מאז שהיה תינוק, נוי רון בן ה-19 נע בין ארצות הברית לישראל. הוא נולד בסן דייגו, עלה ארצה עם משפחתו בגיל שנתיים, חזר לארה"ב ושב לארץ בשנית כדי להתנדב לשירות לאומי ולהתגייס ללוחמה. "חוויתי על בשרי את מאורעות 7 באוקטובר, אבל אני מתכוון להתגייס לקרבי בלב שלם כי ישראל היא הבית שלי", הוא אומר. הוריו, גיל ועופרי – במקור מעמק חפר ומעין יהב – גרים כעת בארה"ב, אבל הוא ואחותו הגדולה מאי, שגם היא עלתה לארץ כדי לשרת בצה"ל, נמצאים כאן בישראל.
נוי הגיע לשנת שירות באמצעות גרעין צבר של תנועת הצופים. לקראת שבת שמחת תורה הוא התלבט אם להיענות לבקשת דודתו אורטל חיימי ולהתארח בקיבוץ ניר יצחק, או להישאר במרכז. לבסוף בחר לנסוע דרומה בשישי, לדודתו, בעוד אחותה הייתה אמורה להצטרף אליו בשבת. בשישי בערב הוא מצא את עצמו מדבר עם קרובי משפחתו על הנוף שנשקף מניר יצחק. "הסברתי להם על העיר עזה ותושביה, שלא כולם רעים ושיש תקווה לעתיד טוב יותר", משחזר נוי, שגם הוא לא תיאר לעצמו איך ייראה הבוקר למחרת, שבו הוא ובני משפחתו ניצלו בנס.
נוי רון: "ראיתי את השנאה הגואה ליהודים ואת גל ההכחשה של מה שאירע ב-7 באוקטובר, מה שגרם לי בבת אחת לקבל החלטה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל. מה שחוויתי ב-7 באוקטובר אומנם גרם לי לחשוש מתפקוד המערכת הצבאית, אבל מהר מאוד הבנתי שיש חובה להתגייס למערך הלוחם כדי להגן על המדינה"
"התעוררנו לבוקר של אזעקות 'צבע אדום' ומטחי טילים בלתי פוסקים", מספר נוי, שהבין כי לא מדובר בחלום ברגע שראה את זמיר חיימי – בעלה של דודתו ודודו של טל חיימי, שנרצח במהלך ההגנה על הקיבוץ וגופתו מוחזקת בשבי חמאס – מורה לכולם להיכנס לממ"ד. "כששמעתי שמחבלים נכנסו לניר יצחק, הייתי חסר אונים. סרטונים החלו לזרום והעדכונים שרצו בטלפונים הניידים לא הותירו מקום לספק שאנחנו נמצאים בלב ההתרחשויות", הוא נזכר. "ההורים יצרו קשר ושאלו אם כולם בסדר, לא ממש ידעתי מה קורה כי אפילו את המושג 'חדירה' לא הכרתי. דודתי אורטל הייתה בקשר רציף עם כיתת הכוננות ועם כמה אנשים נוספים מהקיבוץ. באותן שיחות נחשפנו לזעקות של חברי כיתת הכוננות שנפלו בקרבות מול המחבלים, אלה היו צרחות של מוות וקריאות לעזרה".
8 צפייה בגלריה
חלק מההתכתבויות בין נוי רון להוריו שבארה"ב ב-7 באוקטובר. "זה היה סיוט שלא נגמר"
(צילום מסך)
הוא, דודתו, בעלה ושני בני דודיו המתינו להתפתחויות בחוסר אונים כשהם אינם חמושים, אלא רק מחזיקים בחוזקה את ידית דלת הממ"ד. המחבלים פרצו לבתים שכנים, רצחו את השוהים בהם ובזזו מכל הבא ליד. רצה הגורל ולביתם המחבלים לא נכנסו. "זה היה סיוט שלא נגמר. אילולא כיתת הכוננות, האירוע הזה היה עלול להיגמר אחרת לגמרי", מסביר נוי. רק בשעות הערב, עם הגעת כוחות צבא לשטח הקיבוץ, התאפשרה היציאה לגני הילדים בניר יצחק, שנחשבו מאובטחים וקלים יותר לשליטה על ידי הכוחות החמושים.
רק ביום שני בלילה הם התפצלו – נוי חזר לעמק חפר, ושאר קרוביו מניר יצחק פונו לאילת. "בניר יצחק לא הייתי מאז שהגעתי לארץ, ודווקא באותו סוף שבוע רצה הגורל והגעתי לביקור לכבוד החג", הוא מספר. לאחר מספר ימים הוא חזר לארה"ב למספר שבועות. הדיסוננס בין האירוע הטראומטי שעבר עליו בארץ לשקט המוחלט שחווה עם חזרתו להוריו היה חד, אלא שבאותה תקופה היה משהו שהצית בו את הנאמנות למדינת ישראל.
"ראיתי את השנאה הגואה ליהודים ואת גל ההכחשה של מה שאירע ב-7 באוקטובר, מה שגרם לי בבת אחת לקבל החלטה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל", מסביר נוי, שסיים שירות לאומי בגרעין רעים בהרצליה, ועתיד להתגייס לשירות קרבי בצה"ל בדצמבר (שיבוצו טרם ידוע). "מה שחוויתי ב-7 באוקטובר אומנם גרם לי לחשוש מתפקוד המערכת הצבאית, אבל מהר מאוד הבנתי שיש חובה להתגייס למערך הלוחם כדי להגן על המדינה. אירועים מהסוג של אותה שבת שחורה מוכיחים את הצורך בצבא לוחם חזק שיגן על המדינה ויהפוך את העם למאוחד. אם חברי כיתת הכוננות הגנו על החיים שלנו בחירוף נפש, אז גם אני אגן על חייהם של אזרחי המדינה".
הוא מסביר שהוריו אומנם חוששים מרצונו לשרת כלוחם, אבל מבינים את גודל השעה ותומכים בו בהחלטתו. "יש לי מסר חשוב להעביר: אם לא נשמור על מה שיש לנו, אז אנחנו עלולים לאבד הכול", הוא אומר. "יש מפונים מהצפון ומהדרום, לחימה בגזרות שונות שמאיימות על האזרחים והאדמה שלנו. אנחנו עם אחד, ועל זה עלינו לשמור".
"אף אחד לא באמת הבין מה קורה בישראל"
מאיה סאסי בת ה-18 שהתה בלוס אנג'לס, שם נולדה וגדלה, ב-7 באוקטובר – והתבשרה כי בני משפחתה שהיו בפסטיבל נובה, הדוד אבי סאסי, בת הדוד ניצן רחום שהייתה בהיריון מתקדם ובן זוגה לידור לוי, נרצחו בידי מחבלי חמאס. בן דוד אחר ואחד ממפיקי המסיבה, עמרי סאסי, הצליח להינצל – כמו גם בתו של אבי, דניאל סאסי, בעלה מאור פרץ ולי סאסי, אחייניתו של אבי.
הוריה של מאיה, ורד וקובי, כמו גם אחותה ליאור ואחיה עומר, נולדו וגדלו בנתניה, אבל היא עצמה גדלה כל חייה בקליפורניה. כשהחדשות מישראל החלו להגיע, היא ובני משפחתה היו צמודים למסכי הטלוויזיה וניסו ליצור קשר עם מי שהיו באותו זמן בישראל. מכיוון שמאיה הייתה צריכה לגשת למבחן חשוב ביום למחרת, הוריה ביקשו ממנה שתתנתק מהחדשות כדי שהדיווחים הקשים לא יסיחו את דעתה. כשחזרה מהמבחן, חיכתה לה אווירת נכאים.
"זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי בוכה", משחזרת מאיה. "כשהצלחנו ליצור קשר, סיפרו לנו שדוד שלי אבי נרצח במיגונית שבה שהה עם עוד כמה אנשים. לידור וניצן הוכרזו כנעדרים עד שבחלוף מספר ימים הגיע סרטון שבו רואים את לידור נורה על ידי מחבלים, וגם את גופתה של ניצן זיהו".
הוריה של מאיה טסו לישראל והיא חזרה לבית הספר היהודי "מילקן" שבו למדה, אולם הראש לא היה פנוי ללימודים. "הרגיש לי מוזר לחזור לבית הספר, אפילו שמדובר בבית ספר יהודי. אומנם היו טקסים ודיברו על האירועים, אבל אף אחד לא באמת הבין מה קורה בישראל", היא מסבירה. "אני זוכרת שהיה ערב של השמיניסטים שהיה מהנה, אבל הרגיש לי לא מתאים ולא נכון בגלל ההתרחשויות בישראל, על אחת כמה וכמה נוכח העובדה שכמה קרובי משפחה שלי נרצחו במסיבה".
למרות הכול היא הייתה חדורת מטרה להגיע לישראל ולשרת בצה"ל – החלטה שקיבלה עוד בימים שבהם אחותה הגדולה עשתה מסלול דומה דרך גרעין צבר. "מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר רק חיזקה אצלי את הרצון לעלות ארצה, כי אנחנו בית ציוני מאוד – בית שמרגיש כאילו הוא בישראל, אבל בפועל בארה"ב", מוסיפה מאיה.
לאחרונה היא הגשימה את החלום והגיעה לישראל. נכון לעכשיו היא נמצאת כאן עם אימה, אך בהמשך תחיה כאן לבד – תחילה בקיבוץ עין החורש, שם תעבור במסגרת הגרעין את כל מה שצריך כדי שתהליך הקליטה יהיה פשוט יותר. "הייתי קשורה מאוד למשפחה, ואמא של ניצן הייתה אמורה לארח אותי אצלה כשאגיע לארץ. אני מלאת עצב על מותם, אבל לא זה מה שגרם לי לרצות לעלות לישראל. אני קשורה מאוד למקום הזה. מבחינתי זה הבית שלי. אני רוצה להתגייס ולהישאר כאן", מבהירה מאיה, שמכוונת לתפקיד של מדריכת חי"ר.
שיחה עם רנה אקשטיין, שעלתה גם היא כדי להתגייס לצה"ל דרך "צופים גרעין צבר"
"יש לי תמיכה גדולה מאוד מהבית ומהמשפחה. אומנם יש חששות טבעיים בגלל מה שקורה בישראל, אבל בסופו של דבר הם גאים בי על הצעד שבחרתי", אומרת מאיה, ומבקשת להעביר מסר: "אסור לנו להיות אחד נגד השני בישראל, וצריך לעזור זה לזה. לא רק בהתגייסות לצבא, אלא גם בהתנדבות ובעזרה הדדית. כמו שיש חיילים שבזכותם יכולתי לבקר בחודשי הקיץ בישראל, כך גם אני רוצה לאפשר לאחרים להגיע לכאן בבטחה, תוך שמירה על המקום שאני הכי אוהבת בעולם".
מאיה ונוי הם שניים מבין למעלה מ-300 עולים צעירים וחדורי מוטיבציה מרחבי העולם שיעלו הקיץ לישראל במסגרת תוכנית "צופים גרעין צבר", ולאחר תקופת קליטה יתגייסו לצה"ל תוך כדי המלחמה שישראל נמצאת בה כבר קרוב לשנה. מדובר השנה במספר שיא של עולים במסגרת התוכנית.
עיקר העולים מגיעים השנה מארצות הברית – 175, ואחריהם 26 עולים מרוסיה, 24 מקנדה ו-11 מבריטניה. כמו כן יגיעו עולים ממדינות רבות אחרות, ובהן ארגנטינה, אוסטריה, אזרבייג'ן, אקוודור, הונג קונג, מקסיקו, ונצואלה, תאילנד, דרום אפריקה, גרמניה וגיברלטר. אירוע הפתיחה של "צופים גרעין צבר" לקיץ 2024, שבו תיערך קבלת פנים חגיגית לכ-300 חיילים בודדים, יתקיים ביום חמישי (29 באוגוסט) באולם סמולארש באוניברסיטת תל אביב.
