בכניסה למכון לגנאלוגיה משפחתית של המרכז להיסטוריה יהודית במרכז מנהטן, ניצב פסיפס ענק של קוביות עם אותיות משפות שונות שנכתבו בכתב יד, ומרכיבות יחד את מפת כדור הארץ. זה יצרתי ומרשים, אבל אולי היה ראוי יותר שהאותיות ירכיבו שלט אזהרה: אל תיכנסו לכאן אם אינכם מוכנים לשאת בתוצאות. למשל, כמו במקרה של כותב שורות אלה, ללמוד שהמשפחה שלכם היגרה מצ'רקאסי באוקראינה לפריז, ולא כדי לנשנש קנלה מעל נהר הסן בצרפת – אלא לעיר פריז בקנטקי, ארץ הבורבון וויסקי, כדי לפתוח שם מכולת. כמה טיפוסי.
אבל למי שמסוגל לעמוד בזה, מחכה בלב מנהטן הפתעה של ממש. לא רבים מודעים לכך שגם הם יכולים להצטרף לכוכבים ממוצא יהודי כמו גווינת' פאלטרו וליאה מישל ועוד אלפים שפוקדים את המרכז להיסטוריה יהודית מדי שנה, כדי לחקור את השורשים המשפחתיים שלהם. כאן אפשר להרכיב, בעזרת מומחי המכון, עץ משפחתי לתפארת, ואין זה משנה אם השושלת שלכם עוברת במזרח או במערב, בארצות הברית, בישראל או באיסלנד.
בעזרת מאגר המידע של הארכיון היהודי הגדול ביותר בעולם מחוץ לגבולות ישראל, תוכלו לגלות פרטים שלא העליתם על הדעת – ואולי גם לא רציתם להעלות. כאן, מוריה עמית (39), הספרנית הגנאלוגית הראשית, או אחד מעמיתיה, ילוו אתכם יד ביד במשך כמה סשנים – בחינם לגמרי, ואפילו לא צריך לקבוע תור מראש. רק צריך לעבור את האבטחה הקפדנית בכניסה – כצפוי ממוסד יהודי בניכר – ולהיזהר פן תכניסו למקום תיקים או עטים משום מה (במכון יחלקו לכם עפרונות).
המכון לגנאלוגיה משפחתית הוקם בשנת 2007, בעזרת התמיכה הפילנתרופית של אצולות הנדל"ן המקומיות, משפחות אקמן וזיף. הכוונה הייתה לשמש ספרייה מאוחדת לכל הרישומים הארכיוניים העצומים של חמשת השותפים שחולקים את בניין המרכז להיסטוריה יהודית" – מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, המכון למחקר יהודי YIVO, מכון ליאו בק, הפדרציה הספרדית האמריקאית והאגודה ההיסטורית היהודית האמריקאית. הספרייה שימשה בתחילה בעיקר תלמידים וחוקרים, אבל עם השנים היא נפתחה גם לקהל הרחב והיום היא כבר מככבת בסדרות טלוויזיה לחיפוש שורשים למיניהן, תת-סוגה משגשגת בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית.
לדברי עמית, מגיע לכאן מגוון רחב של אנשים: מסופרים ותסריטאים שמחפשים מידע על צו האופנה בעיירה יהודית נידחת במאה ה-18 לצורך תחקיר ללהיט הבא שלהם בנטפליקס, ועד לאנשים שמחפשים קרובים אבודים וכמובן תעודות ואסמכתאות לצרכים משפטיים, ירושות, הגירה ועוד. היא מספרת שכבר היו מקרים נדירים שבהם נמצאו קרובי משפחה חיים, אבל במרבית המקרים מגלים קרובים שנספו בשואה ולא הותירו אחריהם רישומים מדויקים.
ישנם גם לא מעט קרובי משפחה של יתומים שמגיעים כדי למצוא רישומים מדויקים יותר על אודותם או בני משפחה של אנשי צבא ולוחמים שרוצים לדעת היכן ובאילו קרבות לחמו. תיקים צבאיים רבים משתי מלחמות העולם עלו באש במהלך שריפה בארכיון האמריקאי, וכיום המכון הוא היחיד שמחזיק במידע הזה.
קסמי הארכיון
מדובר במסע מרגש ומטלטל, בלי שמץ של ציניות, אבל צריך לסייג ולהנמיך ציפיות מראש: לא יוצאים מכאן אחרי שעה עם עץ שורשים מלבלב. במקרה הטוב תקבלו שתיל שצריך עוד לטפח ולעבוד עליו שעות נוספות. מתברר שגם בעידן שקדם לסטוריז, לכל אדם היה סיפור חיים מורכב ומרתק ושובל של עשרות, אם לא מאות, רישומים ותיעודים שצריך לעבור עליהם. יש גם נטייה מובהקת ליותר דוקומנטציה כשזה נוגע לאשכנזים אמריקאים, וככל שמתקרבים לזמננו אנו – למעשה החל משנות ה-50 ואילך – המידע נהיה הרבה פחות זמין, הודות לחוקי הגנת פרטיות פרוגרסיביים. בכל זאת, ניו יורק.
הרבה מהמידע בספרייה זמין גם מהמחשב בבית, אבל לעזרה ולהנחיה של מומחי המכון יש ערך שלא יסולא בפז. מומלץ לבוא מראש עם כמה פריטי מידע בסיסיים כמו שמות קרובי המשפחה, שנות הלידה ומקום מגוריהם – אבל אפילו עם מידע משוער, עמית המיומנת והקולגות שלה יעשו קסמים, ובתוך כמה הקלקות ירדו לרזולוציית תמונה של מצבת הקבר או מודעה בעיתון המקומי שמבשרת על החתונה החגיגית של סבתא רבתא.
במקרה שלנו, הגענו לעמית מצוידים במידע לא רב שהצד האשכנזי של המשפחה הסכים לנדב. הרחבנו את החיפוש גם לשמות משפחה שנשמעים דומה, קיבלנו 320 תוצאות ונאלצנו לצמצם. אחרי שגילינו את השם הפרטי של בעלה של סבתא של סבתא ברישומים, מצאנו תעודת לידה ואפילו רישומים ממפקד אוכלוסין של ניו יורק משנת 1915. רשום שם שהם הגיעו מרוסיה ולא מליטא, בניגוד למה שחשבנו בבית – כי האחרונה לא הייתה אז מדינה עצמאית. לפי המפקד המקצוע שלהם היה "Jobber Bags", ואפילו לעמית בעצמה לא היה ברור מה פשר הדבר הזה – ככל הנראה יצרני תיקי עבודה. לי בעיקר לא היה ברור לאן נעלם הנכס שבו הם התגוררו בשדרות מדיסון.
8 צפייה בגלריה
אותיות משפות שונות, שנכתבו בכתב יד, מרכיבות יחד את מפת כדור הארץ
(צילום: דניאל אדלסון)
כשזה נוגע לצד של המשפחה שנדד עד קנטקי, הצלחנו למצוא עיתון ישן מהתקופה וספר על דמויות יהודיות דומיננטיות באזור (תחרות לא קשה במיוחד) ששפך קצת אור על התעלומה. מתברר שהיגרו דרך מונטריאול, שם יש מישהי בשושלת שנקראת "איסטר" ("מחשיד קצת", אומרת מוריה), ושההגעה לארץ המובטחת קנטקי דווקא לא הייתה קשורה ל-Jewish Industrial Removal Office – הסוכנות ששלחה יהודים מהגרים בתקופה ההיא למעמקי ארצות הברית, סוג של גרסה אמריקאית מוקדמת למעברות.
מצאנו טופס גיוס של סבא רבא למלחמת העולם הראשונה, כשהיה כבר בן 40 והאמריקאים הרחיבו את הגיוס לכולם. לבסוף הוא לא גויס, ומת בשיבה טובה. מצאנו תמונות של המצבה שלו וגם את תעודת ההתאזרחות שלו, עם חתימה באנגלית. לפי עמית מדובר במציאה נדירה מאוד, שמקורה אולי בנוהג של אותו אזור בקנטקי. ובכלל, נדיר שמהגרים חדשים חתמו את שמם באנגלית, ובדרך כלל הם הסתפקו בראשי תיבות בגלל קשיי השפה. כך או כך, השאלה מה הביא משפחת יהודית מאוקראינה למעמקי קנטקי נותרה פתוחה, עד לסשן הבא לפחות.
בעקבות ההיסטוריה היהודית
ואם כבר חוקרים תעלומות ושורשים יהודיים, למי שפחות מתעניין בקרובי משפחתו ויותר בשורשי האומה, שווה לרדת כמה תחנות דרומה בסאבוויי לאזור הלואר איסט סייד, שרק לפני כ-100 שנים עוד כונה "בירת העולם היהודי".
כאן נמצאים שורשיהן של כמה דמויות יהודיות שהפכו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארצות הברית. אשר ליוויי, אמה לזרוס, אוריה לוי – שמות שאולי לא יאמרו הרבה לישראלי הממוצע, אבל כל ילד ניו-יורקרי ידע לספר לכם על היהודי הראשון שהתעקש לשרת בצבא האמריקאי כמו כולם, על המשוררת היהודייה שהשיר שלה נחקק על פסל החירות ועל הגנרל היהודי הראשון בצי האמריקאי. חייהן של הדמויות האלה נקשרו באזור הזה, שבתור הזהב שלו אכלס אחד מכל שלושה יהודים בעולם.
לכן קשה להאמין שבשנת 1664 התגורר כאן רק יהודי אחד. אשר ליוויי (לוי) היה יהודי ממוצא ספרדי שהגיע לכאן, לקולוניה ההולנדית ניו אמסטרדם כעשור לפני כן מברזיל, עם עוד קבוצה של סוחרים יהודים. הם לא הורשו להיות אזרחים, אבל זה לא באמת הפריע להם – מבחינתם האזור היה לא יותר מאשר עוד אי קאריבי של סחר בכותנה, סוכר וכמובן עבדים. בינתיים, עד שיעברו לאי הבא, כדי להמשיך באורחות החיים היהודיים הם הקימו קהילה קטנה, "שארית ישראל", שנחשבת לקהילה היהודית הממוסדת הראשונה בארצות הברית.
בית הכנסת שלהם (אורתודוקסי כמובן; הרפורמים והקונסרבטיבים הגיעו הרבה לאחר מכן עם ההגירה האשכנזית) דווקא נמצא באפר ווסט סייד, אבל בניין אחר, בלואר איסט, הוא זה שהעלה את ליוויי לגדולתו. Fort Amsterdam (מצודת אמסטרדם) הייתה מצודה ענקית ששמרה על הקולוניה ומוקמה במקום שבו נמצא היום, ולא בכדי, המוזיאון הלאומי של האינדיאנים-אמריקאים.
בשנת 1655 החליט מושל המושבה ההולנדית, פיטר סטויבסנט, לתקוף את ניו שוודיה, המושבה השוודית על נהר דלאוור, ובהתאם הוציא צווי גיוס לכל המבוגרים בקולוניה. היהודים, ביניהם ליוויי, דווקא היו מוכנים לשרת, אך השלטון ההולנדי העביר פקודה ברורה שלא לאפשר לאף יהודי לשרת כחייל, אלא שישלם "תרומה" חודשית עבור הפטור. ליוויי וחבריו סירבו לשלם ועתרו לרשויות בבקשה לעלות על המשמר של המצודה כמו שאר בני העיר – או להיפטר מהמס. העתירה נדחתה בטענה שאם העותרים לא יהיו מרוצים, יואילו בטובם ללכת למקום אחר. ואכן, רוב היהודים קמו ועזבו. אבל ליוויי התעקש, ונדנודים רבים לאחר מכן הוא הורשה לבסוף לבצע משמרות שמירה במצודה כמו כלל האזרחים. זה בסופו של דבר הוביל לכך שב-1657 יהודי אמריקה זכו להירשם כאזרחים לכל דבר ועניין.
מי שנהנתה מהאמנציפציה הזאת כמאתיים שנה לאחר מכן היא המשוררת אמה לזרוס, שאביה, ממוצא יהודי גרמני, היה סוחר סוכר מבוסס וחבר קהילת שארית ישראל. משפחתה השתייכה למעמד הביניים הגבוה, מה שאפשר להם להחזיק בית משלהם בעיר ולבלות את חודשי הקיץ בבית נופש בצפון המדינה. מעמדה הכלכלי של משפחתה אפשר לה ליהנות מחינוך פרטי-ביתי שכלל לימודי מוזיקה, שפות אירופיות וספרות. היא הפגינה כישרון טבעי לכתיבת שירה, וכבר כשהייתה בת 17 אביה הוציא לאור את שיריה בספר בן 200 עמודים. כתיבתה התמקדה מאז ומתמיד בסוגיות אמריקאיות שונות, לא ביהדות. לזרוס, כמו שאר משפחתה, לא הבליטה את זהותה היהודית, ופקדה את בית הכנסת רק בפסח וביום כיפור. בשאר הזמן היא נטמעה לחלוטין בתרבות האמריקאית.
בשלב מסוים בצעירותה היא התנדבה לסייע בקליטתם של מהגרים יהודים מרוסיה במסגרות של יהודים עשירים בעיר. העבודה הזאת נתנה לה השראה לכתוב את הסונטה שמופיעה היום על פסל החירות, וגם חיברה אותה מחדש לזהות היהודית שלה. היא החלה ללמוד עברית ולהופיע כ"משוררת הלאומית של ההתעוררות היהודית". מילות השיר עצמו, "הקולוסוס החדש" (The New Colossus), שנחקקו באבן על בסיס פסל החירות, כמוהן כקבלת פנים עוצמתית לבואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, שמגיעים לארצות הברית כדי להתחיל מחדש ואולי להגשים את החלום האמריקאי: "הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים. שלחו אותם אליי, חסרי הבית וסחופי הסער, בפנס אאיר בואם בשער זה!"
כתב היד המקורי של שירה המפורסם של לזרוס מפסל החירות נמצא בספרייה של המכון במרכז להיסטוריה יהודית, כמו גם המסמכים הראשונים של "שארית ישראל". למעשה, השיר נכתב כחלק ממסע גיוס תרומות להשלמת הבנייה של פסל החירות, שנתקלה בקשיים כספיים. מגייס התרומות פנה אל לזרוס וביקש ממנה לכתוב יצירה מקורית לכבוד תערוכת אמנות שמטרתה לגייס כספים. לזרוס סירבה בהתחלה ואמרה שהיא לא כותבת "לפי פקודה או דרישה", אך לאחר מסע שכנועים התגייסה למשימה בשאיפה שהפרויקט יגביר את העניין הציבורי בבעיות של הפליטים המגיעים לחופי ניו יורק.
אחרי אירוע ההתרמה פורסם השיר בתפוצה מצומצמת בעיתונות המקומית, ונשכח במהרה. הוא אפילו לא נכלל בחנוכת הפסל ב-1886. רק לאחר מותה של לזרוס, כחלק מהמאמץ להנציח אותה ואת תרומתה למהגרים, עלה הרעיון להציב חלק ממילות השיר על לוח ברונזה בתוך החלל הפנימי של הפסל. כיום השיר של המשוררת היהודייה שנלחמה למען הגירה נלמד בכל בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים ברחבי ארצות הברית, והפך לנכס צאן ברזל בספרות האמריקאית של המאה ה-20. אחרי כל זה, כשמשקיפים על פסל החירות מהלואר איסט סייד, השורשים פתאום נראים חשופים מתמיד.
