למשך מספר חודשים, מהאביב של השנה שעברה ועד לסוף החורף, נעמי באב"ד חזרה להתלבש כאברך חרדי, כשיצאה לבדר ילדים בהפעלת תיאטרון בובות. לקראת כל הפעלה לילדים במתנ"ס בבני ברק היא הייתה פושטת את השמלה שאימצה, לובשת מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, ועורכת הצגה לשם הפרנסה.
אלא שככל שהחודשים חלפו, משהו במראה שלה השתנה. הזיפים הקטנים שהיו על הפנים החלו להיעלם, השיער האריך, והיה קשה יותר ויותר להתחפש ולהסתיר את המאפיינים הנשיים שלה. הילדים החלו לשאול שאלות, גם ההורים. לבסוף היא פוטרה מעבודתה לאחר אינספור לחשושים ותלונות מצד הורי הילדים החרדים.
"זה לא היה קל, אפילו מתסכל, לחזור לדמות הגבר. מעין חזרה לארון", היא מספרת בריאיון ל-ynet, כשהיא יושבת מולי בבית קפה תל-אביבי. "הסתרתי את השיער שהאריך מתחת לכובע קסקט, השתמשתי בחלקו כדי ליצור פאות שיצאו מהכובע ואפילו לא הייתי מגלחת את שיער הפנים כמה ימים לפני המפגשים האלה. הייתי מוודאת טוב-טוב שהלק בציפורניים הוסר, כך גם האיפור".
באב"ד, בת 35, היא חרדית לשעבר שיצאה מהארון כטרנסג'נדרית. היא גדלה בבית חסידי כצאצאית למשפחת רבנים ואדמו"רים. כבר בצעירותה נהגה ללבוש בסתר שמלות של אחיותיה ואימה באמצע הלילה, מול המראה, בבית ההורים בירושלים. עכשיו היא כאן בשמלה אדומה, ומספרת בשטף את סיפור חייה הסבוך, שיכול להתפרס על פני ספר שלם. נדמה שהיא חיכתה לספר את סיפורה מילדות, ורק כעת אזרה אומץ לעשות את זה.
"בגיל ארבע דודה שלי מאמריקה הגיעה לארץ עם מתנות, כולל בובה לאחותי הקטנה שעליה היינו רבות. כשההורים ראו את זה הם הסבירו לי שאני בן ובובות לא אמורות לעניין אותי, גם לא לצייר ציורים כמו שאהבתי כל כך"
יש לה שני ילדים מנישואיה כגבר בעולם החרדי, שאיתם היא שומרת על קשר. "אני אוהבת אותם מאוד. הם קוראים לי עדיין 'אבא' ואני חיה בשלום עם זה", היא מציינת. כשהחשש עוד בעיניה, אני מבקש ממנה להביט סביב על האנשים שיושבים בשולחנות סביבנו, ושואל אותה איך ההרגשה לדעת שהיא הלכה עד הסוף עם הלב שלה – גם במחיר התרחקות מבני משפחה ומהקהילה שבה חיה. "זו הרגשה מעולה, ללכת במיליון אחוז אחרי הלב שלי", היא אומרת. "עד לפני שנה, חייתי לפי החלטות של אחרים. היום אני לוקחת את ההחלטות על חיי, ואין תחושת שחרור כזו בעולם. זו תחושה שלא אחליף לעולם".
"קינאתי בנשים שסבבו אותי"
פעם היא נשאה שם אחר, שם של גבר. הוריה גידלו אותה בשכונה חרדית עם שבעת אחיה ואחיותיה הצעירים. למרות הגוף הזכרי שהאל העניק לה, מגיל מוקדם מאוד היא הרגישה אישה. לדבריה, הפעם הראשונה שבה חשה כך הייתה בגיל שלוש: "הסתכלתי על הגננות שלי ורציתי להיות כמותן. חצי שנה לאחר מכן עברתי ללמוד ב'חדר', אבל העדינות והרצון לשחק בבובות לא עזבו אותי. בגיל ארבע דודה שלי מאמריקה הגיעה לארץ עם מתנות, כולל בובה לאחותי הקטנה שעליה היינו רבות. כשההורים ראו את זה הם הסבירו לי שאני בן ובובות לא אמורות לעניין אותי, גם לא לצייר ציורים כמו שאהבתי כל כך".
5 צפייה בגלריה
נעמי באב"ד. "בתור ילדה, בידע שהיה לי, לא יכולתי לדמיין שאני יכולה להיות אישה"
(צילום: מוטי קמחי)
בשעות הקטנות של הלילה היא הייתה קמה במיוחד כדי לקחת מאימה או מאחיותיה שמלות וללבוש אותן מול המראה בחדר האמבטיה של בית המשפחה. "פחדתי מאוד שההורים יפתחו את הדלת ויגלו", היא נזכרת. "אני לא חושבת שאז, בידע שהיה לי, יכולתי לדמיין שאני יכולה להיות אישה, אבל קינאתי בנשים שסבבו אותי ורציתי להתלבש כמותן".
היא שמרה את סודה לעצמה במשך שנים. בשלב מסוים הייתה קונה בסתר בגדים גבריים אבל אופנתיים ואלגנטיים, לובשת אותם לכמה שעות ואז זורקת אותם לפח בטרם הגיעה הביתה. הפעם הראשונה שבה הרשתה לעצמה ממש לעשות מעשה הגיעה רק שנים אחר כך, עמוק בתוך שנות העשרה שלה, בשירותים של קניון חרדי – שם גזרה את הפאות שהיו לה.
5 צפייה בגלריה
באב"ד לפני התהליך להתאמה מגדרית, ביום החתונה, בחליפה מיוחדת. נצר למשפחה מיוחסת
(צילום: באדיבות נעמי באב"ד)
"כמה שעות לפני כן ישבתי בחדר צדדי של בית המדרש ולא זזתי במשך שעות. הייתי מיואשת מהחיים, הרגשתי שאני לא באמת יכולה לבטא את עצמי", היא משחזרת, "אז הלכתי לקניון הצמוד וקניתי זוג מספריים, ואז חתכתי את הפאות, זרקתי אותן לפח עם הבגדים שהיו לי ולבשתי בגדים אחרים לגבר, יפים יותר.
"לא אשקר, פחדתי מאוד מהתגובה של הוריי. ידעתי שהם ייקחו את זה קשה ולא ידעתי למעשה לאן ללכת. לא רציתי לנסוע לתל אביב, מחשש שיגידו שיצאתי בשאלה, ולא חזרה הביתה לירושלים, אז נסעתי לבני ברק והסתובבתי בה. הייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עליי, בחור ישיבה שמסתובב ללא פאות. לכן כשראיתי כובע גרב גנבתי אותו ושמתי אותו על הראש. דפקתי על דלתות של אנשים וביקשתי מהם להביא לי כיפה. בסוף נתנו לי אחת וחזרתי לירושלים, לא לפני שעברתי בקניון ולקחתי את הבגדים שזרקתי כמה שעות קודם לכן, והיו עדיין זרוקים באותו פח".
כשהוריה גילו שהיא גזרה את הפאות, הם שיכנו אותה בדירת מסתור למשך שבועיים. היא הייתה מנותקת מהחברה ויצאה החוצה בליווי הוריה רק לאישה שיצרה לה פאה שממנה השתלשלו פאות מזויפות. את הפאה היא חבשה כשחזרה לבית ההורים. במשך חצי שנה היא חבשה את הפאה ההיא, בהמתנה שהפאות האמיתיות בצידי הראש יצמחו מחדש.
5 צפייה בגלריה
תיעוד של באב"ד (משמאל) לפני התהליך, מלמדת בכולל. מתגעגעת ללימוד
(צילום: באדיבות נעמי באב"ד)
הסוד נשאר אז בתוך המשפחה. הוריה לקחו אותה לגור איתם בארצות הברית למשך ארבע שנים, בתקווה להשיב אותה למקורותיה החרדיים. לאחר התקופה הזו היא שבה ללא הוריה לארץ, והחלה ללמוד כגבר בכולל בבני ברק, אבל לדבריה הרצון לחיות כאישה מעולם לא עזב אותה.
להחליף בגדים במחסן
קשה לדמיין כיצד האישה העדינה שיושבת מולי ניהלה מאבקים רבים כל כך בו-זמנית למשך תקופה כה ארוכה, מול מה שגדלה עליו ומול הוריה ומשפחתה, שמאז שיצאה סופית מהארון ועזבה את העולם החרדי מתכחשים אליה – מלבד אחיה הצעיר שאף הוא יצא בשאלה, ואיתו היא מקיימת קשר רופף לאחר שיצאה מהארון מולו.
"פגשתי רב שניסה לעזור לי, הוא דיבר איתי על יצר הרע והמליץ שאתחיל לעבוד בעבודות גבריות, פיזיות, במטרה להשכיח ממני את הרצון. אז התחלתי לעבוד במפעל ובמסעדה בבית שמש, אבל הרצון לא עזב אותי, הוא קינן בי"
"כשהוריי גילו שאלה הרצונות שלי עוד הייתי בארון", היא נזכרת, "הם לקחו את זה קשה מאוד, אף שהסתירו ממני שגילו. בהתחלה הם שלחו אנשים שיעקבו אחריי, ולכן נזהרתי מאוד ובחנתי איך אני מתלבשת. לאחר מכן שלחו אותי לפסיכולוג שיעשה לי 'טיפול המרה', מה שכמובן נכשל".
בשלב מסוים, לפני מספר שנים, היא אף התחתנה בשידוך – קשר שממנו כאמור יש לה שני ילדים. אך גם בתוך הנישואים האלה, בעודה מתפקדת בימים כאב המשפחה, היא נהגה בלילות להתלבש כאישה, כפי שעשתה בילדותה – הפעם מול מראה אחרת בשירותים של בית משפחתה החדשה. "באותה תקופה פגשתי רב שניסה לעזור לי, הוא דיבר איתי על יצר הרע והמליץ שאתחיל לעבוד בעבודות גבריות, פיזיות, במטרה להשכיח ממני את הרצון", היא מעידה. "אז התחלתי לעבוד במפעל ובמסעדה בבית שמש, אבל הרצון לא עזב אותי, הוא קינן בי".
במשך חודשים נהגה נעמי להסתובב בין בית שמש לתל אביב עם מזוודה, תוך שהיא מחליפה ללא הרף בין בגדי הנשים שסחבה, כדי להרגיש כפי שהיא רוצה הרחק מקהילתה, לבגדי הגברים שלבשה כשהייתה מגיעה למקומות שבהם הכירו אותה. "באוגוסט 2020 אבא שלי אמר לי: 'אתה מורה טוב, תפתח כולל', וזה מה שעשיתי. אספתי סביבי אברכים ועבדתי שם במשך חצי שנה, אבל אחרי אותם חודשים הרגשתי מחנק, שזה נגמר", היא מתארת. "קניתי סמארטפון והתחלתי להיחשף לעולם הקרוס-דרסרס והטרנסים. גרתי אז בבית שמש, כולם הכירו אותי שם כגבר, אבל תמיד נסעתי עם מזוודה ובה בגדי נשים. בהתחלה הייתי נוסעת בתחבורה הציבורית לנתיבות, ושם מחליפה בגדים וממשיכה ליעד הבא. מאוחר יותר אפילו שכרתי מחסן בעיר מגוריי באותו זמן, ובו הייתי מחליפה בגדים".
באותה תקופה של התחבטות, שיחת טלפון שקיבלה יום אחד שינתה את חייה באופן סופי. אישה התקשרה אליה כדי לשאול אותה שאלות לסקר על העולם החרדי, ובמשך כל השיחה פנתה אליה כאישה. "הרגשתי חום טוב בכל הגוף בשיחה ההיא", היא נזכרת. "באותם ימים הבנתי שזה הכיוון. עדיין בבגדי גבר חרדי, נכנסתי לקורס לאיפור ואפילו שיחקתי בסדרות על העולם החרדי מספר פעמים, אבל הייתי צריכה לעשות את השינוי – ולפני שנה הוא הגיע".
להיות טרנסית בבית דתי: סיפורה של שחר חפר
(צילום: שמוליק דודפור)
בניסיון לברוח מהמציאות שהכירה כל חייה היא פנתה למספר ארגונים והם עזרו לה, אך לדבריה, רק כאשר פגשה את אנשי עמותת "הלל" שעוזרת לחרדים שיוצאים בשאלה – היא מצאה בית. "שם פגשתי אנשים כמוני, חברים שיצאו מהקהילה החרדית שנפגשים אחת לשבועיים לארוחות ערב. ראיתי שיש עוד אנשים כמותי, פגשתי אותם בסדנאות והם לימדו אותי והשלימו לי את כל הפערים שהיו לי בין העולם החרדי לעולם הגדול", היא אומרת. העמותה מסייעת לאלפי יוצאי החברה החרדית, ועוזרת להם בדיור, בהשגת מלגות לימודים, בליווי בגיוס וכן בלווי אישי וכלכלי כדי לסייע להם להשתלב בחברה הכללית בישראל.
כשהיא נשאלת אם יש בה געגוע ללימוד התורה, היא משיבה: "לגמרי, ופה ושם אני עדיין מעבירה שיעורי תורה בתנועת השמאל האמוני. העברתי פעם גם שיעורים על לוח השנה היהודי, ואני גם מוסרת שיעורי תורה במרכז הטרנסי. לא מזמן היה חרדי שרצה שאעביר שיעור, אז התלבשתי כגבר ונעלו את בית הכנסת, וזה היה סודי. זה קרה בבית כנסת בירושלים".
כבר לפני שלוש שנים היא בחרה לעצמה שם נשי שתמיד אהבה – נעמי, ובקיץ זה הפך רשמי, כאשר שינתה את השם בתעודת הזהות. לאחרונה החליפה סוף-סוף גם את המגדר בתעודת הזהות, מזכר לנקבה. "הרגשתי שהשם הזה מבטא אותי, כי אני רוצה להיות נעימה ורכה", היא מסבירה, "התחברתי לשם גם מהצד הדתי, כי הדמות של נעמי ממגילת רות קסמה לי. כשהחלטתי על השם, כבר התחלתי להשתמש בו – היום זה השם שלי, זו אני".
