55 שנים חלפו מאז פטירתו של "הצדיק הירושלמי", הרב אריה לוין, ביום ט' בניסן התשכ"ט (1969). למרות הזמן שחלף, עוד ועוד אנשים ממשיכים להיחשף לאישיותו הנדירה של מי שהיה בחייו סמל לקירוב לבבות ולאהבת ישראל. נכדו וממשיך דרכו, הרב אריה לוין, הרב של צפון תל אביב, מוסיף להעביר לדורות הבאים את סיפורו של "אבי האסירים", שחי בצנעה וברח מהכבוד ומהשררה.
ביתו וליבו של הרב לוין היו פתוחים לכל מי שהיה זקוק לסעד, בין אם כלכלי ובין אם רוחני, בעוד הוא עצמו חי בצניעות מופלגת, והקדיש רבות לעזרה לזולת. הוא ואשתו, הרבנית צפורה חנה, נאלצו להתמודד בדרך עם קשיים גדולים: שניים מילדיהם נפטרו בגיל רך, בזמן המחסור והרעב ששררו בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה.
5 צפייה בגלריה
הנכד אריה לוין, הרב של צפון תל אביב, קורא בפורים ממגילת אסתר לחייל שנפצע במלחמה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"ביום שבו נישאו סבי וסבתי, לסבא שהיה פליט מלחמה לא היה מאומה להעניק לה כנהוג, לכן הוא אמר לה שהוא רוצה להעניק לה מתנה, אך היא תהיה מתנה רוחנית: כאשר ייווצר ויכוח בבית – הוא יהיה הראשון שיוותר", מספר נכדו שנקרא על שמו. "כשהם הזדקנו, סבתי חשה שלא בטוב, וכשהרופא שאל אותם לפשר בואם, סבי אמר לו: 'הרגל של אשתי כואבת לנו' – מה שממחיש יותר מכול את העובדה שהוא תמיד הכיל את כאבו של האחר, תוך השתתפות בכאבו ובצערו, באופן נדיר שאין לו אח ורע".
"עלינו להמשיך במשנת סבי, כך שכל השיח הפלגני לא יישמע, אלא רק שיח מכבד ומעריך. סבא השתייך לעם ישראל, ללא הבדל וללא שיוך פוליטי. המסורת היהודית והתורה כה יפות, אסור להרוס אותן"
הסיפורים על מידותיו ומעשי החסד שלו הפכו את הרב אריה לוין נערץ בעיני מגזרים שונים בציבור. "מאז ומתמיד שמתי לנגד עיניי את דמותו של סבי", אומר הנכד. "התגייסתי למילואים כדי לתרום את חלקי למערכה בפיקוד העורף, ואף ערכתי חופות לחיילים שירדו מקו הלחימה ושימחתי פצועים מתוך אמונה בדרכו של סבי – עשייה טהורה: לעשות את הנדרש ללא רצון לקבל תמורה".
הרב לוין משרת במילואים בדרגת סרן בפיקוד העורף. הוא נקרא לדגל במהלך המלחמה, מבקר חיילים פצועים ונוטע שמחה ותקווה במי שהוא פוגש. "בחג החנוכה ערכנו מספר טקסי הדלקת נרות לחיילים, לאנשי כוחות הביטחון ולמפונים מהצפון ומהדרום", הוא מספר. "בפורים השתתפתי בפעילות של הבאת משלוחי מנות וקריאת מגילה לחיילים פצועים ולנפגעי המלחמה, למען אחדות ישראל".
הרב של האסירים והחולים
הסב רבי אריה לוין נולד באורלה שליד ביאליסטוק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בפולין), לאביו רבי בנימין ביינוש שעבד לפרנסתו כיערן ולאימו עטיל. החל משנת התרע"ז (1917) היה הרב לוין מפקח רוחני בישיבת "עץ חיים" בירושלים, ובהמשך הקים בחצר ביתו הצנוע בשכונת משכנות ישראל (ברחוב שקרוי כיום על שמו) את ישיבת "בית אריה". הבית הכיל חדרון אחד צר וארוך, עם מחיצה שהפרידה בין מיטת העץ למטבח שהיה מצויד בפתילייה בלבד.
5 צפייה בגלריה
הרב אריה לוין עם מנחם בגין בכותל לאחר מלחמת ששת הימים
(צילום: באדיבות מרכז מורשת הרב אריה לוין)
לוין נודע בכינויו "אבי האסירים" מפני שהקפיד ללכת מדי שבת, במשך כ-25 שנים, עוד מתקופת המנדט הבריטי, לבקר אסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם ולרומם את נפשם, ולמסור להם מכתבים מבני משפחותיהם, בזמן שהוא מתעקש לא לקבל תמורה כספית על פועלו.
ביקוריו אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום היו הידועים ביותר. הוא לא בא אליהם כאיש מפלגה, מכיוון שלא השתייך מעולם לסיעה או לפלג כלשהו. "בית הדין הצבאי דן אותי למיתה. בשבת הראשונה שלאחר מתן פסק הדין, הגיע הרב לוין לראותני", סיפר יעקב קוטיק, אחד האסירים היהודים שנתפסו על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל. "רק נכנס, לפת בשתי ידיו את ידיי ואמר: 'הם לא יזכו להרוג יהודי בירושלים'. לאחר שהתפלל איתי, מסר לידי ספר תהילים ואמר 'קרא בתהילים והאמן תאמין כי לא תמות'. דבריו מלאי הביטחון הפיחו בי תקווה. בחלוף שבוע, הוענקה לי חנינה ממפקד הצבא הבריטי, כשעונש המוות הומר למאסר עולם".
"סבי חזר לבקרו, נשק לו ואמר יחד עם האסיר את ברכת הגומל", אומר הנכד, הרב לוין. "כששוחרר מהכלא, הגיע האסיר אל בית הרב לסעודה שלישית בשבת, וזכה ליחס חם מצידו. סבי שלף בקבוק יין ואמר שאת בקבוק היין קנה ביום שבו הוחלף גזר דין המוות במאסר עולם, תוך שהוא מקדיש את שתייתו ליום שחרורו של אותו אסיר".
הרב לוין ביקר בקביעות גם בבתי החולים בירושלים – וביקר גם את המאושפזים בבתי החולים למצורעים בשכונת טלביה ובבית לחם, שם עודד את יושביהם המבודדים. לאחר הקמת המדינה, נהג לבקר פצועי צה"ל בבתי חולים, וראה בהם צדיקים ומלאכים ש"איש מאיתנו אינו יודע להעריכם כראוי", לדבריו. הרב לוין נהג לערוך גם ביקורי ניחום אבלים בבתי חללי צה"ל ולעודד את בני המשפחות השכולות, תוך שהוא מציין את גודל הזכות של קידוש השם שעשו יקיריהם.
יחד – יש חילוקי דעות
אחד הסיפורים שאפשר ללמוד מהם על טוב ליבו של מי שזכה לכינוי "הצדיק הירושלמי", נוגע למפגש ברחוב בינו ובין אחד מלוחמי המחתרות. "כשאותו אדם ראה את סבי, הוא עבר למדרכה שממול. כששאל אותו סבי מה הסיבה לכך שעשה זאת, אמר לו אותו אדם שזה נבע מהעובדה שאין לו כיפה על ראשו. סבי מיד הרגיע את אותו אדם ואמר שמכיוון שהוא נמוך קומה, הוא רואה עד גובה הלב. כלומר, אין זה משנה אם על ראשו של אדם יש כיפה או לא, מה שחשוב הוא מה שיש בליבו", מספר הנכד, הרב לוין.
לדבריו, "עלינו להמשיך במשנת סבי, כך שכל השיח הפלגני לא יישמע, אלא רק שיח מכבד ומעריך. סבא השתייך לעם ישראל, ללא הבדל וללא שיוך פוליטי". הוא מקשר את דבריו לחג הפסח המתקרב: "המסורת היהודית והתורה כה יפות, אסור להרוס אותן. סיפור ההגדה שבו מתוארת יציאת עם ישראל ממצרים, והטקס שנערך בליל שביעי של פסח ובו אנשים מכלל הקהילות בצפון תל אביב – דתיים וחילונים כאחד – יוצאים אל חוף הים ופוצחים בשירת הים ובשירי החג, מסמלים יותר מכול כמה חשוב להדגיש שאנחנו לא אחידים, אלא מאוחדים".
בהקשר של הסיסמה "יחד ננצח", הרב לוין מציין כי פירוק המילה "יחד" מוליד את המשפט "יש חילוקי דעות". לדבריו, מותר שיהיו חילוקי דעות, אבל חשוב לשמור על האחדות והאמונה: "עם היחס הנכון והיכולת להעביר את המסר בצורה הנכונה, אין לי ספק שערכי הערבות ההדדית יתנוססו בגאון – ממש כהנחלת משנתו של סבי הצדיק".
סבו, הרב אריה לוין, נפטר בגיל 84 בערב שבת הגדול במרכז הרפואי הדסה, ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים. בקשתו לא להספידו התמלאה, הן בשל קדושת השבת והן בשל חודש ניסן שלא נהוג להספיד בו. בשנת תשס"ה (2005) הוקם "מרכז מורשת הרב אריה לוין" להנצחת מורשתו ומפעליו. באותה שנה, במלאת 120 שנה להולדתו ו-100 שנה לעלייתו לישראל, הונפקה מדליה ממלכתית להנצחת דמותו הייחודית. בצידה האחד הופיעו פניו של הרב, אשנב עם סורגים (סמל לבתי הכלא הבריטיים) והמשפט "איש צדיק היה", ובצד השני הופיעו שכונת מגוריו של הרב לוין, ידיו העוטפות במחווה אופיינית של עידוד ונחמה את ידי מי שזקוק לכך, והברכה "ישועת ה' כהרף עין" שהייתה שגורה בפיו.
"נתגלמו באיש הצדיק הזה תכונות מיוחדות של תום וטוהר, של אהבת ישראל ואהבת אדם ללא מצרים וללא חשבון, של אמונה וחום ושל לב טוב, וכל אלה קרנו ממנו, מדמותו, מעיניו, ממבטו, ממבע פניו. דבריו שיצאו מן הלב נכנסו תמיד ומיד אל הלב, כי דברי אמת ואמונה היו ולא מליצות ריקות", כתב בשבחו חיים הרצוג ז"ל, נשיאה השישי של מדינת ישראל.
