אחרי יותר מארבעה חודשים במלון בירושלים, רב-סרן במיל' אוריה ברוכי כהן (35) חזרה לפני שבועיים הביתה, לכפר מימון. לאורך כל הזמן הזה, גם בתקופה שבה חיה כפליטה בארצה, היא הצליחה לשלב בין עניינים דחופים הקשורים לעבודתה כממונה על המועצה הדתית שדות נגב, ובין שירות מילואים במערך הנפגעים של צה"ל – כל זה בזמן שגם האיש שאיתה מגויס וצריך לדאוג לארבעת ילדיה הקטנים.
לא סתם היא נבחרה כאשת השנה של תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה", וזכתה בפרס בטקס שנערך היום (ג') בכנסת. "אני עושה מה שצריך לעשות, אני לא רואה בעצמי גיבורה", היא מצטנעת. "אני לא אוהבת לספר על עצמי, אבל אם הסיפור שלי ייגע במישהי שרוצה לעשות משהו ולא מצליחה, או ייתן למישהי ביטחון ואמונה שהיא יכולה לפרוץ תקרות, זה שווה את זה".
6 צפייה בגלריה
אוריה ברוכי כהן. "אם הסיפור שלי ייתן למישהי ביטחון ואמונה שהיא יכולה לפרוץ תקרות, זה שווה את זה"
כחודש לפני 7 באוקטובר נולד בנה הקטן, שלו. הוחלט לקרוא לו כך בתקווה לשלווה בארץ, אבל התקווה התנפצה מהר מאוד. מתקפת הטרור הרצחנית תפסה אותה כשהיא בחופשת לידה. "המפקדת התקשרה אליי במוצאי השבת ההיא, סיפרה את מי היא כבר גייסה ואמרה לי: 'אוריה, אם את מסוגלת, אנחנו נשמח שתצטרפי אלינו'. באותו ערב התחלתי לשבת על מצבת כוח האדם", היא משחזרת. "בין הודעות על חשד למחבלים במושב וקריאה לכבות אורות, אני מנסה לגייס אנשים למילואים, ובין כל זה אני דואגת שיהיו לי קברים בבתי העלמין במועצה, כי כבר היינו מוכנים לקלוט חללים למקרה הצורך, חס ושלום. חופשת לידה, חופשת לידה, אבל פרצה מלחמה – אז היה ברור שאני נקראת לדגל".
עשרות המחבלים שתכננו לחדור לכפר מימון נכשלו במשימתם, הודות לקרב שהתנהל מחוץ למושב. מסוק יסעור ובו לוחמי הצנחנים נפגע מטיל שנורה לעברו, ונאלץ לבצע נחיתת אונס סמוך לכפר מימון. הלוחמים זיהו את המחבלים ליד הגדרות, וסייעו לאנשי כיתת הכוננות לגבור עליהם. כך או כך, ברוכי כהן נאלצה להתפנות כמו שאר התושבים מביתה. "בהתחלה ניהלתי את הכול מהבית, ובהמשך מהקומה ה-18 של מלון לאונרדו פלאזה בירושלים", היא מספרת.
במילואים היא משרתת בימים אלה כסגנית המפקדת של קצינות הנפגעים בבתי החולים בדרום – סורוקה בבאר שבע, ברזילי באשקלון ואסותא באשדוד. היא מלווה את פצועי צה"ל ובני משפחותיהם ברגעים המתוחים של האשפוז והטיפולים: "בתוך מערך הנפגעים יש מודיעים, שמבשרים את הבשורה המרה – על חללים ופצועים קשה, יש ליווי למשפחות השכולות בהמשך ויש ליווי לפצועים, שזה אנחנו".
6 צפייה בגלריה
אנשי מחלקת הכשרות ברבנות הראשית, שבאו לביקורת במועצה הדתית, ועובדי המועצה – בהם ברוכי כהן
אתם פוגשים את המשפחות בזמנים קשים של מתח, דאגה וחרדה.
"זה לא פשוט, אבל אנחנו משתדלים לתמוך במשפחות כמה שאפשר, ואני גאה להיות חלק מהמערך הזה. זו זכות גדולה להיות בתחום הזה, ללוות את המשפחות ברגעים הקשים ביותר שלהן, ולדעת שהקלתי ולו במעט על הכאב שלהן. אנחנו מלווים את הפצועים לאורך התהליך, ומרגש מאוד לראות אותם מתקדמים בשיקום, יוצאים מטיפול נמרץ למחלקות ולשיקום".
"קראו לי דתייה לייט"
לפני שנתיים הפכה ברוכי כהן לאישה הצעירה ביותר בארץ שעומדת בראש מועצה דתית – המועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה, הכוללת 16 יישובים בתחומה. מועצה דתית אמונה על רישום לנישואים, מקוואות, כשרות, עירוב בשבת ובתי עלמין בתחומי המועצה שבה היא פועלת.
באופן כללי, רק נשים ספורות עמדו עד היום בראש מועצות דתיות בארץ. המועצות הללו מזוהות לרוב עם גברים, ובפרט רבנים. המינוי של ברוכי כהן קשור למהפכה שקרתה בשנים האחרונות. "זו הייתה פריצת דרך גדולה שמתן כהנא לקח על עצמו בתפקידו כשר לשירותי דת בזמנו, להכניס נשים. פעם חשבו שרק רבנים יכולים לעשות את התפקיד הזה", היא מסבירה. "כשהשם שלי עלה, זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל הייתה חשיבה על אישה בתפקיד הזה אצלנו".
ברוכי כהן מספרת איך התגלגלה לתפקיד: "הייתי בחופשת הלידה השלישית שלי, ראיתי מודעה בעיתון והופתעתי לגלות שאני עומדת בתנאים. התחלתי לבדוק מה זה אומר לעמוד בראש מועצה דתית. הבנתי שזה תפקיד ניהולי באופיו – לתכלל דברים, לגייס תקציבים, ואני לא צריכה לפסוק הלכה כי יש רבנים שעושים את זה".
היו גם כאלה שהרימו גבה או התנגדו בתוקף.
"היה מכתב פומבי שהפיצו ורץ בוואטסאפ, שבו שאלו איך אישה יכולה לעשות את התפקיד הזה. קראו לי 'דתייה לייט', אמרו שאני חסרת ניסיון. רצה תמונה שלי במכנסי ג'ינס, הזדעקו איך אישה כזו יכולה להיות בראש מועצה דתית. אף אחד לא בדק את הניסיון שלי בניהול, את שני התארים האקדמיים שלי ואת ההתאמה שלי לתפקיד".
היא מעידה שעם הזמן חל שינוי חיובי ביחס כלפיה. "היום אני כבר חוגגת שנתיים בתפקיד, ואני יכולה להגיד שהרבנים עובדים איתי בשיתוף פעולה מלא, גם הבלניות במקוואות, והאנשים שהכי התנגדו למינוי שלי היום מעריכים אותי", היא אומרת. "כל החומות וההתנגדויות נפלו. יש לי שיתוף פעולה מלא גם עם המועצה האזורית, כולל עם ראש המועצה, תמיר עידאן. אני מתייעצת איתו רבות".
איך זה לעבוד בסביבת עבודה גברית כל כך?
"העובדים שלי מדהימים. הרבה מהעובדים חרדים, גברים, ופתאום הם קיבלו אישה צעירה. באתי בענווה, ללמוד מהם, והם ראו שאני רצינית ולא איזו פוליטיקאית שהוצנחה לתפקיד. ראו שבאתי לעשות דברים טובים".
לא בעניין של הדתה וכפייה
כאישה בתפקיד שנשלט עד היום בצורה בלעדית בידי גברים, היא ניצלה את ההזדמנות כדי לטפל, בין השאר, בנושאים הנוגעים לנשים. למשל, שיפוץ של המקוואות במועצה: "בימים אלה מסיימים שיפוץ של מקווה שלישי, ובעזרת השם נמשיך ברצף לרביעי. המקוואות היו ישנים מאוד ולא מזמינים בכלל. היום לאישה כיף לבוא שם למקווה. גם הצבנו מיגונית בכניסה לכל מקווה, כך שאישה תרגיש מוגנת במקרה של אזעקה על ירי רקטות".
עם פרוץ המלחמה, בימים הראשונים, צצו קשיים חדשים. "נשים היו צריכות לצאת לטבול, ועוד היה חשש למחבלים. התחלתי לחפש דרכים יצירתיות, דיברתי עם הרבש"צים ועם הבלניות. היישובים היו מלאים בחיילים והיה אסור לתושבים להסתובב סתם", היא נזכרת. "בחלק מהיישובים זה היה בלתי אפשרי, ובחלק מהמקרים הרבש"ץ הצמיד חיילים לנשים כדי שהן תוכלנה לקיים את מצוות הטבילה. כמובן, בצורה מסודרת ובאישור, במסגרת ששומרת על הביטחון".
נוסף על כך היא השקיעה מאמצים כדי להפוך את הדרכת הכלות לפני החתונה לנגישה ומותאמת יותר לכל אחת, כולל הקמת קורס הכשרה למדריכות. "הבאנו נשים מגוונות, גם כאלה שיתאימו לציבור פחות דתי", לדבריה. "אני לא בעניין של הדתה. אני לא בעניין של כפיית דת. אני נותנת שירותי דת למי שמעוניין. השאיפה שלנו היא לתת לנשים מה שהן רוצות, ובאהבה".
שירות צבאי לכתחילה
היא גדלה בכפר מימון ולמדה באולפנה בקריית ארבע, שבה היה ברור כברירת מחדל שהתלמידות הולכות לשירות לאומי ולא לצבא. "גם אני לא חשבתי אז שאפשר לשרת בצבא ולהיות דתייה", היא מודה. "במהלך ההתנתקות מגוש קטיף היה שיח קשה בעם, על האכזבה של הציבור הדתי-לאומי. אז עלו בי מחשבות שזה דווקא הזמן כן להתחבר לעם ישראל, ולא להתנתק. אמרתי לעצמי שזה הזמן שלי להתגייס. זה לא היה קול שנשמע ביישוב שלי או באולפנה. ההורים שלי לקחו את זה קשה, היה להם מוזר שבכלל דיברתי על גיוס".
לפני הגיוס, היא הייתה חניכה במחזור הראשון של מכינת צהלי – מכינה קדם-צבאית שהקימה הרבנית מיכל נגן, ומיועדת לצעירות דתיות. "היינו 18 בנות במכינה. בעצם המכינה הוקמה ממש בשבילי, בדיוק בעיתוי הנכון", היא מחייכת. "במכינה גיליתי שאין דרך אחת להיות בת דתייה. זה עזר לי גם בצבא, ובכלל בחיים".
"כשהחלטתי להתגייס, באתי לשבת של תוכנית 'אלומה' שמיועדת למועמדות לשירות. בחוברת של אלומה קראתי על התפקיד של מש"קית נפגעים", הוא מספרת. "התגייסתי לתפקיד של מש"קית נפגעים, ושירתי בסך הכול תשע שנים – שנתיים בחובה ושבע בקבע. התפקיד האחרון שלי היה ראש מדור המאושפזים במבצע צוק איתן. בגיל 28 התחתנתי, תוך כדי הצבא, והיה ברור שאני אמשיך לעשות מילואים".
6 צפייה בגלריה
ברוכי כהן עם חברי ועדת הפרס של המועצה לישראל יפה, שבאו לבחון את המקוואות במועצה וחילקו שבחים
ארבעת ילדיה בני שש, ארבע, שנתיים וחצי שנה. "בתחילת המלחמה התפקיד שלי במילואים היה מנהלתי, אבל אחרי שהתארגנו במלון ולילדים היו מסגרות, הגיעה לחיי מתנדבת מדהימה שהתחילה לשמור לי על הילדים שלוש פעמים בשבוע, ויכולתי לצאת לעבודה ולמילואים", אומרת ברוכי כהן. "אני מגיעה גם לבתי החולים – סורוקה, ברזילי ואסותא אשדוד, וגם לכפר השיקומי עדי נגב. גם האיש שלי, אבישי, הוא קצין נפגעים במילואים – הוא מלווה משפחות של חללים מהנדסה קרבית בירושלים ודרומה".
מה היית אומרת לצעירה דתייה שמתלבטת אם להתגייס לצה"ל או ללכת לשירות לאומי?
"אני חושבת שהצבא לכולנו הוא לכתחילה. לכתחילה צריך לעשות צבא, זכות גדולה לתת מעצמנו לעם ישראל. לפחות לגבי מי שיודעת שזה מתאים לה ויכולה להתמודד עם זה, בעיניי זה לכתחילה. אני חושבת שלהיות חלק מעם ישראל ולהיות חלק מצבא ההגנה לישראל זו זכות גדולה מאוד. זה צבא העם. אם הבת שלי תרצה לשרת בצבא אני אתמוך בה, ואם היא תרצה להיות בשירות לאומי אני אתמוך בה".
