה לאור של כתב היד, ששכב בעמקי המגירה הנעולה למעלה מיובל שנים, היא למען יֵדע הדור הצעיר 'את אשר עשה לך עמלק', ואף יותר מזה, למען יראו איך לקום מהאשפות, לבנות ולהיבנות. לרתום את האנרגיות להתחזקות – זו הנקמה הנצחית".
