כמו רבים אחרים, מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023 טלטלה את תפיסת העולם של המשורר יצחק כהן, שחי במושב שובה בעוטף עזה. הטבח שהוביל חמאס חיסל את שאריות האמונה שלו באפשרות של שלום ודו-קיום בארץ, וגם השפיע על תפיסתו האמונית. בניגוד אולי למצופה, הוא רק התקרב חזרה לדת ולאלוהים, לעולם הדתי שבו גדל וממנו שמר מרחק במשך קרוב לעשור.
יצחק כהן קורא שיר על עזה מתוך ספרו הראשון מ-2020
"התהליך התחיל עוד קודם ואפשר לומר שהגעתי למלחמה כבר ב-40% דתיות, ואז הייתה קפיצה משמעותית. מה קרה במלחמה? עד היום אני מנסה להסביר לעצמי", הוא אומר. "אני חושב שיש פה שני דברים. הראשון קשור לצורך בבהירות מוסרית. מעבר לזה, הבנתי שקיום לאומי בארץ ישראל מוכרח להיות מלווה בזהות יהודית. יש לי גם שאלות אישיות שקשורות למה שאני צריך באופן אישי ומאיפה באתי, אבל יש גם הבנה שללא החיבור לאלמנט היהודי, הסיפור הציוני לא יחזיק מעמד".
חלק מהתובנות שהיו לו בתקופה הזו נכללות בספרו החדש "שישה ירחים" (הוצאת קדם ובית אורי צבי), יומן מלחמה שכתב בין אוקטובר 2023 לאפריל 2024. מדובר באוסף של רשומות שפרסם כהן בפייסבוק, המופיעות בסדר כרונולוגי לפי התאריך שבו פורסמו, בנוסח המקורי שלהן כמעט ללא עריכה. ההגיגים שלו רחוקים מתקינות פוליטית. לחמאס הוא קורא "חמס", את האסלאם שמשתקף באזורנו הוא מכנה "דת אלילית" וכשהדם רתח לאחר הטבח הוא כתב את המילים הבאות: "ארורה את עזה ותומכייך ארורים. שפופה תלכי תמיד. צרת לב ואכולת ספקות וחסרת אמונה. ובכל יום אזכיר את רשעתך ובכל יום אבעיר את שנאתי ולא אפסיק להתפלל על חורבנך".
קטעים רבים מסתיימים בייחול "בחורבן עזה ננוחם". בדצמבר שעבר הוא הסביר את בחירתו להתמקד במסר הזה בכתביו, ולא במסר חיובי יותר לגבי בניין ציון: "הטוב, מטבעו להתגבר. אבל הרע, אין מטבעו להתבער. הוא זקוק לכך שיבערו אותו". הוא הבהיר שכוונתו לכך שעזה אינה צריכה להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית.
10 צפייה בגלריה
יצחק כהן בנקודת תצפית המשקיפה על רצועת עזה. "ללא חיבור ליהדות, לא נחזיק מעמד"
(צילום: שמואל מוניץ)
אם נתמקד רגע בפואטיקה, כהן הוא מהקולות המקוריים בשירה העברית העכשווית. ספרו הראשון, "כמעט טוב מאוד" (הוצאת פרדס, 2020), זיכה אותו בציון לשבח בפרס רעיית הנשיא לשירה עברית. ספרו השני, "אין לי יותר ממי שאני", ראה אור בהוצאת משיב הרוח ממש בתחילת המלחמה. בשירתו הוא עוסק בצורה כנה ופתוחה בשאלות הקשורות לגבריות, לאמונה וליצר, וגם לסביבה שבה אנו חיים. לעיתים צצות בשיריו הצהרות נועזות. באחד משירי ספר הביכורים שלו נכתב: "אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לֶאֱהֹב נָשִׁים יָפוֹת. זֶה מְבַלְבֵּל / כְּמוֹ לְקַבֵּל כַּדּוּר כְּשֶׁאַתָּה מוּל הַשּׁוֹעֵר לְבַד בָּרְחָבָה. עַד שֶׁהִיא / חוֹצָה אֶת הַמֶּרְחָק, הָאַהֲבָה שֶׁלִּי צוֹבֶרֶת תְּאוּצָה שְׁלִילִית". בשיר אחר מספרו השני הוא מצהיר: "הָיִיתִי רוֹצֶה אֶת כָּל הַנָּשִׁים בָּעוֹלָם. / אֶת רֻבָּן לְכָל הַפָּחוֹת".
שיר אחד מספרו הראשון, ששאב השראה מהקוראן (שאותו הוא קרא פעמיים – בתרגומו לעברית), שופך אור על יחסו הטעון לשכנים מעבר לגבול. "אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי", הוא כתב בו בין השאר, "כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ". השיר, שנכתב מספר שנים לפני טבח שמחת תורה תשפ"ד, מקבל משמעות חדשה ומצמררת היום. "שמעתי פירושים משני הכיוונים על השיר הזה", הוא אומר. "האם הוא מדבר על הצד הישראלי או על הצד העזתי? זה פתוח לפרשנות, אבל כשכתבתי אותו התכוונתי לצד הישראלי ולתשוקה לשלום. 'נכספה נפשך למבקשי רעתה'. אני מזהיר: אל תתקרב לגדר, לא מחכה לך שם יד מושטת".
מצד שני, בשיר אחר מאותו ספר הוא כתב: "יֵשׁ לִי חֲלוֹם לְהִכָּנֵס בְּעַזָּה. לֹא בְּמַדִּים. לִלְמֹד עֲרָבִית עַל הַיָּם (...) גַּם אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לַנְּכָדִים אֵיךְ עָשִׂיתִי כָּאן טֵסְט וְקָנִיתִי / דָּגִים לְשַׁבָּת". "זה מבטא איזו פנטזיה שיכול להיות משהו אחר. דוד שלי היה מספר איך הוא היה מביא מעזה דגים לשבת", הוא נזכר. הפנטזיה הזו התנפצה מבחינתו.
"הבנתי שאין לי מקום בחברה לא דתית"
כהן גדל בבית דתי. "למדתי בישיבה הרבה שנים. הורדתי את הכיפה בסביבות גיל 27. עם השנים הרגשתי שאני לא יכול להביא את השפה הדתית מבית המדרש לסביבה שבה אני נמצא, וכשאני כבר עושה את זה, זה נתפס כמשהו אקזוטי", הוא מתמצת את התהפוכות שעבר. "הרגש הזה הלך והתחזק. אני חושב שהיה ניצן לתחושות שלי במבצע שומר החומות. הצורך להבחין בבירור בין טוב לרע, מי אויב ומי אוהב, התעורר בי אז בפעם הראשונה".
גם המאבק סביב הרפורמה במערכת המשפט השפיע לדבריו: "הבנתי שאין לי מקום בחברה לא דתית, שתפיסת המציאות שלי אחרת. היו לי המון חברים שהפגינו נגד הרפורמה. גם אני לא ראיתי בחיוב את הרפורמה, אבל לא התנגדתי בכל עוצמת האנרגיות הנפשיות ולא הצלחתי להבין את גובה הלהבות. באותה תקופה כבר התחלתי להגיד את ברכות השחר ברכבת, אפילו קריאת שמע מדי פעם".
המלחמה חיזקה עוד יותר את זהותו הדתית, עד לחזרה מלאה לשמירת מצוות. "כבר מסתלבטים על (אליהו) יוסיאן אבל נדמה לי שהוא צודק בכך שבמזרח התיכון אי אפשר להיות אתאיסט או אדם ללא דת", הוא כתב ב-8 בנובמבר 2023, בקטע שנכלל ביומן המלחמה שלו, ובינואר הוא פירט: "ניסינו להתעלם מהדת... אבל כשהאויב שלך צורח את הדת שלו כל כך חזק לתוך האוזן שלך, אתה מבין ששפת האמונה לא עברה מן העולם ונאלץ לשאול את עצמך מה שלך אומרת".
הוא הרגיש שהשפה החילונית נותרה מגומגמת מול "אמונה שהיא תועבה": "יש אלילות בעולם, יש פולחן מוות, והוא צריך ביעור. יש חיים וטוב, יש מוות ורע, וצריך לבחור בחיים". כחודש וחצי אחרי הטבח הוא ביטא את תחושותיו: "אני בספק אם תודעה שאינה דתית מסוגלת להתמודד עם המלחמה שלפנינו".
"אני מתחיל להבין שזה אולי נכון לעולם כולו", הוא אומר בנוגע לחשיבות הזיקה לדת בעיניו. "האסלאם מכתיב סדר יום עולמי שלדעתי תובע מכל מקום שהוא מגיע אליו – אם אתה לא רוצה להיבלע, להיכבש ולהפוך בן חסות שלו, אתה צריך לנסח מה אתה חושב על הדבר הזה. האסלאם לא מדבר את השפה המערבית של זכויות אדם. אפשר לנסח תגובה מטריאליסטית ולומר שאם האסלאם יכבוש אותי זה לא יהיה נוח או נעים, אבל בפועל נוחות לא מוציאה אנשים להילחם. זו ארץ הקודש, המקום שבו נכתב התנ"ך. מי שמנסה להיות ניטרלי, מוצא את עצמו בצד הלא-נכון של המלחמה".
אני מניח שיש כאלה ש-7 באוקטובר דווקא הביא אותם למשבר אמוני ועורר אצלם שאלות כלפי אלוהים.
"אני נוטה להאשים בני אדם יותר מאשר את אלוהים, בטח באירועים כאלה, שהם אירועים מעשי ידי אדם באופן מובהק. בעיניי עיקר השאלה בנוגע לרוע בעולם הוא איך לזכור שיש רוע, ולא איך ייתכן שיש רוע. אני מרגיש ששמחת תורה היה כמו ברק של הבנה מהי המציאות, מה טוב ומה רע. אני מנסה לא לשכוח את הרגע של הבהירות הזו".
התעורר מאוחר וניצל
הוא בן 36, נשוי לאושרת ואב לארבעה ילדים. במקצועו הוא מורה לתנ"ך בתיכון הישיבתי נריה הממוקם בקריית החינוך שדות נגב. אנחנו נפגשים בתחילה בביתו בשובה, בצפון-מערב הנגב. הוא מתגורר במושב כבר 11 שנים, מקיץ 2013. "חיפשנו קהילה, ורצינו להתקרב להורים. ההורים של אושרת גרים ביישוב מעגלים ליד נתיבות וההורים שלי בבאר שבע. יש פה קהילה יפה ומיוחדת מאוד", הוא מסביר את ההחלטה לגור שם מלכתחילה.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 הוא היה אמור לצאת לריצה עם חבר. הם תכננו לרוץ לאנדרטת חץ שחור, אבל שניהם לא התעוררו בזמן. בדיעבד זה הציל אותם, כי באותו בוקר חדרו מחבלים לאזור.
בצעירותו התנדב כהן לשירות אזרחי כמדריך בקהילת רטורנו. "אחרי שמחת תורה תשפ"ד, אחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות הוא להוציא רישיון לנשק", הוא משתף. "אני חושב שהבסיס היה חוסר האונים שהרגשתי. בשמחת תורה הוצאתי מהמגירה את הסכינים של הבשר. לא הייתי היחיד; בכל המושב היו לנו אולי ארבעה או חמישה אקדחים ועוד רובה של הרבש"ץ. שמעתי שיש מסלול גיוס שמיועד לחרדים, שלב ב', שבו עושים הכשרה מהירה ומגיעים ישירות למילואים. התגייסתי דרך המסלול הזה, כי היה לי ברור שאני רוצה להיות בכיתת הכוננות פה במושב. בסיום ההכשרה שאבו אותי להגנה המרחבית, לכיתת הכוננות".
תקופת המילואים שלו במסגרת כיתת הכוננות נמשכה מנובמבר 2023 עד מרץ 2024. שאר המשפחה שלו חזרה למושב רק בחודש מרץ.
אתה מבין את מי שלא חזרו למושב?
"הרוב חזרו, אבל יש כמה משפחות שאני יודע שלא חזרו. אני מבין את מי שלא חזר. זה יכול להיות כבד לחלק מהאנשים. עדיין שומעים פה פיצוצים בלילות, מכיוון עזה, ואני מתעורר מזה לפעמים".
מוכן להתיישב ברצועת עזה
בהמשך הוא מלווה אותי לסיור באזור. אנחנו פוגשים מכוניות שרופות, מבקרים במתחם פסטיבל נובה בחניון רֵעים שבו התרחש הפיגוע הגדול בתולדות מדינת ישראל ומשקיפים מנקודת תצפית על רצועת עזה, משם אנחנו מבחינים שעולה עשן. בדרך אנחנו חולפים על פני מיגוניות מוות ואנדרטאות לזכר תצפיתניות שלא שמעו את קולן בזמן.
10 צפייה בגלריה
פלסטינים בתור למזון במרכז חלוקה ברצועת עזה. "מכיוון שאין לי רצון לטבוח בהם, אני חושב שהפתרון הוא הגירה"
(צילום: AP / Abdel Kareem Hana)
"אני לא מאמין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, או אפילו בפתרון של מיעוט גדול שחי פה בשלום, עם שכנות טובה ודו-קיום", מבהיר כהן, "אני מדבר על הפלטפורמה הנוכחית. זה קשור למסה של אוכלוסייה. יש צורך של אוכלוסיות וציבורים, כשהם מגיעים לגודל מסוים, להגדרה עצמית במובן הלאומי שלה. אתה לא באמת יכול לצפות מאוכלוסייה של מיליוני ערבים להיות אזרחים טובים ונאמנים של מדינת ישראל. זה לא יכול לעבוד. לכן אם אני מסתכל על הנתונים, אני חושב שנכון שיהיה רוב ברור של יהודים שחיים כאן, ומיעוט ערבי. מכיוון שאין לי רצון לטבוח בהם, אני חושב שהפתרון הוא הגירה. אפשר לקרוא לזה טרנספר, אפשר לקרוא לזה גירוש – אבל בסופו של דבר הכוונה היא שהנוכחות על האדמה הזאת לא תימשך כמו שהיא עכשיו".
זו אמירה קשה.
"גם לי הייתה פנטזיה להפיל את החומות, שהאדם יפגוש את האדם, שהכול בגלל המנהיגים שלנו, שפערים תרבותיים הם משהו שאפשר לגשר עליו בקלות. לגמרי התפכחתי מזה. אחרי סיטואציה כזאת, אני לא רואה שום פתרון חוץ מזה שערבים לא יוכלו להמשיך לגור בעזה במספרים גדולים – גם כעונש, וגם כמחשבה ריאלית. אני מאמין מאוד בהתיישבות יהודית ברצועה. כשאין התיישבות משמעותית, דרמטית, כמו שיש ביהודה ושומרון או בגולן, בסוף נסוגים והולכים כי הצבא מתעייף ונשחק. כשזה הבית שלך, אתה לא עוזב אותו כל כך מהר".
תהיה מוכן לעבור לגור ברצועת עזה, אם תחודש ההתיישבות היהודית שם?
"כן, בעזרת השם. ברגע שיהיה משהו ריאלי ויתאפשר. בסוף אני כבול גם למשפחה ויש עוד שיקולים, אבל זו מחשבה שקיימת".
10 צפייה בגלריה
מתחם פסטיבל נובה כפי שנראה לאחר הטבח. "כמו ברק של הבנה מה טוב ומה רע"
(צילום: Jack Guez / AFP)
בספר אתה גם מביע התנגדות להכנסת משאיות המזון, המים והדלק לרצועה. יאשימו אותך שאתה למעשה מציע לבצע פשעי מלחמה.
"מבחינתי כל עוד יש שם חטופים, אין בכלל לגיטימציה לדבר על משהו שאנחנו עושים לא בסדר. באיזו אמת מידה של מוסר, של צדק, יושבת בחורה במרחק כמה קילומטרים מפה בחדר, מרתף או מנהרה ולא משתחררת משם? מבחינתי אנחנו לא צריכים לדאוג לאויבים שלנו. יש עולם שלם שיכול להתערב ולטפל בזה".
הפחד להיות נאצי
בשלב מסוים הוא קיבל על עצמו להפסיק להשתמש במילה "פלסטינים", ובמקומה להשתמש רק במילה "ערבים". "כשאתה אומר 'פלסטינים' אתה נותן לנרטיב שלהם אישור, ומתחיל מהמגרש שלהם. המילה פלשתינה היא בכלל לא שלהם, היא הייתה לפניהם, זה לא קשור אליהם", הוא מסביר.
10 צפייה בגלריה
התשובה של יצחק כהן לשירו של יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"
(מתוך הספר "שישה ירחים")
שבוע וחצי לאחר מתקפת הטרור האכזרית בעוטף, כתב כהן: "קשה להודות שהקנאים צדקו. כל ימינו אנו עמלים ליצור לעצמנו תמונת עולם שיש בה שפיות ואין בה שיגעון, שיש בה יומרה למפות את הטוב ואת הרע, שיש בה גוונים ולא שחור לבן. מתכווצים לנוכח הערכות חריפות מדי. ועכשיו מה. הכול התמוטט. קשה מאוד לחיות יומיום בתודעה שיש מי שחורש עליי רעה ומבקש לרצוח אותי בחדרי, קשה לא פחות להתחייב לאחריות המוסרית המוטלת עליי בעקבות כך. איך אפשר להודות שאותם אלה שלא הפסקנו לגנות כגזענים, אותם אלה שבהם ראינו את מקור כל צרותינו וסבלנו, שהם צדקו. שתפיסת העולם שלהם הרבה יותר קרובה לצרכים שלנו, שהצורה שבה הם התנהלו במרחב הייתה נכונה, שאין תועלת בהתגוננות ממושכת, שצריך להכריע, שהטענה ששונאים אותנו, רוצים לטבוח בנו, וזה או אנחנו או הם, היא לא הזיה דתית משיחית אלא מציאות מדממת? כמה רצינו להאמין שאנחנו חיים בעולם אחר, שבו נוכל לשמור על התדמית הנאה שטיפחנו לעצמנו, על תמונת העולם המאוזנת והמהוגנת. כמה קשה לגלות שטעינו מאוד".
"אני עדיין חושב שהקנאים צדקו", הוא מבהיר היום. "אין סיכוי להגיע להבנה עם הצד השני. זה משחק על כל הקופה. יכול להיות שיישארו פה מיעוטים, אבל אלה מיעוטים שיהיה להם ברור שהם מיעוטים. זה הפתרון המעשי שאני יכול לדמיין, לא פתרון משיחי".
10 צפייה בגלריה
פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "הביטוי שטבע זיהם את העברית ואת התודעה הישראלית"
(צילום: ברכה ל. אטינגר)
יש בכל זאת גם דברים שהוא התחרט עליהם בזמן שחלף מאז נכתבו. למשל, העובדה שלעסקת החטופים שיצאה לפועל הוא קרא "עסקה דפוקה ולא מוסרית". "אני רואה מה המשמעות של זה שאנשים חזרו. התכוונתי שהיא לא מוסרית כי היא ויתרה על הרבה אנשים, שנשארו מאחור שם ברצועת עזה", הוא מסביר. "היה ברור שאם אנחנו עושים עסקה חלקית, מי שלא נכלל בעסקה הולך להידפק עוד הרבה זמן. כנראה טוב שהייתה עסקה, אבל היא הייתה סוג של רע במיעוטו. עצם הדיבור עם חמאס, כאילו הם גוף לגיטימי – אין לי מילים להסביר כמה זה בעייתי. אבל בסוף יש פה חיי אדם. יכול להיות שצריך לעשות עסקה כמשהו פרקטי. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'".
אחת הנקודות שכהן מצביע עליהן הוא "הפחד להיות נאצי", שנמצא לדבריו במעמקי הנפש הישראלית. בהקשר הזה הוא מזכיר את פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, שטבע את הביטוי "יודונאצי". הוא טוען שהביטוי הזה הוא לא יותר מאשר "הלחם מפלצתי": "הביטוי הזה של ליבוביץ זיהם את העברית ואת התודעה הישראלית, כמו נגיף. פעם חשבתי שהביקורת שלו חשובה, שזה קיצוני אבל אולי יש בזה אמת. היום אני מבין שיש בזה רק רע".
היום יש מתנגדים חריפים של ישראל שמשווים אותה לגרמניה הנאצית.
"זה חלק מהמשחק: הם קוראים לנו 'נאצים' אבל מצד שני מוצאים ברצועת עזה עותקים של 'מיין קאמפף'. זו פשוט תעמולה. בהפוך על הפוך, זה קשור לטראומה שלנו. אתה רואה שחוץ מהגרמנים ומאיתנו אין אף עם שכל הזמן מרגיש לא בסדר או בסכנה לגלוש למקומות כאלה. הפחד הזה להפוך לשטן הוא לא במקום. יש לנו שורשים עמוקים שהם ההפך הגמור מהדבר הזה. לחשוב שאתה הרוע המוחלט – זה לא מתכתב עם המציאות. האם יכולות להיות סכנות, והמלחמה עלולה להשחית את נפש האדם? בוודאי שכן. גם התורה מתייחסת לזה. אולי גם יש בשטח תופעות שליליות. אבל לומר שעצם המלחמה היא הרוע הגמור, ואם אני נלחם על חיי אז אני בסכנה להפוך לנאצי – זה לא קשור למציאות".
10 צפייה בגלריה
פעילי ימין למען התיישבות ברצועת עזה. "אנחנו במשחק על כל הקופה"
(צילום: Janis Laizans / רויטרס)
דעותיו הנחרצות והשנויות במחלוקת של כהן גרמו לאנשים מסוימים להתרחק ממנו, בין השאר אישים מעולם השירה. "היו תגובות קשות לפוסטים שלי מצד כל מיני מבקרי שירה ומשוררים. אנשים בעולם השירה לא רוצים לתפוס את הצד המיליטנטי יותר, הצד הימני, שהוא כביכול אלים או אגרסיבי", הוא אומר, "אני לא מצליח למצוא את עצמי שם".
כיאה למשורר במלחמה, מעבר לעניינים פרקטיים הוא חושב לא מעט על חזון, על הבשורה שיש לעם ישראל להעניק לעולם. בעיניו, זו בשורה של צדק, של יציאה מעבדות לחירות ועצמאות בארץ המובטחת. "בסוף אני חושב שיהודי הוא מישהו שיש לי סיפור לספר, על האנושות, על אלוהים, על מוסר", הוא מסכם. "ברור שגם הייטק וחדשנות הם חלק מהסיפור הזה, ובפועל המדינה צריכה להיות חזקה – אבל אמונה ורוח הן דבר הכרחי".
