אם תשאלו גבאים בבתי כנסת, הם יסבירו לכם שראש השנה ויום כיפור מכונים "הימים הנוראים" כי הם כוללים פוטנציאל לעימותים נוראים בין הקהל, החזנים ומי שתוקע בשופר. לדוגמה – אם החזן שמתפלל אצלכם מרגיז את הציבור בגלל קול צרוד או התעקשות על ניגונים ופיוטים ארוכים ומייגעים, יש בעיה להחליף אותו בגלל מושג הלכתי שנקרא חֲזָקָה: התפקיד לכאורה נמצא "בחזקת" החזן, וצריך את הסכמתו לשינוי.
"זו אחת הסוגיות הכי רגישות בקהילות ישראל", אומר הרב ד"ר אברהם סתיו, מחבר ספרי הלכה, "עם השנים התגבשה נורמה הלכתית שאומרת שאם מישהו התחיל למלא תפקיד מסוים, אפילו פעם אחת, כבר אי-אפשר להעביר אותו מתפקידו. יש אינספור דיונים בפוסקים מה בדיוק נחשב 'חזקה', האם היא גם עוברת בירושה (ספוילר: פעם – כן, היום פחות), ובאילו תנאים רשאי הציבור לבטל אותה".
עוד בסדרת הכתבות – נכנסים לבית הכנסת:
הוא מוסיף כי "סוגיה לא פחות חשובה היא איך בוחרים חזן מלכתחילה ומהם הקריטריונים הדרושים. ההלכה קובעת בבירור שחשוב יותר למצוא שליח ציבור בעל יראת שמיים ומידות טובות, מאשר חזן עם קול נאה. ובפרט בימים הנוראים, יש צורך בחזן שהוא כבר מבוגר ובעל משפחה ולא בחור צעיר חסר דאגות".
4 צפייה בגלריה
"בארץ בדרך כלל מתפללים מהר יותר, קצר יותר, והציבור הרבה יותר מעורב בהשוואה לחו"ל"
(צילום: Shutterstock)
אז מה עושים בפועל?
"בפועל כל הרבנים שכתבו על הנושא במשך מאות שנים טרחו והדגישו שיש כלל אחד שהוא חשוב יותר מכל שאר הפרטים – שהחזן יהיה רצוי לציבור ששולח אותו. לכן את כל ההידורים מותר וגם חובה לדחות בכל מקום שבו עשויה להתעורר מחלוקת".
בחו"ל מתחזנים, בארץ מקצרים
שי אברמסון (49) הוא החזן הממלכתי של מדינת ישראל והחזן הראשי לצה"ל, אבל בראש השנה וביום כיפור הוא יהיה בטורונטו שבקנדה, ויעבור לפני התיבה, בליווי מקהלה, בבית הכנסת הגדול "שערי שמיים".
"בארץ בדרך כלל מתפללים מהר יותר, קצר יותר, והציבור הרבה יותר מעורב", אומר אברמסון. "בישראל, בבתי כנסת אשכנזיים, לרוב מתחילים את תפילות ראש השנה בשמונה בבוקר ומסיימים באזור 13:00-12:30. בחו"ל מסיימים בין 13:00 ל-14:00 בצהריים, וזה כולל גם דרשה של הרב שלוקחת כחצי שעה".
4 צפייה בגלריה
ראש השנה. לאזן בין הרצון של החזן להרשים ובין הציבור שרוצה להתרשם מהאוכל בבית
(צילום: Shutterstock)
למה כל כך הרבה זמן?
"בחו"ל מקובל יותר לשמוע חזן ומקהלה, והקהל לעיתים גם הופך לפסיבי. שליח הציבור הופך לדומיננטי, לזה שמוביל ומנהל את התפילה, על פיו יישק דבר, וכמובן יש לו תפקיד מכריע ביכולותיו לעורר את הציבור ולהשתמש בכל ארגז הכלים המוזיקלי שלו לשם כך".
איך מגשרים בראש השנה בין הרצון של החזן להרשים את הציבור, ובין הציבור שרוצה להתרשם מהאוכל בבית?
"אני תמיד מזכיר לתלמידיי ולכל אלו שמתייעצים איתי, שאנחנו קודם כול ומעל לכול – שליחי ציבור. ככאלה, חלה עלינו החובה לבדוק היטב את רצונו של רוב הציבור בקהילה הספציפית שאותה משרתים במשרת החזן. בקהילה שאוהבת חזנות, אפשר לבצע פרקי חזנות, ובקהילות שמבקשות לקצר, נעשה מאמץ לקצר ולא להטריח את הציבור. הכול במינון נכון, באיזונים הנכונים ועם אוזן קשבת ואצבע על הדופק לכל אורך התפילה. הכלל של 'דע לפני מי אתה עומד' הוא נכון, אבל בחן את עצמך כל הזמן גם מי שם אותך לפני דוכן שליח הציבור".
התפילה ארוכה? הרבנים לא אשמים
אגב, מתברר שבעבר תפילת ראש השנה ויום כיפור הייתה קצרה יותר. לדברי חוקר ההיסטוריה של ההלכה, ד"ר עקיבא שטרנברג, "ההזדהות העמוקה של הציבור ושל שליח הציבור עם תפילות הימים הנוראים וקדושתם של ימים אלו הביאו אותם לאורך הדורות להוסיף מיוזמתם פיוטים לנוסח התפילה".
איך התייחסו לזה הרבנים?
"הר"י מיגאש (רבי יהוסף אבן מיגאש, י"ט), שחי בספרד בראשית המאה ה-12, נענה לדרישת הציבור וציין 'שהרי זה מותר ואין אצלנו מי שימחה בזה'. הוא רק ביקש להקפיד שלא לשנות מנוסח חתימת הברכה עצמה. לעומתו, הרמב"ם התנגד בתוקף וציין: 'ראוי שלא לומר דבר מדברי השיר האלה בתפילה'.
"נראה שבמהלך הדורות המשיך הציבור במנהג העממי של הוספת פיוטים לתפילות. אולם ככל שהמנהג של הוספת פיוטים מקוריים התפשט, כך איכותם ירדה. כתוצאה מכך, הרב דוד אבן זמרא (הרדב"ז), אשר חי כ-300 שנים לאחר הרמב"ם, המשיך להיאבק בתופעה זו וציין 'דברים שבודים מליבם משוררי זמננו אין ראוי להפסיד בהם'".
משחק הכיסאות
כבר שנים רבות שבכל יום כיפור הרב בעז גנוט מארגון צהר מתנדב במניינים שהתנועה מארגנת ברחבי הארץ. מנייני התפילה האלה מיועדים לישראלים שלאורך כל השנה ממעטים להגיע לבית הכנסת ופחות בקיאים בטקסט.
לדבריו, אף על פי שברוב המוחלט של המקרים גבאי בתי הכנסת שמחים לארח מתפללים שאינם קבועים, "בימים הנוראים בתי הכנסת מלאים והגבאים משריינים מקומות למתפללים קבועים ולמי שמוכן לתרום לבית הכנסת. לכן יש סיכוי שאם תגיעו לבית הכנסת בספונטניות, אתם עשויים למצוא את עצמכם ללא מקום לשבת בו, או להיקלע למצבים פחות נעימים".
הוא אומר כי "הדרך הטובה ביותר היא להיערך מראש וליצור קשר עם הגבאי בבית הכנסת שאליו אתם מתכוונים להגיע. בדרך כלל, שם הגבאי יהיה זמין בחיפוש באינטרנט, תוך ציון שם בית הכנסת והכתובת. אבל גם אם לא נערכתם מראש, אל תוותרו על הגעה לבית הכנסת. כשאתם מגיעים תשאלו את אחד המתפללים מי הגבאי, ואז גשו אליו בשקט ושאלו אם יש מקום מסוים שאפשר לשבת בו או שהישיבה חופשית".
מאות שנים של תירוצים
לסיום אי אפשר שלא להתייחס לסוגיה הרגישה והנפיצה של "קניית מקום" בבתי כנסת בחגים. חשוב להבין שבישראל משרד הדתות והרשויות המקומיות לא מממנים את אחזקת בתי הכנסת, ובטח שלא ישלמו כסף כדי שבבית הכנסת שלכם יהיה חזן איכותי ותוקע בשופר בעל ניסיון.
מהסיבה הזו, כאשר מכבדים אנשים לעלות לתורה, לאורך השנה מצפים מהם לא פעם לתרום. אלא שהתרומות לא מספיקות, ולכן נהוג לגבות תשלום מיוחד עבור השימוש בכיסא לאורך כל השנה, ובמיוחד בחגים.
מכירים את אלה שאומרים "אני לא רוצה לשלם כי בכל מקרה לא אהיה פה בחגים"? ד"ר שטרנברג בדק ומצא שהתירוץ הזה בן יותר מ-500 שנים. "במאה ה-15 חי במגנצא (כיום מיינץ בגרמניה, י"ט) הרב יעקב הלוי בן משה מולין, שכונה המהרי"ל. הקהילה הייתה אחראית למימון כל הוצאות בית הכנסת ושכירת חזנים לימים הנוראים והתעוררה שאלה לגבי חובתה של אישה להשתתף בעלויות אלו, כאשר בעלה נעדר מהעיר לצורכי עסקים".
מה החליט הרב?
"המהרי"ל קבע שאם היעדרותו של הבעל נבעה 'מחמת ממון או פשיעה', על משפחתו להשתתף בהוצאות הקהילתיות 'ולא יפסידו חבריו חלקם'. בכך הוא מנע מציאות שבמסגרתה אנשים בודדים היו יכולים להתחמק מחובותיהם כלפי חבריהם, ושמר על יכולת הקהילה לקיים את מוסדותיה ותפילותיה באופן רציף במהלך כל השנים".
