רבים מכירים סיפורים מסמרי שיער על הברחות של פרוסות לחם או אפילו כלי נשק אל תוך הגטו בתקופת השואה – אבל מעטים שמעו על הברחות של ספרים, טקסטים יהודיים וגם חפצי יודאיקה. במבצע נועז, 40 אנשי רוח מווילנה הצליחו להבריח באינטנסיביות מאות ואלפי כתבים של ספרות תורנית ועברית אל תוך הגטו בעיר.
את ההברחה הוציאו לפועל בדרך מקורית: הם היו עוטפים את גופם בסלילים של תכריכי נייר, ומסליקים אותם, תוך סיכון עצום, אל מקומות מסתור בגטו וילנה. אנשי הרוח דמיינו תרחיש בלהות שבו הנאצים מוחים כל זכר לעולם הרוח היהודי. באותה נקודת זמן, החשש הזה היה מוחשי.
העיר וילנה, בירת ליטא, אכלסה במשך מאות שנים את אחת הקהילות היהודיות הידועות בעולם היהודי. מלבד חיי הקהילה העשירים, מרכזי התורה שפעלו בה וגדולי התורה שחיו בה, אי אפשר שלא להזכיר את אחת מהדמויות החשובות בהיסטוריה היהודית – הגאון מווילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן, שחי במאה ה-18. בעיר זו התרחש אירוע חשוב בהיסטוריה היהודית: הדפסת מהדורת התלמוד הבבלי בשנת 1880, "ש"ס וילנא", על ידי דבורה, אלמנתו של מנחם מן ראם, וגיסיה – בדפוס המוכר היום בשם "דפוס והוצאת האלמנה והאחים ראם".
4 צפייה בגלריה
יהודים ממיינים ספרים, וילנה 1942. אנשי הרוח סיכנו את חייהם למען הכתבים
(צילום: באדיבות מכון יווא ודוד פישמן)
"לא רבים יודעים", אומרת ד"ר אפרת גרוסמן, מומחית לטיפוגרפיה עברית, "אך דבורה היא זו שעיצבה את דף הגמרא כפי שהוא מוכר היום – כלומר כשסוגיית הגמרא במרכז הדף ופירושי רש"י והתוספות משני צידיה". חידוש נוסף שהביאו דבורה וגיסיה הוא המרת אותיות העץ שבמכונות הדפוס ללוחות עופרת גדולים. כך הם הצליחו לייצר את "אות וילנא" היפה והמיתולוגית.
כשהנאצים גייסו מומחה מהאוניברסיטה העברית
וילנה הפכה לאחד ממרכזי התרבות היהודית, התורנית והעברית כאחד באירופה, ואף זכתה לכינוי "ירושלים דליטא". בספריית העיר הוחזקו למעלה מ-40 אלף ספרים המושאלים שבעה ימים בשבוע, כולל בשבתות ובחגים. הספרייה כללה גם אוספים פרטיים, ספרי תורה, כתרי תורה מכסף, פרוכות ומעילי ספרי תורה רקומים ומהודרים, כתבי יד עתיקים, ארונות קודש מגולפים, מגילות, שופרות, חנוכיות, פמוטים מכסף, פליז ונחושת, קופות צדקה, ציורים, כתבי עת ומסמכים.
4 צפייה בגלריה
הספרן חייקל לונסקי בספריית שטראשון, שהוקמה בידי מתתיהו שטראשון, בן משפחתה של דבורה ראם. הספרייה הכילה עותקים נדירים של ספרים תורניים מימי ראשית הדפוס
"בספרייה המופלאה הזו מוחזק גם פנקס בית הכנסת של הגאון מווילנה", אומרת גרוסמן, "פנקס ששימש את הקהילה למעלה מ-180 שנה ובו תיעוד תרומות, תיקונים שנערכו במקום, עדויות הנושאות אופי היסטורי ובכלל מקור יקר ערך להבנת הקהילה ואופן ניהולה על ידי הגר"א".
גרוסמן מספרת כי בשנת תש"א, 1941, הכול השתנה. הנאצים כבשו את וילנה במסגרת מבצע ברברוסה, והזעיקו את ד"ר יוהנס פוהל, מומחה נאצי להיסטוריה יהודית וכתב עברי. באופן אבסורדי, פוהל הוא לא אחר מאשר בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. מה רצו ממנו הנאצים? את מחיקת התרבות היהודית. לא פחות.
פוהל לא בזבז זמן. הוא גייס כ-40 אנשי רוח יהודים מווילנה, ספרנים, אמנים ומשוררים, ואילץ אותם למיין את ארכיון התרבות היהודי הכביר. את הרציונל של המומחה שגייסו הנאצים, מסבירה החוקרת באופן מצמרר: "המטרה שלו הייתה ברורה – להשמיד את התרבות היהודית. את עיקר החומר הוא תכנן לשלוח לשריפה, ומעט ממנו להעביר לגרמניה כדי להקים מוזיאון לאחר השואה, שבו יוכלו המבקרים ללמוד על העם היהודי לאחר הכחדתו".
אלא שאנשי הרוח היהודים בחרו להילחם בתוכנית השטנית. הם הבינו שגורל התרבות היהודית מונח על כתפיהם, ובתעוזה כמעט בלתי נתפסת החליטו בעצה אחת להבריח את אוצרות הרוח היהודים אל הגטו, ולהטמין אותם שם לדורות הבאים. "במשך שבועות וחודשים, יום אחר יום, הם עטפו את גופם בתכריכי נייר, בגווילי ספרים, בפנקסים, בקונטרסים ובעדויות, מטמינים בבגדיהם גם חפצי יודאיקה ומבריחים אותם לגטו בידיעה שאם ייתפסו בכניסה, הם ישלמו בחייהם", אומרת החוקרת.
אותיות פורחות באוויר
מהמבצע המרהיב ההוא – שעליו נכתב בספרו של דוד פישמן, "מחתרת הנייר" – נותרו עדויות, יומנים וכתבים שחיברו היהודים האמיצים שבחרו לסכן את גופם למען עולם הרוח. "הם חשו שבכל ספר שהם משליכים – הם רוצחים אותיות", מספרת ד"ר גרוסמן. "יש ציטוטים מדהימים שלהם, שבהם הם מתארים את הטמנת התכריכים באדמת הגטו מתוך אמונה כי ביום מן הימים הזרעים הללו יצמיחו אותיות".
מה עלה בגורל הספרים?
"למרבה הצער מקומות המחבוא, בורות המסתור שחפרו אנשי הרוח הנועזים, התגלו ברובם על ידי הגרמנים כבר במהלך המלחמה. גם אלו שלא התגלו, נהרסו והוחרבו בידי הקומוניסטים המנצחים שלא ראו באוצרות הללו חומרים בעלי ערך. מעט מאוד נותר, והוא נמצא היום בעיקר בניו-יורק במכון ייִוואָ – מוסד אקדמי יהודי שנוסד בין מלחמות העולם, ושם לו למטרה לחקור את אוצרות הרוח היהודיים של מזרח אירופה".
ומה עם דפוס האלמנה והאחים ראם המיתולוגי? "מתברר שאת לוחות הברזל העצומים במשקל 60 טונות – חידושו הגדול של הדפוס המודרני היהודי – התיכו הגרמנים כדי ליצור מהם כדורי רובה, שבהם השתמשו נגד היהודים", היא אומרת. "משורר היידיש הגדול, אברהם סוצקבר, תיאר בשירו את לוחות העופרת של דפוס האלמנה והאחים ההופכים לכדורים – כשהיהודים יורים בחזרה בנשק שלנו, באותיות".
לדבריה, סוצקובר חלם איך היהודים מתיכים את לוחות העופרת והאותיות הופכות לקליעים, אף שבפועל הגרמנים הם אלו שהתיכו את הלוחות. בשיר אחר, "זרעי חיטה" (1943), הוא מדמיין את עצמו רץ ברחובות הגטו עם "מילה יהודית" ובסופו של דבר זורע אותה כדי שלימים יצמחו לו "פרחי מילה רבים מספור".
"לוחות העופרת אולי הותכו, אבל אני משוכנעת שהאותיות פרחו באוויר וחזרו למקור שלהן, בדיוק כמו בסיפור על רבי חנינא בן תרדיון – 'גווילין נשרפין ואותיות פורחות'", מסכמת גרוסמן. "את האות הכתובה שלנו לא ייקחו מאיתנו".
פורסם לראשונה: 17:56, 26.01.23
