נתנאל כנפו מתמודד עד היום עם טראומה לא פשוטה בחייו: הוא היה מהראשונים שהגיעו להר מירון כדי לטפל כחובש בנפגעי האסון שאירע בהילולת רשב"י ב-2021, ומאז, חייו הם לא אותם חיים. הפוסט-טראומה מקשה עליו לחזור למעגל העבודה ופוגעת ביכולת הריכוז שלו, אבל בריאיון ל-ynet הוא מספר: "כשאני עולה על מדים, הכול נעלם לי. אין לי הסבר".
כנפו בן 35, נשוי ואב לחמישה ילדים. את ההודעה על השישי שבדרך הוא קיבל בזמן שהיה ברצועת עזה. הוא בוגר ישיבה גבוהה בשילה שהתגייס לצה"ל בתור טכנאי צוללות, אולם בשירות המילואים ביקש להגדיל את תרומתו ולסייע בלחימה. הוא החליט לעבור קורס ולהפוך לרב צבאי, וכך הגיע לגדוד 51 של גולני. במילואים יש לכנפו שני כובעים: רב הגדוד וגם חובש קרבי.
לזוועות 7 באוקטובר הוא התעורר ימים בודדים אחרי שעבר ניתוח תוספתן. "הייתי תשוש מאוד באותו בוקר, הלכתי לבית הכנסת וחזרתי הביתה. חמי נכנס בסערה וסיפר לנו מה הוא שמע בבית הכנסת. הוא אמר לי ולגיסי, לוחם בצנחנים: 'תדליקו טלפונים, יש חשש לחדירת מחבלים'. מבחינתי לא הייתה שאלה אם להדליק או לא בגלל השבת והחג. חלק מהמשפחה ביקשו שאחכה אבל לא הייתי מוכן. התרגלתי לזה מההתנדבות במד"א, שאני תמיד עם טלפון ותמיד מוכן להקפצות, אם זה שישי, שבת או יום כיפור. גם ביום הכי קדוש אני צריך להציל חיים. היה ברור לי שאני עוזב הכול ורץ, זו המשמעות שלי בגדוד 51 בגולני".
במלחמה הזאת ממלא כנפו תפקיד נוסף, לא רשמי, הנוגע לתמיכה רגשית ללוחמים שלצידו. "חיילים באים אליי ושופכים בפניי את כל מה שהם מרגישים. דרך השיחות שאני עושה איתם, אני גם מטפל בטראומה שלי. הפצע שלי עדיין פתוח מאז מה שקרה במירון. בשנתיים וחצי האחרונות חיפשתי מישהו שיציל את החיים שלי והיה לי קשה נורא. עכשיו החיים שלי הם להציל חיים של אחרים, רפואית ונפשית".
כנפו מעיד על שיחות קבוצתיות ארוכות שהחיילים מקיימים איתו, ובהן כל אחד מספר על הקשיים שלו וההתמודדויות בשטח ומחוצה לו. הוא מתעכב על סיפור נקודתי אחד, דווקא מתחילת המלחמה. "כשהיינו בכיסופים ישבנו באחת השיחות שהפכו להרגל, והיה אחד שממש עקב אחריי ושאל אם אני יכול לדבר איתו ביחידות", הוא נזכר. "שאלתי אותו מה שלומו, והוא התקשה מאוד לספר. הוא רצה לדבר אבל לא היה מסוגל. אחרי זמן מה הוא נפתח וסיפר לי על חבר שהיה איתו במחלקה והם היו בכסאח ובתאקלים. ממש לא אהבו אחד את השני. ואז הייתה היתקלות, והוא ראה קבוצה של חיילים חוזרים ממנה, ואיך שהם התקרבו, הבחור שהוא לא הסתדר איתו ממש נפל עליו והתחיל לבכות לו על הכתף. ברגע הזה הוא מספר לי שהוא פתאום התחיל לאהוב אותו.
"אתה מבין? רגע לפני כן הם היו 'אויבים', במירכאות, ועכשיו הוא התחיל לאהוב אותו. תוך כדי הבכי והחיבוק היו נפילות של פצמ"רים, הם רצו – והוא סיפר: 'ירו עלינו פצמ"רים, והחבר שחיבקתי לפני רגע, מת לי מול העיניים'. מאז הוא חי בהרגשה שהוא הרג את חבר שלו, למרות שאין שום קשר בין התחושה שלו למה שקרה במציאות בפועל. הוא אמר שהוא אפס והאשים את עצמו. ניסיתי להגיד לו שהוא גיבור, כי בהיתקלות אחרת הוא ממש הסתער בעצמו והציל חיים של חיילים, אבל זה לא עניין אותו. הוא אמר שהוא לא גיבור ושהוא מרגיש אשם שחבר שלו מת".
"חיילים באים אליי ושופכים בפניי את כל מה שהם מרגישים. דרך השיחות שאני עושה איתם, אני גם מטפל בטראומה שלי. בשנתיים וחצי האחרונות חיפשתי מישהו שיציל את החיים שלי והיה לי קשה נורא. עכשיו החיים שלי הם להציל חיים של אחרים"
כנפו מעיד שהוא ביקש מאותו חייל לקחת אותו למקום שבו הכול התרחש: "המחשתי לו דרך המראות כמה הוא גיבור כשהוא הסתער במקרה אחר. הוא התחיל להרגיש טוב יותר עם עצמו. הוא אמר לי: 'אני אלך לנוח קצת'. שתבין שהוא לא יכול היה לישון מאז המקרה שבו חבר שלו נהרג. אחרי כמה שעות, הוא חזר אליי ואמר לי שיכניס ספר תורה לעילוי נשמתו, ושהוא ינציח אותו. תראה את המהפך – מהרגע שבו אמר שאין לו סיבה לחיות כי הוא לא היה שם בשביל חבר שלו, עד הרגע שבו הוא מתכנן תוכניות קדימה. זה מדהים בעיניי. דרך הקושי הנפשי שלי והטיפול שאני עברתי, אני מנסה לעזור לחיילים בשטח – והם צריכים את זה".
"הכתף שלי הוא הכרית של החבר"
הקושי הנפשי של כנפו נולד כאמור באסון מירון, שם נספו 45 אנשים ונפצעו יותר מ-100. כנפו נתן את הטיפול הראשוני לנפגעים, ומאז הוא מתקשה להשתחרר מהמראות הקשים, אף על פי שמאחוריו ניסיון של למעלה מעשור בהתנדבות במד"א.
"יש לי נכות מאז אסון מירון. ניסיתי להשתקם תעסוקתית ופשוט לא הצלחתי. איבדתי את היכולת התעסוקתית, אני רוצה לחזור לעבוד ולא מצליח", הוא משתף. "רק מהמחשבה לצאת לעבודה אני נכנס להתקפי חרדה. אבל ברגע שאני לובש מדים, המוגבלות הנפשית שלי בעבודה פשוט נעלמת. ברגע שאני שם מדים אני נכנס לאוטוסטרדה של עשייה בלתי נתפסת ואני פתאום בסדר".
כנפו מתפקד בימים אלה כלוחם לכל דבר ועניין, ובמהלך המלחמה הוא נכנס לרצועת עזה ויצא ממנה לסירוגין, עם חבריו לנשק.
מראות המלחמה לא מחזירים אותך לפלאשבקים שרצית להימנע מהם?
"בעיקר ראיתי הרס בכמויות גדולות מאוד. כן, התמונות מייצרות לי פלאשבקים, אבל מאחר שאני מטפל בעצמי מאז האסון יש לי הרבה כלים להתמודד עם זה, אני מגיע מוכן ומנתק את עצמי מהסיטואציה. זה שלב מסוכן, אם אתה מתחיל לראות סרטונים של דברים שקרו ולהישאב למראות ההרס. מהר מאוד הבנתי אילו פלאשבקים זה עלול לייצר בתוכי, אם לא אעצור את זה, אז עברתי לשלב העשייה. כשראיתי את החבר'ה של הגדוד, ראיתי שחלק מהאנשים שבורים נפשית ואני ממש יודע מה עובר עליהם. אני מתעל את הכוחות שאני אוגר כדי לעזור להם. במקום להישאב למראות, אני מסייע להם נפשית. יצא שאני סוג של קב"ן. זה לא חייל או שניים, מדובר בעשרות חיילים. בפינות העישון אני רואה אותם וניגש אליהם".
ומה עם הבית הפרטי שלך, שמחכים לך בו אישה הרה וחמישה ילדים – איך אתה מצליח לדאוג גם להם?
"אין לי הרבה הסברים איך. לפני כמה חודשים הייתי בהופעה של חנן בן ארי. אנחנו מכירים מפעם, היינו מתנדבים יחד עוד בצעירותנו. הוא זיהה אותי בקהל ודיבר על העשייה שלנו בעבר וכמה שהנשמה שלי 'נתפסה' באסון מירון. אז הבנתי למה בכלל אני עושה את הכול. זה נתן לי 'בום' לחזה שהזכיר לי קצת את כל מה שהיה אחורה, מה מניע אותי לכל הדברים האלה. ככה חונכתי מהבית, להשתדל לעשות. תמיד לעשות טוב, להעביר את זה הלאה, להרבות אהבה וחיבור בינינו כל הזמן.
"כשהתחתנתי הייתי בצבא, הרגשתי שאני תורם. אחר כך חשבתי מה היעד הבא, והתחלתי להתנדב בתור חובש במד"א. משמרות בימים ובלילות. מתישהו חיפשתי לתת ולעשות ולהרבות אהבה בינינו. במיוחד בשנה האחרונה, אמרתי שאני לא יכול לשנות את כולם ולצעוק די לפילוג, אבל במטר הרבוע שלי אני יכול להרבות שמחה".
5 צפייה בגלריה
כנפו. "אני במצב של הישרדות יומיומית, אבל בתוך תוכי יש בי נרקומן של החיים"
(באדיבות המצולם)
"אני יודע שאני במצב תרדמת, אני יודע שאני במצב של הישרדות יומיומית, אבל בתוך תוכי יש בי את הנרקומן של החיים", הוא אומר, "אני נורא רוצה לחיות. כשאני מגיע לגדוד שלי אני רואה עשרות ומאות של לוחמים, לבבות, אנשים מדהימים – והם החיים עצמם. הנרקומן של האושר צריך להדביק את סם החיים בעוד ועוד אנשים".
"קיבלתי תובנה מהי המלחמה הזאת, חרבות ברזל – זו מלחמת רוח. בסוף אנחנו בכלי הלחימה, ימים על גבי ימים, אנשים מעולמות שונים לגמרי – המציאות ממש מכריחה אותנו ללמוד לחיות ביחד. הלוואי שנצליח לקחת את הדבר הזה, של 12 חברים שמשולים ל-12 השבטים, ונצליח לחיות באמת ביחד ולהעביר את האהבה אחד לשני", הוא מסכם. "כשלחבר שלי אין כרית לישון עליה בלילה, הכתף שלי הוא הכרית שלו והוא מרייר עליי. אנחנו צריכים אחד את השני. זה מה שאני לומד פה ומנסה להעביר לחיילים. זה הרגע הכי קשה לנו במלחמה, לשהות מחוץ לבית וללמוד לחיות עם השני ולאהוב אחד את השני ככה. הלוואי שנצליח לקחת את הרגעים האלה ולהמשיך איתם החוצה".
