מה לא נאמר כבר על פרנץ קפקא? הסופר היהודי היה אחד מגדולי היוצרים של התרבות המערבית במאה ה-20, השפיע על סופרים גדולים אחריו ונפטר בגיל 40 בלבד (בחודש יוני ימלאו 100 שנה לפטירתו). הכול ידוע, כמובן – וכך גם העובדה שהוא ציווה לשרוף את כל כתביו, אבל חברו הטוב מקס ברוד בחר, למרבה המזל, להתעלם מצוואתו. גם פרטים קוריוזיים צפים זה לא מעט שנים, כמו היותו צמחוני, נטייתו לישון כשחלונו פתוח, ואפילו מנהגו להשתזף בעירום מלא בקרחות יער מבודדות.
עובדה פחות ידועה על קפקא היא שלשניים מגדולי האדמו"רים החסידיים בתקופתו הייתה השפעה כזו או אחרת על חייו. לאחד מהם – כזו שהייתה מכרעת על חיי האהבה שלו. הזיקה של קפקא ליהדות ואולי גם לציונות, לצד השפעת האדמו"רים עליו, תוארו בפרק בפודקאסט של הספרייה הלאומית, "הספרנים", בהובלת ורד ליון-ירושלמי, דוברת הספרייה, וד"ר שטפן ליט, אוצר מדעי הרוח וארכיונאי לאוספים גרמניים בספרייה.
פרנץ קפקא, האדמו"ר מבעלז והמכתב המלא שנסרק ותורגם לעברית
מתברר כי בשנת 1916 הוזמן קפקא להתלוות לסיור של האדמו"ר הנערץ מבעלז, רבי ישׂכר דב רוקח. היה זה כאשר קפקא חולה השחפת מצא את השהות במרחצאות הבוהמיות משעממת, ונענה בשמחה להצעה של חבר טוב, פילוסוף וסופר בשם מרדכי גיאורגו לנגר, שגם לימד אותו עברית, להתלוות לסיור. את רשמיו מן האדמו"ר הוא כתב במכתב שתורגם כעת בפעם הראשונה לעברית.
"הוא נראה כמו הסולטן שהייתי רואה בילדותי באיורים של גוסטב דורה לעלילות הברון מינכהאוזן. אבל זו לא הייתה תחפושת, הוא באמת היה הסולטן. ולא רק הסולטן, אלא גם אב, מורה בבית ספר יסודי, פרופסור בגימנסיה וכיו"ב", כתב קפקא לחברו מקס ברוד. "המראה של גבו, מראה ידו המונחת על המותן, מראה הגב הרחב בעודו מסתובב – כל אלה נוסכים אמון. גם מעיני כל הקבוצה ניבט אותו אמון מאושר ושלו, שאני חש בו היטב. גובהו בינוני וגופו רחב מאוד, אבל הוא לא מתקשה לזוז. זקן ארוך ולבן, פאות ארוכות במיוחד... עין אחת עיוורת ומאובנת. הפה מעוקם, משווה לו מראה אירוני וחביב בעת ובעונה אחת".
בשפה הקפקאית הייחודית, ממשיך הסופר היהודי לתאר את הופעתו של האדמו"ר, את ההשפעה המחשמלת של דמותו על הקהל, וניכר כי הוא מוקסם ממנו. מי שפחות הרשימו אותו הם הגברים סביב הרבי. יש מי שיטענו שהתיאור שלו רלוונטי, לפחות בחלק מהמקרים, גם לרחוב החרדי של המאה ה-21: "בפמליה ניתן תפקיד מיוחד לארבעת ה'גבאים' (או משהו כזה), אלה ה'מקורבים', העובדים שלו, המזכירים. הבכיר מבין הארבעה, לטענת לאנגר, הוא נבל יחיד במינו; נדמה שבטנו הגדולה, זחיחותו ומבטו המלוכסן מעידים על כך. דרך אגב, זו לא סיבה להאשים אותו, כל הגבאים מידרדרים, הקִרבה המתמשכת לרבי היא דבר שאי-אפשר לשאתו בלי לספוג נזקים, זהו הניגוד בין המשמעות העמוקה ובין הרגילוּת המתמדת שמוח שגרתי אינו סובל".
"הוא נראה כמו הסולטן שהייתי רואה בילדותי באיורים של גוסטב דורה לעלילות הברון מינכהאוזן. אבל זו לא הייתה תחפושת, הוא באמת היה הסולטן. ולא רק הסולטן, אלא גם אב, מורה בבית ספר יסודי, פרופסור בגימנסיה וכיוצא בזה", כתב קפקא
"קפקא לא תכנן שהמכתב הזה יתפרסם יום אחד, ובטח שלא יתורגם לעברית", אומר ד"ר ליט, "הוא תיאר בסך הכול את מה שראה, אבל אנחנו קיבלנו חוויה אנתרופולוגית ייחודית: האדמו"ר כמתווך בין הקהילה לאל, מה שמוביל להערצה עיוורת מחד, וניצול לא בהכרח הגון של המעמד על ידי 'המקורבים' מאידך".
קפקא התפעל מהאדמו"ר, מוסיפה ליון-ירושלמי. הוא הוקסם מהפתיחות ומהסקרנות שלו במהלך הסיור, מהרצון שלו לקבל תשובה לשאלותיו עד לרמת הכיתוב על הבית שחלפו על פניו, אך בו-זמנית גם ביקש להנכיח בשפתו את התובנה שהכוח משחית, ובלתי אפשרי לאחוז במוקד שליטה בלי להיפגע ממנו מוסרית, כמו אותו גבאי "נבל".
ציונות רוחנית
אביו ואימו של קפקא, הרמן ויוליה, לא היו דתיים – אבל הוריהם כן. "בסוף המאה ה-19 זו היתה די שערורייה אם סבא וסבתא שלך לא היו דתיים", אומר ד"ר ליט, "קפקא לא גדל בבית דתי, אבל באחד שהגיע מן המסורת, וזה לכל הפחות נכח בחייו".
אולי זו הסיבה שכאשר תיאטרון יידי הגיע לפראג בשנת 1911, קפקא בן ה-28 נשאב לעולם החדש והלא-מוכר. הוא גם פגש שם שחקן בשם יצחק לוי שהפך לחבר נפש שלו. באותן שנים הוא גילה את הציונות, אלא שהוא הפגין כלפיה יחס אמביוולנטי. הוא נכח בקונגרס הציוני בשנת 1913, ואפילו חלם לעלות לארץ ישראל, אבל נותר בינתיים באירופה.
3 צפייה בגלריה
הדף הראשון מבין שניים במכתב ששלח קפקא לברוד על הסיור עם האדמו"ר מבעלז
(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
"החברים הכי טובים שלו היו ציונים נלהבים, הוגו ברגמן וכמובן מקס ברוד, והעובדה הזו הולידה מן הסתם לא מעט מאבקים והתחבטויות בינו ובין עצמו. מצד שני, צריך לזכור שגם חבריו הטובים של הסופר היהודי שטפן צווייג היו הרצל, בובר וויצמן, והוא לא היה בדיוק כמותם", אומר ליט.
בין זרמי הציונות המדינית והציונות הרוחנית, קפקא – כמו עוד הרבה מלומדים יהודים גרמנים – השתייך לאחרון: "הוא האמין בצורך של הכנה רוחנית ופנימית לציון, לצד הקמת מרכז תרבותי ורוחני בארץ הרחוקה שאולי יצליח למנוע את ההתבוללות שכה איימה על העם היהודי", אומרת ליון-ירושלמי.
כתיבה יהודית
קפקא למד בעקשנות ראויה לציון את השפה העברית. אחת המורה שלו הייתה צעירה יהודייה ומשכילה מפלשתינה שעברית הייתה שפת האם שלה. יש הסבורים שהמורה הנאה אף מצאה חן בעיניו, מה שתרם מן הסתם למוטיבציה שלו, ובארכיון של הספרייה הלאומית אפשר לפגוש במחברות של הסופר האגדי הכוללות שיעורי בית עם שגיאות כתיב קלות, הומור ופרקים בתנ"ך. חבריו המלומדים העבריים הוכו בתדהמה כשקפקא הופיע לפניהם באחד הימים וגילה שליטה לא רעה בשפה העתיקה.
פרנץ הציע נישואים לאהובתו, אך דורה דיאמנט ביקשה בכל זאת את אישורו של אביה, שהיה חסיד גור. קפקא גם פנה במכתב לאב וכתב במפורש: "אומנם אינני חרדי אך אני חוזר בתשובה". האב פנה לרבו, והאדמו"ר מגור השיב בשלילה
"ייתכן שלימוד השפה, שהפתיע את החברים, היה סוג של מחווה אירונית", אומר ד"ר ליט, "הרבה ציונים באותם ימים ידעו לדבר יפה וגבוה על ציון, אבל בסופו של דבר בחרו להישאר באירופה. להם אולי אמר קפקא: אתם מדברים הרבה אך לא עושים כלום. אני עושה, גם אם אני לא ממש האבטיפוס הציוני שבמוקד השיחות שלכם".
צילום באמצעות רחפן בספרייה הלאומית החדשה
(צילום: סטודיו Yoko)
אפשר לזהות מוטיבים יהודיים בכתיבתו?
"מקס ברוד שפרסם את הביוגרפיה הראשונה על קפקא לא מותיר כלל מקום לספק שאפשר לזהות מוטיבים יהודיים בכתיבה שלו", אומרים ליט וליון-ירושלמי, "אך ככלל אין אזכורים יהודיים מפורשים".
איך מזהים מוטיבים יהודיים? "אמן ישראלי חשוב אמר לי פעם שהדבר הכי יפה אצל קפקא הוא שאין סימני קריאה בסוף המשפטים שלו. אתה לא באמת מבין אותו עד הסוף", אומר ליט, "יש בזה משהו יהודי מאוד, הניסיון לא להאמין למילה הכתובה אלא להתחקות אחר השורשים שמאחוריה. לשאול, לחקור, לפרשן. המוני אנשים שקראו את קפקא וכתבו עליו משוכנעים בעומק ליבם שהם ורק הם גילו את המשמעות האמיתית בכתיבתו".
אהבה עד המוות
הישורת האחרונה בחייו של קפקא הגיעה מהר מהצפוי, והוא התאהב עד כלות בבחורה יהודייה בשם דורה דיאמנט. הם נפגשו בעיר המרחצאות מיריץ, שם התנדבה דורה במחנה קיץ לילדים פליטים. האהבה שהתלקחה בין השניים הניעה אותם להחליט שיעלו לישראל ושם יפתחו מסעדה בתל אביב. קפקא, אגב, תוכנן להיות המלצר. פרנץ הציע נישואים לאהובתו, אך דורה ביקשה בכל זאת את אישורו של אביה, שהיה חסיד גור. קפקא גם פנה במכתב לאב וכתב במפורש: "אומנם אינני חרדי אך אני חוזר בתשובה".
האב פנה לרבו, והאדמו"ר מגור (רבי אברהם מרדכי אלתר) השיב בשלילה. "האיש אולי הכי אוניברסלי בתרבות המערב, הכותב על סוגיות אבסורדיות ופנטסטיות, לא מקבל את אישורו של האדמו"ר להינשא לאהובתו בחתונה אורתודוקסית", אומרת ליון-ירושלמי. למה אסר הרבי? אין תיעוד על כך, אך כפי הנראה הוא לא רצה לעודד נישואים בין בחורה מבית חסידי לד"ר למשפטים וסופר שאינו ממש אדוק בדת. השניים לא נישאו, אבל אהבתם לא דעכה עד למותו של קפקא, ועל דורה שנותרה לבד חלפו חיים סוערים ומיוסרים עד למותה המוקדם.
קפקא עצמו לא היה חרדי בסוף ימיו, אולם ניכר שהוא התקרב לזהותו היהודית. "כשאדם מגיע לקו הסיום והוא אף מודע לכך, הוא שואף להתקרב לדברים שנותנים לו נחת, וענן 'קץ הימים' שריחף מעליו העלה אצלו את הרצון היהודי, לאו דווקא הציוני, לעלות לפלשתינה-ישראל, למות בה ולהיקבר בה", מסכם ד"ר ליט.
פורסם לראשונה: 07:15, 19.04.24
