השאלה "איפה היה אלוהים בשואה" העסיקה רבים לאורך השנים, עד עצם היום הזה. ביום שאחרי מלחמת העולם השנייה, לנוכח עוצמת האסון וחורבן הקהילות, יהודים מאמינים אספו את השברים ונותרו עם שאלות רבות ללא מענה. בהם היה גם אדמו"ר חסידות ויז'ניץ, רבי חיים מאיר הגר, שזכה לכינוי "האמרי חיים" על שם ספרו.
בעדות מצולמת ראשונה על סיפורו המשפחתי בזמן השואה ואחריה, סיפר מרדכי אדל – יליד אנטוורפן שהיה רק בן שנה כשכוחות גרמניה הנאצית פלשו לבלגיה – על אירוע שהתרחש אחרי המלחמה: "האדמו"ר מוויז'ניץ הגיע לאנטוורפן והתיישב שם לקראת מעבר לארץ ישראל. ביום כיפור הראשון אחרי המלחמה, כל בית הכנסת התמלא והרבי עלה לבמה להגיד דברי התעוררות. זאת הייתה תקופה קשה, אנשים היו עצובים מאוד ממה שקרה. יש כאלה שאיבדו את כל המשפחה ונשארו לבד.
"אז הרבי פתח את ארון הקודש והתחיל להגיד: 'ריבונו של עולם, תראה מה שעשית לנו. אנחנו חזרנו שבורים ורצוצים מכל הסיפור הזה'. הוא התחיל לבכות ולדבר, הייתי אז ילד אבל אני זוכר את זה. אנשים בכו, וכשאני נזכר בזה אני בעצמי בוכה. הוא סיים: 'ריבונו של עולם, אנחנו נמחול לך על מה שקרה – תמחול עכשיו אתה לנו'. אחר כך הוא אמר לבעל התפילה: 'תתחיל כל נדרי', וכך התחילה התפילה".
מרדכי אדל נזכר בתפילת "כל נדרי" אחרי מלחמת העולם השנייה
(באדיבות גנזך קידוש השם)
אביו של אדל התגייס לצבא הבלגי, נפל בשבי הגרמני, שוחרר בחלוף מספר חודשים וברח לצרפת תחת משטר וישי ומשם לשווייץ. מרדכי הקטן ואימו ברחו לאנגליה. בהמשך שבה המשפחה לבלגיה, וב-1950 עלתה לישראל. עדותו של אדל מהשנה החולפת היא אחת מני רבות שתועדו בידי "גנזך קידוש השם", הארכיון והמוסד המוביל בתחום הנצחת השואה בחברה החרדית.
טובה יוסקוביץ, שהקימה את מיזם העדויות המצולמות בגנזך קידוש השם: "היה חשש, והיה קשה להגיע לציבור הזה. היינו צריכים הסכמה מרבנים שאותם ניצולי שואה ימסרו את העדויות האלה, למען ידעו הדורות הבאים"
איסוף עדויות מניצולי שואה המשתייכים למגזר החרדי כרוך לא פעם באתגרים ייחודיים. טובה יוסקוביץ הקימה לפני 23 שנה את מיזם העדויות המצולמות של גנזך קידוש השם, ומספרת כי לא היה פשוט לגייס עדים בתחילת הדרך. "זה חזותי, בווידאו, ומדובר באנשים שלא הייתה להם טלוויזיה בבית. היה חשש, והיה קשה להגיע לציבור הזה. היינו צריכים הסכמה מרבנים שאותם ניצולי שואה יעשו את זה, למען ידעו הדורות הבאים", היא מספרת. "קולו של הציבור החרדי לא נשמע מספיק, ובציבור הכללי לא מספיק הבינו את הקודים של המגזר הזה – כשמספרים על החיים שלפני המלחמה, השטעטל (העיירה היהודית) והמושגים".
עדויות שעוד לא נשמעו
גנזך קידוש השם הוקם ב-1964 בידי חוקר השואה משה פראגר, במטרה להנציח את גבורת הרוח היהודית בשואה. התפיסה בתשתית הארגון היא שהגבורה בימי השואה הנוראים באה לידי ביטוי לא רק במרידות בגטאות, אלא גם במסירות הנפש ובהתעקשות לשמור על אורח החיים היהודי תחת אימת הנאצים, אפילו בתוך מחנות ההשמדה. הארגון נתמך ממשלתית בידי משרד התרבות ומשרד החינוך, וכן נעזר בתרומות ובסיוע מוועידת התביעות. העדויות המצולמות מהעשורים האחרונים התווספו לעדויות כתובות שנאספו קודם לכן.
2 צפייה בגלריה
צבי סקולסקי, מנהל גנזך קידוש השם. "יד ושם נתקל בקושי להגיע לניצולי שואה חרדים"
(צילום: מ. מוסבכר, גנזך קידוש השם)
לקראת עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לזכר נספי השואה שיום פטירתם לא נודע, הגענו לביקור בגנזך בבני ברק. באופן נדיר למוסד חרדי, על הקיר תלויה וממוסגרת סריקה של מגילת העצמאות עם חתימתו של דוד בן-גוריון, שניתנה למשה פראגר במלאת 25 שנה למדינת ישראל. צבי סקולסקי, מנהל הגנזך, הוא חסיד גור בעל זקן עבות ופאות מסתלסלות. "יש לנו היום למעלה מ-3,000 עדויות", הוא מספר. "700 עדויות נלקחו בשיתוף פעולה עם קרן שואה של סטיבן ספילברג. עוד כמה מאות עדויות צולמו בשיתוף פעולה עם יד ושם, שפנו אלינו ואמרו שהם מתקשים לחדור לציבור החרדי".
"ספילברג ראה בזמנו שעדויות של אנשים שומרי תורה ומצוות לא מספיק נכנסו לפרויקט איסוף העדויות שלו, מפני שהם לא היו מודעים לפרסום שלו או מפני שהם היו חשדנים", מציינת יוסקוביץ. בנקודה הזו נכנס הארגון לתמונה. תהילה דרור, מנהלת הארכיון, מסבירה כי "כל עדות ופריט שמגיעים לכאן נשמרים עם מילות מפתח, בצורה הכי מפורטת שיכולה להיות. מגיעים לכאן חוקרים וסטודנטים, עוברים על החומרים ומכינים מהם עבודות ומחקרים".
השנה אספו בגנזך עדויות של שורדי שואה רבים שהתראיינו על סיפוריהם בפעם הראשונה בחייהם. "המשרד לשוויון חברתי יצא בשנה החולפת במיזם לתיעוד ניצולי שואה, והקצה סכום של כמה מיליוני שקלים לתיעוד כאלה שעדיין לא התראיינו. יד ושם נתקל בקושי להגיע לניצולי שואה חרדים, והוא פנה אלינו בבקשה לשתף פעולה. בשנה הזאת כבר ראיינו כ-150 ניצולי שואה חדשים שעדיין לא התראיינו בעבר בשום מקום. זה הישג עצום לארכיון שלנו", אומר סקולסקי.
"החלטתי ללכת ליהודים, בלי הסבר"
מיכאל אוריך בן ה-89 נולד בעיר טרנופול בפולין (כיום אוקראינה) בשנת 1934. הוא התייתם כילד וחי במסווה בביתה של הפולנייה הלנה סטחוביץ', חסידת אומות העולם. ב-1944, לאחר מרד הפולנים בוורשה, נשלחה משפחת סטחוביץ' למחנה בוכנוואלד. מיכאל שרד את השואה ועלה ב-1946 לארץ ישראל.
2 צפייה בגלריה
מיכאל אוריך. שרד את בוכנוואלד, והקים מרכז מידע לניצולי שואה בבני ברק
(צילום: מ. מוסבכר, גנזך קידוש השם)
הוא חי בבני ברק כבר קרוב ל-80 שנה, ובה התקרב לדת וחבש את הכיפה השחורה. במשך חמש שנים היה במוסד לילדים פליטי שואה שהקים הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז'. "מה שעבר עליי נתן לי פרספקטיבה והוביל אותי להאמין ולהיות נאמן לדרך שבחרתי בה", הוא אומר. לימים הקים אוריך מרכז מידע לניצולי שואה בבני ברק, והוא מסייע זה שנים רבות לניצולים במיצוי זכויותיהם. בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ב (2002) הוא הדליק את אחת משש המשואות.
"כששוחרר מחנה בוכנוואלד, הייתי עם הגברת הלנה. הרב יעקב אביגדור, שלאחר שחרור המחנה היה רב בצבא הפולני ולימים היה הרב של מקסיקו, שאל את הגברת סטחוביץ': 'יש לך ילד יהודי?' והיא ענתה: כן. ואז היא אמרה לי: 'יש לך אפשרות ללכת עם היהודים, או להישאר איתי'. מה בן אדם נורמלי היה עושה? היא כיבסה לי, שמרה עליי, נתנה לי אוכל ואני מכיר אותה. לא היה לי אף אחד בעולם. אבל בגיל 10 וחצי החלטתי ללכת ליהודים, בלי שום הסבר הגיוני. ראיתי שיש השגחה ששומרת עליי", הוא מספר.
ניצול השואה מיכאל אוריך: "הייתי בין הראשונים שלמדו בישיבת פונוביץ' (פוניבז') אחרי השואה. בעיניי העובדה שיש מגזר מסוים שיושב באופן רגוע על המסורת שהייתה וממשיכה להיות נותנת רוח אחרת לעם ישראל"
מה דעתך על היחס בחברה החרדית ליום השואה שחל בניסן? יש כאלה שלא עומדים בצפירה ומעדיפים למשל לקרוא תהילים במקום זה.
"כל דבר שמזכיר את השואה – בעשרה בטבת, ב-27 בינואר או בכ"ז בניסן – משאיר בחיים את זיכרון השואה. אם לא היו כותבים על תשעה באב בספרים, ולא היו צמים בו, הוא גם היה נשכח. כמה שאפשר לעשות – צריך לעשות. בשואה נספו שישה מיליון, והזיכרון הולך ונשכח. אגב, הצעתי שביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר, יגיע ניצול שואה לכנסת ויישא דברים בפני נבחרי הציבור – אבל לא חזרו אליי".
(מיכאל אוריך מדליק משואה בעצרת הממלכתית ביום השואה בשנת 2002)
עולם התורה ספג מכה קשה בשואה. על רקע הרצון לשמור על הגחלת היהודית, עד כמה לדעתך יש חשיבות מיוחדת בשימור עולם הישיבות, זה שלא פעם חובטים בו על רקע סוגיית הגיוס?
"אני הייתי בין הראשונים שלמדו בישיבת פונוביץ' (פוניבז') אחרי השואה. הרב כהנמן זיכרונו לברכה נפגע מהשואה בעצמו – אשתו וילדיו נספו בליטא. הוא ועוד בן אחד ניצלו. בעיניי העובדה שיש מגזר מסוים שיושב באופן רגוע על המסורת שהייתה וממשיכה להיות נותנת רוח אחרת לעם ישראל, שהוא מפולג ומתמודד עם כל מיני בעיות".
בנוגע לטבח שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, אומר אוריך: "זה חידלון, זו לא שואה. כשיש מדינה, יש שמירה ויש צבא, זה חידלון. בשואה זה נעשה בשיטתיות לאורך חמש שנים, ולא הייתה אפשרות להתגונן. הייתי במלחמת יום הכיפורים, עזרתי לחברה קדישא במסגרת הרבנות הצבאית, ושם היו קרוב ל-2,700 הרוגים. אלה סדרי גודל דומים יותר למלחמה שקורית עכשיו".
על האמונה: קטע מעדותו של אליקים הולנדר, מתוך מאגר העדויות
(באדיבות גנזך קידוש השם)
מאז תחילת המלחמה הנוכחית רואים עלייה מטרידה באנטישמיות בעולם. יש תחושה שהעולם לא למד לקח מהשואה.
"העולם לעולם לא ילמד. האנטישמיות הייתה מכוסה בשמיכה, וברגע שיש התפרצות – כולם קופצים על העגלה. זה לא חידוש. בחו"ל גם אני לא הולך עם כיפה ברחוב. אני הולך עם קסקט".
שיחות עם ריבונו של עולם
את אחת הדוגמאות לגישה של אדם מאמין שדבק באמונתו גם במהלך השואה ואחריה אפשר למצוא בעדותו המצולמת של אליקים הולנדר, בן לאב חסיד סאטמר ולאם שהוריה השתייכו לחסידות ויז'ניץ. הוא שרד את אושוויץ, אבל הוריו נספו במחנה ההשמדה. כשהוא נשאל על האמונה שהלכה איתו כילד וכנער צעיר בתוך התופת הוא השיב: "מקטנות למדתי וקיבלתי תורה ויראת שמיים. זה החזיק אותי בתקופה הקשה הזאת. ידעתי המון תהילים בעל פה וגם את שיר השירים, התפללתי תפילות שבת, שרתי לעצמי את הזמירות. היו תקופות שבהן דיברתי עם הקב"ה. ראיתי על עץ ציפור מצפצפת, אמרתי לה: 'תעלי למעלה ותספרי לקב"ה מה הולך פה'. חשתי קירבה אל ה', וזה מה שנתן לי את החיים ואיפשר לי להחזיק מעמד".
הדלקת נרות חנוכה: קטע מעדותה של שרה פייגנבוים
(באדיבות גנזך קדוש השם)
עדות מתועדת אחרת מסרה שרה פייגנבוים, ילידת 1927 שניצלה בזכות איש הצבא ההונגרי לאסלו אוצ'קאי – חסיד אומות העולם שהעסיק נשים יהודיות בגימנסיה היהודית של בודפשט, בעבודה לטובת הצבא הגרמני. "יום אחד אחת הנערות הוציאה מהתיק שלה נר ואמרה: 'בנות, היום נר ראשון של חנוכה, ואנחנו נדליק נר'", נזכרה פייגנבוים בעדותה. "פחדנו נורא כי לא ידענו אם מותר לנו או אסור. פחדנו כי בכל רגע היו יכולים להתפרץ הנאצים. ישבנו על רצפת הבטון ומולנו נר אחד בודד. הנערה הזו סיפרה לנו על ארץ ישראל, שיש איזה מקום בעולם שבו חיים יהודים ומנסים לבנות מדינה יהודית, שם אין נאצים ואין אנטישמיות. שמענו את זה כמו סיפור מהירח, כמו אגדה".
בעדות היא שחזרה בהתרגשות: "אני זוכרת אותי יושבת מול הנר הבודד הזה ומנהלת שיחות עם הקב"ה. ברוב חוצפתי, אמרתי: 'ריבונו של עולם, אם אתה מציל אותו מהתופת הזו, אני עולה לארץ ישראל'. באותו רגע, בנר ראשון של חנוכה, נפלה ההחלטה. לא ידעתי שום דבר על ארץ ישראל, אבל ידעתי שאני רוצה להיות שם".
טובה יוסקוביץ מבהירה שהמטרה המרכזית של גנזך קידוש השם היא חינוכית. "אנחנו באים עם העדויות לישיבות, לתלמודי תורה, לסמינרים", היא מפרטת. "חשוב להדגיש שהכול נעשה בדיוק היסטורי. אלה לא סיפורי מעשיות וסיפורי צדיקים. אנחנו מביאים את העדויות עם דיוק בפרטים ובעובדות". סקולסקי מספר שבמהלך השנה עוברים במחלקה החינוכית של הגנזך קרוב ל-120 אלף תלמידים.
קטע מעדותו של נחמן ביסטריץ: מסירות נפש להנחת תפילין בגטו שימלאו
(באדיבות גנזך קידוש השם)
יוסקוביץ מזכירה כי גם בימינו, סביב טבח שמחת תורה תשפ"ד בנגב המערבי, יש סיפורים שמבטאים את הרוח היהודית במלוא עוצמתה. דוגמה אחת היא סיפורו של הנער אריאל זוהר, שהוריו ואחיותיו נרצחו בידי מחבלים בנחל עוז. לקראת בר המצווה שלו, הנער ביקש שיחלצו מהקיבוץ את התפילין שקיבל מסבו, ששרד את השואה – וכך היה.
הסופרת החרדית שרה צויבל מראיינת ניצולי שואה במסגרת המיזם של הגנזך. "אני רכזת מרכז יום לקשיש בבני ברק, והייתה אצלנו קבוצה גדולה של ניצולות שואה חרדיות. לצערנו, חלק גדול מהן נפטרו", היא משתפת. "חלק מהניצולות באו מאירופה, אבל היו הרבה גם ממדינות המגרבּ. מתוך הסיפורים ששמעתי על שואת יהודי צפון אפריקה כתבתי ספר עלילתי לנוער ומבוגרים, בשם 'אי הזהב', המתמקד בעיקר באי ג'רבה בתוניסיה. כבת הדור השלישי לשואה, אני מרגישה שהמפגש עם ניצולי שואה ממש עיצב את העולם הפנימי שלי".
טייבי וילמן, אחת המראיינות במיזם, מסכמת: "אני רואה בזה מבצע הצלה. ראיינתי גם ניצולים שרואיינו כבר בידי יד ושם, ויש דברים שלא עלו בעדויות שם. השאלה היא לאן מפנים את הזרקור. במקרים כאלה אנחנו מאירים נקודות שלא הוארו קודם. כמו שפראגר ז"ל אמר: אני לא רוצה לספר רק מה עשו ליהודים, אני רוצה לספר מה עשו היהודים".
