למלחמת העולם השנייה יש מקום חשוב בסיפורו המשפחתי של ד"ר מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית וחבר כנסת. אביו, לסטר, התגייס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה יחד עם שלושת אחיו. דודו של מייקל, ג'ו, אף השתתף בשחרור מחנה הריכוז בוכנוולד. האב והדוד צילמו את מה שראו במקומות שונים שבהם לחמו. הצילומים של ג'ו מבוכנוולד מציגים את התוצאות המחרידות של פשעי הנאצים, ואחיינו החליט לחשוף אותם לעולם.
בתמונות הנדירות נראות ערמות גופות של יהודים, רבות מספור. דוד שלי לא התאושש מזה, הוא סבל מדיכאונות כל החיים שלו. זה גם השפיע על החיילים, הם לא ידעו לעכל את זה", מספר מייקל (מיכאל) אורן בריאיון מיוחד באולפן ynet. "במיוחד בתור חיילים יהודים. אבא שלי ודוד שלי ידעו יידיש ודיברו עם הניצולים, ולא ידעו לעכל את זה. אבל אבא שלי לא נכנס לדיכאון. הוא היה אדם אמיץ מאוד, הוא היה ציוני דגול וגידל אותי כציוני. הוא לקח את זה למקום אחר ואני אהבתי את המקום הזה, להגיב לזוועות עם כוח ולא בהכנעה".
אורן מספר על האנטישמיות שחווה בילדותו בארה"ב, ועל הלקח שלמד מאביו: "גדלתי באזור לא יהודי, היינו המשפחה היהודית היחידה בשכונה. כל יום חטפתי על זה ש'הרגתי את ישו' והייתי חוזר הביתה בגיל 9-8 עם פנס בעין. אבא שלי היה פותח את האלבום ומראה לי את התמונות הקשות ביותר של ערמות הגופות, כשחיילים עמדו שם בצד בהלם, והוא היה אומר לי את המשפט הבא: 'אתה רואה את זה, בן? בגלל זה אנחנו זקוקים למדינה יהודית חזקה'. במילים האלה".
לדבריו, "המסר הזה השפיע עליי מיד. באותו רגע כמעט החלטתי לעלות לארץ. הלכתי להיות מתנדב בקיבוץ וחייל בודד בצנחנים, להילחם במלחמות ישראל, להיות שליח למחתרת הציונית בברית המועצות, ואחר כך שגריר ישראל בארה"ב וחבר כנסת".
גם בימים אלה, התמונות האלה לא יוצאות מראשו: "בלילות אני מגן על המדינה בפני כלי התקשורת הבינלאומיים, ואני נושא את התמונות הללו בטלפון הנייד שלי. כשאני מתראיין לפעמים ראיונות קשים, עוינים, ב-BBC, ב-MSNBC וב-CNN, התמונות הללו ממש עומדות מול עיניי".
אלה תמונות מחרידות. למה החלטת לחשוף אותן עכשיו?
"כי זה חלק מהסיפור שלנו. דווקא בעקבות הזוועות של 7 באוקטובר, ואגב, אין מה להשוות. ראינו לכמה שעות נוראות מה זה להיות בלי מדינה, והנה המדינה חזרה לעצמה – ובניגוד לשואה שבה נרצחו מדי יום באושוויץ 25 אלף יהודים, לנו יש היום מדינה חזקה. דווקא הבוקר, אנחנו מזכירים את זה לעצמנו ולעולם לקראת הכניסה המתקרבת כנראה של צה"ל לרפיח – הדבר ההכרחי ביותר הוא לזכור למה אנחנו זקוקים למדינה יהודית חזקה".
גבורה תחת אש
סביו וסבתותיו של אורן היגרו לארצות הברית בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. אביו ואימו, ששפת אימם הייתה יידיש, גדלו בבוסטון והתאקלמו באמריקה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, אביו של מייקל, לסטר, התגייס כאמור לצבא ארה"ב עם שלושת אחיו, שירת בהנדסה קרבית ונשלח לאנגליה בזמן ההכנות לפלישה לנורמנדי. בהמשך הוא נחת בנורמנדי ונלחם שם. לימים הוא קיבל שני עיטורי גבורה מהצבא האמריקני ועיטור גבורה אחד מממשלת צרפת על פועלו במלחמה.
בדצמבר 1944, כשהיה נדמה שהמלחמה קרובה לסיומה, הגיעה מתקפת הפתע של הצבא הגרמני – קרב הבלימה – שהפתיע את האמריקנים. אביו של מייקל היה אז בבלגיה עם היחידה שבה שירת, והצבא הגרמני תכנן להגיע גם לאזור הזה. היחידה שלו החליטה להישאר ולהילחם, אף שעשרות אלפי חיילים אמריקנים נכנעו. יחד עם חייל אמריקני נוסף, לסטר התחבא בתוך בור שנחפר בשולי הכביש, וראה במו עיניו את הצבא הגרמני מגיע ומתקרב לעברו. כאשר הצבא הגרמני הלך והתקרב למקום מחבואו, ירה אביו של מייקל על עץ באמצעות בזוקה, העלים של העץ נפלו לבור, וכך הוא הצליח להסתתר מפני הגרמנים.
החייל שהיה איתו בבור ירה באמצעות בזוקה על הטנק הגרמני הראשון בשיירה המתקרבת בטווח של 10 מטרים, הטנק עלה באש ותקע את השיירה כולה, ולכן החליטה השיירה הגרמנית לסגת לאחור. אביו של מייקל, שידע יידיש ולכן הבין גם מילים בגרמנית, שמע שהמפקד הגרמני הורה על הנסיגה לאחור. בעודו מתכונן להגעת השיירה הגרמנית, הוא הוציא את נצרת הרימון שהיה בידו. הוא הבין שאם יזרוק את הרימון מחוץ למקום המסתור הוא עלול לחשוף את מקום מחבואם. על כן, במשך לילה שלם הוא החזיק את הרימון בידו עד שמצא מסמר ונטרלו אותו.
המלחמה נמשכה, ובמרץ 1945 פלש הצבא האמריקני לגרמניה. במהלך הפלישה היה צורך לחצות את נהר הריין. לסטר קיבל פיקוד על סירת משוטים. כאשר הסירה בפיקודו הגיעה לאמצע הנהר, הגרמנים פתחו לעברם באש כבדה. אביו של מייקל ניצל, ואף הצליח לחצות את הנהר ארבע פעמים הלוך ושוב תחת אש.
בין ביידן לרפיח
בימים אלה עומד בנו של לסטר, מייקל אורן, בחזית ההסברה של מדינת ישראל, ובראיונות שונים עומד על זכותה של המדינה להגן על עצמה מפני אויביה.
איך אתה מרגיש בנוגע לניסיון להציג את המלחמה ברצועת עזה כ"רצח עם" כביכול או להשוות בין זה למה שקרה בשואה?
"בראיונות מנסים להתאפק, כי המראיינים רוצים להוציא את המרואיין משיווי משקל. אני לא נותן להם את הניצחון הזה. אני מסביר: מי אחראי לטבח ברצועת עזה? לא ישראל, אלא דווקא המחבלים שמשתמשים באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, כשצה"ל יוצר ונוקט את כל האמצעים כדי לצמצם כמה שאפשר פגיעה באוכלוסייה אזרחית. על פי ממדים היסטוריים, כי אני גם היסטוריון ברקע שלי, לא הייתה מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה עם פרופורציה נמוכה כל כך בין המחבלים שנהרגו לאזרחים שנפגעו. בעצם בעזה זה אחד לאחד. כשהאמריקנים נלחמו באפגניסטן ובסוריה היחס היה 1 ל-9".
דיברת על מדינה יהודית חזקה, והשאלה היא אם מדינה יהודית חזקה יכולה לעמוד בפני עצמה ולבד. אתמול בטקס יום השואה נשא ראש הממשלה דברים חזקים מאוד, אבל כאלה שמציבים אותנו כמי שיכולים להתמודד לבד. אנחנו יכולים להתמודד לבד, בלי ארה"ב?
"עדיף תמיד לפעול עם ארה"ב וללכת כמה שיותר לקראת הנשיא ביידן, שהוא ידיד, אני מכיר אותו ודיברתי איתו שנים. גם כל הצוות ומזכיר המדינה הם פרו-ישראלים. יש להם אינטרסים שלהם שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים שלנו".
אנחנו עלולים לאבד את האמריקנים בעוד עשור? במיוחד אחרי התמונות שראינו באוניברסיטאות, במיוחד בקולומביה שאתה מכיר היטב?
"אני גם בוגר אוניברסיטת קולומביה. אני אינני נביא. אני יודע שיש עליות וירידות, אבל מדובר בברית היסטורית שמבוססת על ערכים דמוקרטיים משותפים וגם על אינטרסים אסטרטגיים. מעבר לזה יש קשר רוחני בין העם האמריקני לישראלי, ארה"ב היא עדיין מדינה מאוד דתית, אנשים קוראים את התנ"ך ומסיקים מסקנות. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגיע לאיזשהו מתח עם ארה"ב, אבל אסור לנו לשלם במחיר של ויתור על האינטרסים הביטחוניים החיוניים לנו".