הטרגדיה שפקדה את ביתם של רבי מאיר וברוריה הייתה קשה מנשוא. שני ילדיהם הקטנים, יפהפיים ומושלמים כמו מלאכים, מתו באופן פתאומי. ההלוויה הייתה קורעת לב, בכי נשמע מכל פינה וההורים, ברוריה ורבי מאיר, כמו גם האחים והדודים, קיבלו עליהם בלב כבד את הדין. "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". אלא שאז קרע את הדממה המתוחה קולו של אחד מגדולי הדור: "למה אתם מברכים אותו? הוא לא מבורך, לא הוא ולא שמו, לא עתה ולא לעולם".
רבי אלישע, בנו של אבויה, מגדולי התנאים בדור שלאחר החורבן. הוא היה הדובר. המלווים והתלמידים הרבים נבעתו: האם דעתו של הרבי נטרפה עליו? איזה דיבוק אחז בו? אבל אלישע לא נבהל. "אני לא רבי, אני אַחֵר", ענה להם, ופנה שוב לאלוהים: "אין השגחה ואין משמעות. אין שכר ואין עונש. מלחמה לי אתך, אני שונא אותך".
(שירו של אהוד בנאי על ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס)
האירוע הזה שמתואר בספרה של יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", אולי לא התרחש במציאות, אבל ברנדס משוכנעת שהוא היה יכול להתרחש. כמו רבים לפניה, וגם אחריה, היא מנסה לפענח את דמותו של האיש שהיה לאחת הדמויות המסתוריות בהיסטוריה היהודית: אַחֵר – אלישע בן אבויה – האיש שקיצץ בנטיעות, זה ששנה ופרש, גדול הכופרים של ארון הספרים היהודי.
הביקור אצל הזונה
מדוע דמותו של אלישע בן אבויה כה מרתקת אותנו, גם קרוב ל-2,000 שנים לאחר פטירתו? מה יש בתנא הגדול הזה שנעשה כופר, שקוסם להמונים ומאתגר סופרים גדולים, ממילטון שטיינברג ("כעלה נידף") ועד חיים באר ("בחזרה מעמק רפאים"), לפרסם יצירות סביב דמותו? איל חיות-מן, סופר וד"ר לפילוסופיה יהודית שבעצמו פרסם לאחרונה ספר בשם "מסכת תהום" סביב אלישע ובני דורו, סבור כי המסתורין והתשוקה לאיש נובעים דווקא מדמותו הדואלית: "הוא כופר, אבל אז מסתובב ליד בית המדרש ונשאר אחד מן החבורה. הוא הופך למשת"פ של הרומאים כנגד אחיו, אבל לומד תורה עם רבי מאיר. איננו באמת יודעים מה גרם לכפירה הגדולה שלו, ואיך היא בכלל נראתה".
חז"ל מציגים הסברים ותיאורים שונים לכפירה ולגורמיה: לפי הסבר אחד, זמר יווני כמו גם ספרי מינים (כינוי לכופרים ולמתנגדים לדרכם של חז"ל) היו לחם חוקו. לפי הסבר אחר הוא צפה בילד שטיפס, לבקשת אביו, על עץ כדי להוריד ממנו גוזלים, ולאחר שקיים את שתי המצוות שעליהן הבטיחה התורה אריכות ימים – כיבוד אב ושילוח הקן – נפל מן העץ ומת. היכן אריכות ימיו של זה? התמרמר אלישע. קובלנה אחרת כלפי האל מיוחסת לו בעקבות מחזה איום שנגלה אליו: לשונו של התנא רבי חוצפית המתורגמן מוטלת הייתה באשפה, לאחר שהוצא להורג בידי הרומאים – "פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?" הזדעזע אלישע.
הכפירה, מתברר, לא הייתה רק ורבלית. רק איבד את אמונתו, וכבר מיהר אלישע לביתה של אישה זונה וביקש לקיים איתה יחסים. היה זה ביום השבת, והפרוצה, שזיהתה את אחד מגדולי החכמים בפתח ביתה, שפשפה את עיניה: רגע, אתה לא רבי אלישע בן אבויה, אחד מגדולי הרבנים? אלישע לא השיב לה. במקום זאת, הוא עקר מולה צנון מערוגתו, כשבכך הוא מחלל את השבת. הוא הגיש לזונה את הירק, וזו מלמלה: זה לא אלישע. אַחֵר הוא.
הכינוי הלא-מחמיא דבק ב"אחר", וחז"ל מייחסים לו עוד לא מעט מעשים איומים, בהם מתן עצות לרומאים כיצד יש להכשיל את אחיו היהודים בחילול שבת ואפילו מעשי רצח של תלמידים העוסקים בתורה – לא פחות. אבל גם אחרי ריבוי המקורות, נדמה כי הסיפור החז"לי המסעיר ביותר סביב אלישע הוא כניסתו לאתר הפלאי, המסתורי והכמוס ביותר ביהדות: הפרדס.
חידה בתוך חידה
"מַעֲשֶׂה בְּאַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס...
הָרְבִיעִי חָזַר, אֲבָל הָפַךְ אַחֵר
עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ הוּא בְּקֹשִׁי מְדַבֵּר
נוֹסֵעַ וְשׁוֹתֵק אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר
וְאֶל הַבַּיִת אֶל הָאוֹר, הוּא לֹא יָכוֹל לַחֲזֹר".
אהוד בנאי, שחיבר את השיר המקסים "מעשה בארבעה" על ארבעת התנאים מהסיפור, ניסה במאמר מעמיק לפענח את אותו מסע מסתורי: "ככל הנראה מדובר על מסע רוחני לעולמות עליונים. מעין מדיטציה קבלית ברמות גבוהות ביותר... מקום שבו גבולות התודעה והתפיסה משתנים", הוא כותב.
אבל מהו בדיוק המקום הזה? מה קורה שם? לפי הסיפור המופיע בתלמוד, ארבעה חכמים נכנסו לפרדס – בן עזאי הציץ ומת, בן זומא "הציץ ונפגע" (נטרפה דעתו), אחר "קיצץ בנטיעות" (כפר בעיקרי האמונה היהודית) ורבי עקיבא יצא בשלום. למה או איך הפרדס ההוא הצליח להרוג את בן עזאי, לזרוק טירוף בבן זומא ולערער את אמונתו של אלישע, בעוד רבי עקיבא היחיד שנכנס אליו ויצא בשלום?
4 צפייה בגלריה
יוכי ברנדס. "אני מאמינה ששורש הנשמה של אלישע קרוב לשורש הנשמה של הבעל שם טוב"
(צילום: יוגב עמרני)
חיות-מן מפנה לספרו של פרופ' יהודה ליבס, המתייחס למדרש שבו מתואר מפגש של הארבעה שנכנסו לפרדס עם מלאך בשם מטטרון, שבניגוד לשאר המלאכים בחר להישאר לשבת ולא לעמוד. ליבס מסביר כי המלאך כתב את חובותיהם של בני ישראל, ואלישע, שלא יכול היה לעמוד מול חוסר הצדק שפקד את בני עמו, הגיע למסקנה כי יש "שתי רשויות" – כלומר, עוד ישות טרנסצנדנטית (על-טבעית) מלבד אלוהים – ועל כן "קיצץ בנטיעות". הרעיון הזה מתיישב עם קשייו של אלישע מול חוסר הצדק באירוע הנער שנפל ומת לאחר ששילח את הקן לבקשת אביו, לשונו של רבי חוצפית המתורגמן ובכלל מותם של מאות אלפי היהודים במרד בר כוכבא הגדול.
בספרו "מסכת תהום", חיות-מן בוחר לצעוד במסלול של ספרות הפנטזיה והמיסטיקה, והוא מייצר שני עולמות מופלאים שליוו את אלישע ואת חבריו: ההיכלות הגבוהים וכוחות הקדושה מול התהום האיומה וכוחות הטומאה: "אלישע שלי שילם מחירים כואבים מאוד כדי לטפס במדרגות אל ההיכלות הגבוהים, הוא כל העת נאבק בין הכוחות הטהורים והטמאים, הקדושים והפסולים, כדי למצוא נתיב שבו הוא יוכל לפסוע".
אחרי החורבן התכנס העם ליהדות של לימוד תורה, במקום תיווכה של עבודת בית המקדש אל האל – אבל לאלישע ולחכמים נוספים זה לא הספיק. הוא רצה את החיבור הישיר לאלוהים, ומכאן הכניסה לפרדס.
חיות-מן, שסיים דוקטורט בקבלה באוניברסיטת תל אביב, מגדיר את עצמו כ"כותב חילוני שלא מחויב למקורות", ועל כן מרשה לעצמו "לשחק איתם": "מחד חותר אלישע לקדושה ולנשגב, מאידך מעורבים בזה אלמנטים של חטא וויתור על אהבה גדולה".
בין מרד בר כוכבא לשואה
"אני חושבת שהתמונות שצפו לנגד עיניהם של ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס היו כה איומות, עד שהתהייה שלי היא איך רבי אלישע 'רק' כפר ולא מת או השתגע", אומרת יוכי ברנדס, המשוכנעת כי התנאים ראו את "גורלו של עם ישראל". לתפיסתה, הם ראו את כל מה שעתיד לבוא על העם היהודי: "גדודי מסעי הצלב וטבח קהילות אשכנז, עלילות דם, עינויי האינקוויזיציה וההוצאות להורג הפומביות, פרעות ת"ח ות"ט".
ככל שהעמיקו החכמים אל תוך הפרדס, אומרת ברנדס, התמונות נהיו קשות יותר, עד שהם ראו את המראות הקשים מכול – של השואה: "גדרות ברזל גבוהות, ארובות חותכות את קו הרקיע, עשן סמיך ושחור עולה מהן, ריח בשר אדם שרוף נישא באוויר ומיליוני גופות של בני ישראל שדופות, מעונות, שאימת המוות עוד ניבטת מעיניהן הפעורות".
אבל רבי עקיבא יצא בשלום.
"המדרש אכן מדווח שרבי עקיבא לא נפגע. אני חושבת שהתנא הגדול בהחלט הושפע מן המראות. אמרתו המפורסמת – 'הכול צפוי והרשות נתונה' – היא ביטוי לתפיסתו כי על העם היהודי לקחת את גורלו בידיו. בעקבות התמונות הקשות שצפו בפרדס, הוא תומך בכל כוחו במרד בר כוכבא ומנסה להילחם בגורל הצפוי לעמו. הוא האמין שאסור ללכת כצאן לטבח, הוא האמין שכדי לא להגיע לגורל הנורא הזה אנחנו חייבים לא להיות פסיביים אלא אקטיביים, ולמרוד ברומאים. אבל רבי עקיבא, כמו גיבור של טרגדיה יוונית, מפיל אותנו לגורל שנגדו הוא נלחם. הכישלון של המרד יצר אצל עם ישראל רתיעה טוטאלית ממלחמה, ובעקבותיו נוצרו שלוש השבועות, שזה שם קוד לתפיסה שאוסרת על עם ישראל להביא את הגאולה במו ידיו. עד לציונות, שהצליחה לעשות את מה שרבי עקיבא ניסה ולא עלה בידו".
מותו של כופר או מאמין?
מסופר שביום כיפור שחל בשבת הלך רבי מאיר בצידו של סוס שעליו רכב לא פחות מאשר רבו לשעבר, ואולי עדיין, אלישע בן אבויה. האיש בעל המראה הרומאי שבחר לחלל את שני הימים הקדושים עסוק בהעברת תורתו לתלמידו, כשלפתע הוא קורא: רבי מאיר, ספרתי את צעדי סוסי ולפי חשבוני אסור לך לצעוד יותר, שכן כאן עובר גבול תחום שבת. רבי מאיר, מזועזע, מקשה: אף אתה חזור בך! הרי אם חוכמתך כה רבה, מדוע אינך חוזר בתשובה? אלישע משיב כי שמע בת קול, אות שמיימית, שהכריזה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (כולם יכולים לחזור בתשובה, חוץ ממנו). בעקבות הסיפור החז"לי הזה, כתב לימים הסופר משה שמיר את סיפורו הקצר "על סוסו בשבת".
זמן נוסף חולף, ואלישע נופל למשכב. רבי מאיר, שוב, לא נוטש אותו, ומגיע לבקר את רבו. כשאלישע גוסס, מפציר בו התלמיד: אנא שוב בתשובה קודם מיתתך. אלישע מקשה, "ועד כאן מקבלים?" – כלומר, האם קיימת תשובה לחוטא כה גדול מסוגי? רבי מאיר דורש לו את תהילים: "תשב אנוש עד דכא – עד דכדוכה של נפש". בתגובה פורץ אלישע בבכי שנמשך עד למותו. רבי מאיר שמח וקרא: "דומה שמתוך תשובה נסתלק רבי".
אלא שבשמיים, מסתבר, לא מיהרו לקבל את נשמתו של אלישע: מחד גדול הכופרים, ומאידך תלמיד חכם שלא הפסיק ללמוד. הוא נקלע לכף הקלע, עד שלבסוף, מספרת הגמרא, רבי מאיר ורבי יוחנן פעלו למענו גם אחרי פטירתם שלהם: עלה עשן מקברו, הוא נשפט בגיהינום, יצא משם והגיע למנוחתו לגן העדן.
"חז"ל היו צריכים או רצו דיאלוג תמידי עם מישהו ששונה מהם, שמאתגר אותם", סבור חיות-מן, "הם מנהלים שיח עם מטרוניתות, עם מינים, עם נוצרים ובינם ובין עצמם, כמו למשל הסיפור המוכר על רבי יוחנן וריש לקיש. הסנטימנט הזה של קריאת תיגר לא היה ייחודי רק לאלישע אלא שבניגוד לאחרים, הוא לקח אותו צעד אחד רחוק מדי". אלא שחרף הביקורת והמחלוקות החריפות, האהבה ששררה ביניהם לא נשכחה, וכמו שכתב יפה אהוד בנאי: "זה סיפור שמראה כמה הקשר הזה בין התנאים היה חברות שחוצה גבולות".
ברנדס סבורה שלאלישע הייתה "כמעט נשמה חסידית", כזו שטעונה ברגש, באהבה ובייסורים, ולכן הוא כופר ואפילו שונא את האל מצד אחד, אך באותה נשימה הוא כנראה גם אוהב אותו ומחובר אליו מאוד. "הוא התקוטט עם אלוהים דווקא מתוך הציפיות הכבירות שלו ממנו, לצד הדאגה שלו לעם ישראל. אני חושבת שזו הסיבה שהתנאים הגדולים נמשכו לדמות המיוסרת הזו", היא מנתחת. "אני מאמינה ששורש הנשמה של אלישע קרוב לשורש הנשמה של הבעל שם טוב. שניהם הבינו שהגאולה לא תתרחש בקרוב ואת שניהם עינו הייסורים הפנימיים – בגלל הסבל של עם ישראל. אלא שבעוד הבעש"ט ניתב את הר הגעש הפנימי הזה ליצירת דרך רוחנית חדשה ומופלאה שהצילה את העם היהודי, החסידות, אלישע בחר לשמר את הצעקה הדתית בתוכו והיא פעפעה בו בדרכה להרס מוחלט".
