40 שנה חלפו מאז נתפסה "המחתרת היהודית", בזמן שחוליה מטעמה תכננה פיגוע באוטובוסים שיועדו להשיב פלסטינים מעבודותיהם. האירוע הכה גלים בציבוריות הישראלית, וזעזע במיוחד את הציונות הדתית.
האם יש מקום להשוואה בין המחתרת היהודית של שנות ה-80 לפעילויות "תג מחיר" של השנים האחרונות? "יש כמה הבדלים של ממש: הן לא דומות לא מבחינת המטרות שאליהן כוונו הפעולות, וגם לא מבחינת חומרת המעשים או התוכניות", מסביר ד"ר נעם חדד, חוקר הציונות הדתית ומחבר הספר "הציונות הדתית – דת, לאומיות ופוליטיקה".
7 צפייה בגלריה
הדיווח בשער העיתון אחרי תפיסת חברי המחתרת היהודית באפריל 1984
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
תיעוד: מתנחלים מציתים רכב בכפר דיר דיבואן לעיני חיילים, החודש
(צילום: דוברות דיר דיבואן)
לדבריו, יש הבדל מהותי נוסף שאליו כדאי לשים לב: "אנשי המחתרת היהודית, או לפחות רובם, היו בשר מבשרה של תנועת גוש אמונים. מדובר באליטה, או באנשים שהיו בקרבה כזו או אחרת למעגלי האליטה. עד כדי כך, שכאשר נחשפה זהותם, רבים בגוש אמונים הוכו בתדהמה. לעומת אנשי המחתרת, המאפיינים הסוציולוגיים של רבים ממבצעי פעולות תג מחיר, ככל שיודעים עליהם, הם בדיוק ההפך: נוער בסיכון, נערי גבעות מהשוליים של מפעל ההתנחלויות. ובכל זאת, הצד השווה של המחתרת היהודית ותג מחיר הוא דווקא האופן שבו הגיבה הציונות הדתית לתופעות האלה".
ד"ר חדד מדגיש כי מאז ומתמיד, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים והקמת תנועת גוש אמונים, עמד ביסוד הזהות הציונית-דתית מתח בין הדתיוּת שלה ללאומיות "החילונית", כביכול. "לא רק לעצמה הייתה צריכה הציונות הדתית לספק הסברים, אלא גם לציונות החילונית שהאשימה אותה בכך שהיא תנועה פונדמנטליסטית שמשתמשת במדינה ככלי למימוש מטרות 'דתיות' ומשיחיות, ולא באמת נאמנה למדינה עד הסוף", הוא מסביר. "הציונות הדתית השקיעה מאמצים אידיאולוגיים כבירים במשך השנים בסוגיה הזו, ואז התפוצצה בקול רעש גדול פרשת המחתרת. הפרשה הזו פגעה פגיעה קשה ביותר במאמצים האלה וסיפקה, לכאורה, הוכחות לטענות החילוניות נגד הציונות הדתית".
7 צפייה בגלריה
בסאם א-שקעה, שהיה ראש עיריית שכם, בבית החולים לאחר שנפצע מפעולת המחתרת היהודית
(צילום: דוד רובינגר)
7 צפייה בגלריה
כרים חלף, שהיה ראש עיריית רמאללה, מאושפז לאחר שנפצע מפעולת המחתרת היהודית
(צילום: דוד רובינגר)
מבחינה זו, הנזק שחוללה המחתרת היהודית לזהות העצמית של הציונות הדתית היה עצום, כך לדברי ד"ר חדד. רבנים בולטים בגוש אמונים, כמו יעקב אריאל ויואל בן נון, וגם עיתונאים דתיים לאומיים באותה תקופה, התייצבו מיד נגד אנשי המחתרת, וההוקעה נמתחה מקיר אל קיר. הטיעון המרכזי, שחזר בדבריהם של רבים מאנשי הציונות הדתית באותם ימים, היה שרק המדינה מוסמכת לבצע פעולות מלחמתיות.
"ב'נקודה', ביטאון ההתנחלויות של אותה תקופה, נכתב כי בעקבות הפרשה סבור רובו המוחלט של הציבור ביש"ע כי יש 'להקפיד הקפדה יתרה בכבודה של הממשלה, בכבוד מערכת הביטחון, ולהימנע מכל מעשה העלול לערער את סמכותה הבלעדית של מערכת הביטחון להשליט סדר ולטפל בגילויי הטרור'", מזכיר חדד. "כמו בפרשת המחתרת, גם בעקבות פעולות של תג מחיר נשמעו תגובות הוקעה דומות מאוד בציונות הדתית, לפחות במיינסטרים שלה. אפשר לומר שגילוי המחתרת היהודית ופעולות תג מחיר הם ממש אגרוף בבטן הרכה של המיינסטרים הציוני-דתי".
פיגועים כנקמה
בשעות הבוקר של 2 ביוני 1980, התפוצצו מטענים במכוניותיהם של בסאם א-שקעה ושל כרים חלף – ראש עיריית שכם וראש עיריית רמאללה באותם ימים, בהתאמה. כתוצאה מכך איבד א-שקעה את שתי רגליו, בעוד כף רגלו של חלף נקטעה. שרשרת האירועים באותו יום כללה פיצוץ מטען שלישי ליד דלת המוסך בביתו של אברהים טוויל, ראש עיריית אל-בירה דאז. חבלן מג"ב סלימאן חרבאווי, שהוזעק למקום והתקרב לדלת המוסך, נפצע קשה מהפיצוץ ואיבד את מאור עיניו.
שלושת ראשי הערים שהוזכרו, היו מראשי הוועדה להכוונה לאומית, ועדה של מנהיגים פלסטינים שהסיתה לאלימות. הפעולות כוונו אליהם כפעולת נקם על פיגוע שהתרחש חודש קודם לכן ב"בית הדסה" בחברון, אז התקיפו מחבלים קבוצת יהודים שהגיעו לבקר בבית, שבו שהו מספר נשים עם ילדיהם. בהתקפה ההיא בחברון נרצחו שישה בני אדם.
תוכנית ההתנקשות בראשי הערים הייתה אקורד הפתיחה לפרשת המחתרת היהודית, שהדמויות המרכזיות בה היו מנחם לבני (שהוגדר כמי שעמד בראש המחתרת), שאול ניר ועוזי שרבף. השלושה ריצו עונשי מאסר קצרים יחסית, שלא בהכרח הלמו את המעשים החמורים שביצעו. חגי סגל, אחד ממבצעי הפיגוע נגד ראשי הערים, לימים עיתונאי ומי שהיה עד לא מזמן עורך העיתון "מקור ראשון", כתב בספרו "אחים יקרים" שקטיעת רגלי ראשי עיריות רמאללה ושכם לא ציערה במיוחד את מרבית אזרחי ישראל, מה שעלה בקנה אחד עם הטענה באותם ימים שנפגעי ההתקפות הם טרוריסטים בעצמם.
שלוש שנים מאוחר יותר, התבצע פיגוע במכללה האסלאמית בחברון. בשעות הצהריים בקיץ 1983, נכנסו שני רעולי פנים חמושים לשטח המקיף את המכללה האסלאמית, ירו לעבר סטודנטים והשליכו רימון לאולם הכניסה למכללה. שלושה סטודנטים נרצחו ו-33 נפצעו. גם הפיגוע הזה היה נקמה: הוא בוצע ביום ה-30 לרציחתו של תלמיד ישיבת שבי חברון, אהרן גרוס ז"ל, בידי מחבלים.
פחות משנה לאחר מכן, נתפסו חברי המחתרת. ב-27 באפריל 1984 התגלו חמישה מטעני חבלה שהוצמדו לחמישה אוטובוסים, מוכנים ומכוונים לפיצוץ ביום שישי בשעה 16:30, אז היו האוטובוסים אמורים להיות מלאים בפועלים פלסטינים שחוזרים מעבודתם. הפיגוע נמנע בזכות אנשי השב"כ, שעקבו אחרי המפגעים בזמן שאלה הטמינו את המטענים. בין הפיגוע במכללה לפיגוע האוטובוסים, התרחשו אירועי טרור נוספים שגם עליהם הועמדו הנאשמים לדין (הטמנת רימונים במסגדים בחברון ובמגרש כדורגל של בית ספר).
"הציונות הדתית הניחה לפרשה להישכח"
היקף הפעילות ורמת התכנון של המחתרת היו יוצאי דופן, וכללו איסוף מודיעין וצבירת אמצעי לחימה רבים. מבין האירועים שפורטו בכתבי האישום נגד חברי המחתרת, זה שכפי הנראה נצרב בזיכרון הקולקטיבי יותר מכולם היה האישום שעסק בכוונה לפוצץ את כיפת הסלע. התשתית הרוחנית לתוכנית הייתה תנועת הגאולה, שהתבססה על כתביו של שבתי בן דב בנושא גאולת ישראל. מי שקידם את משנתו של בן דב היה יהודה עציון, מחברי המחתרת, וישועה בן-שושן, חבר נוסף ששימש גם כמעין סמכות רוחנית, והגה את הרעיון של הסרת "השיקוץ" מהר הבית – מעשה שאמור כביכול לקדם את גאולת ישראל.
7 צפייה בגלריה
ד"ר נעם חדד. "במידה מסוימת החברה הישראלית 'סלחה' עם השנים לחברי המחתרת"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
פרשת המחתרת היהודית קרתה במקביל, לפחות באופן חלקי, לפרשת קו 300. המשותף לשתי הפרשות הוא שבשתיהן הפרקליטות גילתה יכולת עמידה מול לחצים פוליטיים, ציבוריים ולעיתים גם ביטחוניים. בשתי הפרשות המדינה ניצבה בפני דילמה מוסרית: כיצד לנהוג עם "טובי בניה" שפעלו בניגוד לחוק? הפרקליטות עמדה על כך שלא ייפגע אחד מעקרונות היסוד של המדינה – שוויון בפני החוק.
למרות השנים שחלפו מאז, עולה השאלה כיצד הפרשה ההיא מלווה אותנו כיום. "פרשת המחתרת היהודית לא באמת נוכחת בציבוריות הישראלית כיום", אומר ד"ר חדד, "גילוי המחתרת הרעיד את אמות הסיפים של הציבוריות הישראלית בשנות ה-80, אבל עם השנים המחתרת די נדחקה מהתודעה. גם הציונות הדתית בעצמה, שהוכיחה שהיא יודעת היטב לשמר מוטיבים היסטוריים שהיא מעוניינת בהם מבחינה אידיאולוגית, לא עשתה את זה בפרשת המחתרת והניחה לה להישכח. סביר להניח שהדור הצעיר בכלל לא שמע על הפרשה הזו. זה אומר, קודם כול, שמבחינת הציונות הדתית פעילות המחתרת היהודית נותרה גם היום מחוץ לגבולות הלגיטימיות האידיאולוגית".
"עם זאת, בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שבמידה מסוימת החברה הישראלית 'סלחה' עם השנים לחברי המחתרת", הוא מוסיף. "חלק מאלה שהורשעו קיבלו חנינה מנשיא המדינה ושוחררו מהכלא לפני סוף תקופת מאסרם. כמה מאנשי המחתרת פנו בהמשך לפעילות ציבורית ואפילו הגיעו לעמדות השפעה משמעותיות מאוד. המעמד החברתי האליטיסטי שממנו הגיעו אנשי המחתרת מן הסתם סייע בכך. סביר להניח שמבצעי פעולות 'תג מחיר' לא יזכו ליחס דומה".
