גילוי נאות: היה לי אינטרס אישי לכתוב על סוגיית המגורים בציבור החרדי. בעיקר אחרי שעשיתי בעצמי מעבר מעיר חרדית לעיר מעורבת לפני כחודש. גם אחרי שהתחלנו בתהליך ההתאקלמות, השאלות והמורכבויות עולות ביתר שאת. ילד בן ארבע שלא היה רגיל לראות מכוניות נוסעות בשבת נחשף פתאום למציאות הזאת, ואיך מסבירים לו אותה? אלה שאלות שבעבר הרחוק עסקו בהן לא מעט חרדים, והיום כבר הרבה פחות. החשיפה ההדדית הצטמצמה, ואיתה גם הצורך להסביר ולתווך את חייו של "הצד השני" או להכיר בעצם קיומו.
הנטייה האנושית האוניברסלית שואפת ברוב המקרים לא רק לסביבת מחיה הומוגנית, אלא גם לתחושת קהילתיות. באחד הטקסטים המכוננים בסוציולוגיה מתאר גאורג זימל את הבדידות ואת הניכור שחש בן הכפר שהיגר אל העיר בתהליך המהפכה התעשייתית, לצד האנונימיות והחופש שמזמנים חיי הכרך הסואן. אבל מלבד ההבדלים בין עיר לכפר בבחירת מקום מגורים יש היבטים רבים נוספים. אחד מהם הוא כמובן ההיבט הדתי, והיבט זה התחזק יותר ויותר לאורך שנות קיומה של המדינה.
7 צפייה בגלריה
מאה שערים. הבידול בין הקבוצות העמיק
(צילום: Andrzej Lisowski Travel / Shutterstock.com)
בראשית ימיה של מדינת ישראל נדמה שהייתה התרגשות רבתי סביב רעיון המגורים "בין יהודים". הם התקיימו בעיקר במרחבים העירוניים. בעוד המושבות והקיבוצים שמרו על אופי הומוגני, העיר הישראלית הפכה במידה רבה למרחב אינטגרטיבי, משלב. תחושת האחדות והגורל המשותף האפילו על ההבדלים המהותיים שכבר אז היו וגם על המחלוקות הרעיוניות העמוקות שפעפעו. מרכז תל אביב למשל היה שוקק חיים חרדיים, אפילו חסידיים, כאשר מספר אדמו"רים בחרו בעיר העברית הראשונה כמקום משכנם בארץ הקודש. חרדים היו למעשה פזורים בכל רחבי ישראל, מחיפה האדומה בצפון, דרך יישובי השרון הגדולים כמו כפר סבא ורעננה וכלה באזורי הפריפריה כמו נתיבות וחצור הגלילית.
עוד בסדרת הכתבות – מה חושבים החרדים:
גם תפיסת היהדות במרחב המשותף בקרב הציבור שאינו דתי הייתה שונה בתחילת הדרך. כולם זוכרים לצטט את דבריו של ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, בנושא פתיחת בתי קפה בשבת כצעד הפוגע ברגשות הציבור החרדי וחותר תחת רעיון "עיר עברית טהורה" כפי שהוא הבין אותה. היום הדברים נראים תלושים ומנוגדים לכל היגיון חילוני. אבל כבר אז, ממש מההתחלה, שאלת הפרהסיה, המרחב הציבורי, לוותה אט-אט במאבקים – לפני קום המדינה ואחריה, בעיקר באזורי המחיה המעורבים של חילונים וחרדים. בפרט סביב מבצרו של היישוב היהודי הישן בירושלים, מאה שערים, והקבוצות המיליטנטיות שעד היום שוכנות בו.
מציאות המאבק המתמיד על חיים דתיים חיזקה את האתוס שהלך ונבנה בקרב ההנהגה הרבנית החרדית של "גלות בין יהודים". זו הפכה להיות מלחמה בלתי פוסקת, והיא הובילה אותם לתהליך התכנסות משמעותי
אותם מאבקים על זהותו של המרחב ואופיו, שהחלו כבר בשנות ה-20 וה-30, הלכו והחריפו. גם מסמך הסטטוס-קוו המפורסם שניסה לעגן עד כמה שאפשר חיים משותפים של דתיים ושאינם דתיים בישראל, או חוק שעות עבודה ומנוחה המקבע את יום השבת כיום השבתון הרשמי בישראל, לא סייעו לפתרון אתגר המגורים משותפים. לכן גם בערים נוספות נרשמו חיכוכים בין דתיים לחילונים, גם אם אלה הובלטו פחות מהמאבקים בבירה. חיכוכים נרשמו סביב שאלת פתיחת בתי עסק במרחב הציבורי בשבתות ובחגי ישראל, אך גם בשאלות נוספות, כמו חנויות למזון לא כשר, בתי קולנוע (למשל קולנוע היכל בפתח תקווה), בריכות שחייה ועוד ועוד. כולן סוגיות שלמעשה יצרו בסביבת המגורים תחושה של מלחמת תרבות מתמשכת.
האווירה הזו הונצחה היטב בסרט הקאלט "השוטר אזולאי", בסצנה המפורסמת שבה נדרש השוטר אזולאי לפנות מפגינים חרדים, מה שמתפתח לחידון ידיעת תנ"ך באופן קומי – ובאופן פחות קומי, מרפרר לסאבטקסט שמלווה מאז את יחסי החרדים-חילונים בשאלת מיהו "היהודי הראוי".
תוכנית ההיפרדות? עשינו את זה כבר
בניגוד למה שנהוג לחשוב, החלק הזה של המערכה הסתיים בשנות ה-70 וה-80 דווקא בהפסד צורב לצד הדתי. מציאות המאבק המתמיד על חיים דתיים חיזקה את האתוס שהלך ונבנה בקרב ההנהגה הרבנית החרדית של "גלות בין יהודים". זו הפכה להיות מלחמה בלתי פוסקת במציאות דמוגרפית שבה החרדים היו בנחיתות מספרית מובהקת, והיא הובילה אותם לתהליך התכנסות משמעותי. כן נשארו קהילות חרדיות קטנות בערים שונות, אבל רובו של הציבור החרדי החל להגר לשני מרכזים משמעותיים – בני ברק והשכונות סביב מאה שערים בירושלים.
תהליך זה לווה במאפיינים נוספים שהעמיקו את הבידול בין הקבוצות. כמעט במקביל, למשל, החלה גם ירידה בשיעור הגברים החרדים העובדים ומשרתים בצה"ל, ולצידה תהליך הקצנה בתוך מערכת החינוך החרדית לבנים ומעבר למסגרות בעלות שיעור הולך ויורד של לימודי ליבה. בני ברק הפכה לעיר מקלט לשומרי דת ומסורת וגם שם, אולי כתגובה הופכית, החרדיות הלכה והקצינה. בבני ברק החל תהליך נטישה של חילונים ובהמשך גם של דתיים לאומיים, שהיגרו ליהודה ושומרון או לחלופין לגבעת שמואל ולפתח תקווה. חרדים נטשו במקביל את תל אביב, את כפר סבא ועוד.
הערים החרדיות הוקמו ללא מחשבה מעמיקה על אזורי תעסוקה או מרכזי תעשייה, ובהתאם גם שרידותן הכלכלית הלכה והפכה לבעיה משמעותית של המדינה. ה"גטאות מרצון" וההסתגרות מפני החוץ החילוני המאיים הפכו למלכודת עוני
מדיניות ההגירה הספונטנית הייתה של מגורים נפרדים והקטנת החיכוך בין האוכלוסיות למינימום הנדרש. זו גם הסיבה שכאשר לפני כשלושה עשורים צר היה המקום מלהכיל את הדור הצעיר החרדי, מיהרה המדינה לבנות ערים "לחרדים בלבד". ערים שבהן ברור שהמרחב הציבורי לא רק יהיה דתי, אלא חרדי. שלא רק לא ייסעו בשבת אלא גם יהיה רופא תורן לא יהודי, שתהיה אזעקה שתבשר על כניסת השבת ועוד מאפיינים דומים. וכמובן – חנויות המזון, הביגוד ועוד, כולן יהיו תואמות לאוכלוסייה המתגוררת במקום. כך הוקמו הערים החרדיות ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד. מעבר לכך, רכסים עברה תהליך התחרדות מואץ, וכמובן בית שמש, שבה נבנתה "רמת בית שמש" כשכונה נפרדת מהעיר הוותיקה (והחילונית).
למהלך הזה התלוו כמובן קשיים לא מעטים. באופן לא מפתיע, המדד הסוציו-אקונומי בבית שמש, למשל, הלך והידרדר ביחס ישיר להתרחבות השכונות החרדיות. הערים החרדיות הוקמו ללא מחשבה מעמיקה על אזורי תעסוקה או מרכזי תעשייה, ובהתאם גם שרידותן הכלכלית הלכה והפכה לבעיה משמעותית של המדינה. ה"גטאות מרצון" וההסתגרות מפני החוץ החילוני המאיים הפכו למלכודת עוני. לא לחינם אמר או פלט פעם אלי ישי, יו"ר ש"ס לשעבר שהתנגד לפיצול העיר בית שמש, כי "בעיר חרדית מקבלים 80% הנחה בארנונה, עירייה לא יכולה להתקיים כך", והוסיף: "ללא חילונים אין הכנסות, אין מיסים, אין תעשייה" (2011).
מי שדווקא מצדד במודל החיים הנפרדים הוא מחליפו וקודמו, אריה דרעי, שממשיך גם היום במלוא המרץ לקדם את בנייתה של עיר חרדית חדשה בנגב בשם כסיף – בפרט לאחר שחריש, שהפוליטיקאים החרדים ייעדו לציבור החרדי, הפכה (בינתיים) לעיר מעורבת. את בעיית הארנונה ההולכת ומחריפה של הערים החרדיות החדשות פתרו בממשלה הנוכחית באמצעות "קרן הארנונה", לצד מענקי האיזון שהרשויות העניות מקבלות גם ככה מהמדינה. רשויות חזקות עם אזורי תעשייה משמעותיים נדרשות כעת להעביר את הרווחים לרשויות החלשות, מה שלכאורה מאפשר את המשך מדיניות ההפרדה בין האוכלוסיות.
לדמוגרפיה חוקים משלה
כל זה היה טוב ויפה, ואולי היה אפשר להמשיך במודל ערים נפרדות, אלא שכעת יש שני רכיבים משמעותיים שנוספו לתמהיל: הראשון הוא חוסר נכונות הולך ומתמשך מצד הרוב הלא-חרדי להמשיך ולשאת בנטל הכלכלי של העוני החרדי, והשני הוא הדמוגרפיה החרדית. גם אם חרדים (וחילונים) יהיו מעוניינים במדיניות אזורי מגורים נפרדים, קצב הגידול של האוכלוסייה החרדית (שהוא קצב גידול שמכפיל את עצמו בכל דור) לא מאפשר יותר את שימור המצב הקיים, וגם כסיף הדרומית לא תעזור.
קחו לדוגמה את אם הערים החרדיות, בני ברק. העיר הצפופה ביותר בישראל ובין הצפופות בעולם, שסיימה את עתודות הבנייה הקיימות בה. גם מתחמי המפעלים שעוד נותרו בתוך העיר בעשור האחרון (מפעל אסם, דובק ומתחם פיג'ו) פונו, וקומפלקס דירות צפוף נבנה במקומם. הרחבות בנייה פראיות הופכות את האפשרות לפרויקטים של התחדשות עירונית, כמו תמ"א, ללא כדאית כלכלית, ואיתן גם האיסור של הרבנים החרדים המחמירים על שימוש במעלית שבת. עקב סוגיה זו אסרו הרבנים החרדים בעיר בניית בניינים בני יותר משש קומות, מחשש שתושביהם ישתמשו במעליות שבת.
המציאות הזו הובילה את הדור הצעיר החרדי לנסות את מזלו בערים אחרות – ערים שבהן חיה עד כה אוכלוסייה חרדית קטנה ויציבה, ובעלת מאפיינים מתונים. כך למשל מה שהיה בעבר ריכוז חרדי סולידי בשכונת הדר בחיפה, הפך למובלעת חרדית גדולה. בכל שנה מגיעים לחיפה עשרות זוגות צעירים מריכוזי האם של בני ברק וירושלים. מחירי הדירות בעיר נמוכים ויש בה את התשתית הנדרשת להם, של בתי כנסת ומוסדות חינוך. זו מציאות שתורמת בין השאר לתהליך הקצנה, כי אותם צעירים "מייבאים" איתם את הנורמות המחמירות שהורגלו להן בערים החרדיות שמהן באו.
מה שקורה בשנים האחרונות בחיפה קורה בערים נוספות, כמו אשדוד, שהאוכלוסייה החרדית בה כבר פרצה מזמן את גבולות רובע ז' שבו התרכזה בעבר. זה קורה גם בצפת שהפכה אט-אט לחרדית בתהליך דומה לזה שעברה בית שמש. ערי פריפריה מרוחקות כמו חצור הגלילית בצפון וערד בדרום החליפו את צביונן. תהליכים דומים קורים בטבריה, בכרמיאל ובנוף הגליל, אבל גם בפתח תקווה ואפילו בשכונות מסוימות ברמת גן ובראש העין. המציאות הדמוגרפית כופה לא רק את מה שנחווה אצל החילונים כ"פלישה" לטריטוריה שהייתה בעבר בעלת גוון חילוני מובהק ומשנה את אופייה; היא גם כופה על החרדים שלא בהכרח בוחרים בכך חשיפה לפרהסיה של הרוב החילוני, על כל המשתמע מכך, ומציתה מחדש מלחמות דת שנס לחן.
צעדי ההתגוננות החילונית
מי שהייתה חלוצת התהליך היא ירושלים. שם הדמוגרפיה הובילה להפיכת שכונות בעלות צביון דתי לאומי או חילוני לחרדי במובהק, כמו שכונות רמות או בית וגן. ניר ברקת כראש עיריית ירושלים ניסה להתוות מדיניות שבמסגרתה יש שכונות שיוגדרו כחילוניות ויש כאלה שיוגדרו כחרדיות. בניסיון לצמצם את השפעות הדמוגרפיה הוקמו גם מנהלים קהילתיים נפרדים. המשמעות של המדיניות הזו הייתה בין השאר הימנעות מפתיחת גני ילדים ומוסדות חינוך לתושבים חרדים בשכונות שהוגדרו מראש כחילוניות.
אחת השכונות שעליה ניטשה מלחמת טריטוריה עזה בין חילונים לחרדים בירושלים הייתה קריית יובל. בפועל המציאות הדמוגרפית הכריעה את הכף, כמו גם העובדה שהשכונה הציעה לזוגות צעירים חרדים מגורים זולים משמעותית וקרבה לשכונות שכבר "התחרדו" – כן, המונח הזה – כמו בית וגן. מה לא עושים כדי להישאר בירושלים?
המציאות הזו מובילה עד היום ברמה התכנונית את שר הבינוי והשיכון, יצחק גולדקנופף, לא רק לסייע לזוגות חסידי גור לרכוש דירות זולות בערד המתחרדת (ע"ע החוק להענקת הנחה לרוכשי דירות עד 600 אלף שקל), אלא גם להמשיך ולפעול למען הקמת יישובים חרדיים חדשים וחיוב בבניית מרפסות סוכה בכל פרויקט חדש, במטרה להגדיל דרמטית את טווח אפשרויות הרכישה של הציבור החרדי.
רבים בחרו לעזוב את הערים החרדיות, והצעדים האלה מאלצים את שני הצדדים למציאות חיים מורכבת ודיכוטומית הרבה פחות. זו גם יכולה להיות הזדמנות גדולה להפריה וללמידה הדדית, שעד כה נמנעה מהציבור בעקבות מדיניות החיים בנפרד
ברקת לא לבד. לאורך העשור האחרון, ראשי ערים שחששו מגידול של אוכלוסייה חרדית קיימת או מכניסה מאסיבית של אוכלוסייה חרדית אל שטחן פתחו בשורה של צעדים. הם למשל סירבו באופן מוצהר לבנייה חדשה של פרויקטים שיוגדרו כמיועדים לציבור דתי ובהם מאפיינים כמו כיור כפול ומרפסות סוכה (שאותה מנסה כעת גולדקנופף לחייב בחוק), ולבנייה שאינה במגדלים, בניסיון לבלום כניסה של חרדים. הם גם בחרו שלא לפתוח מסגרות חינוכיות לחרדים, מאותה סיבה. רק כאשר הצליחה הקהילה החרדית להגיע למסה קריטית למרות ההגבלות (והיא לרוב הצליחה), ראשי הערים הפכו לתלויים בה להישרדותם הפוליטית.
7 צפייה בגלריה
רון קובי. כאשר ראשי ערים בחרו להכריז מלחמה על המגמה, זה פשוט לא הצליח
(צילום: שרון צור)
וכך, בדיוק כמו ראשי ממשלת ישראל לדורותיה, העדיפו ראשי הערים את האינטרס הפוליטי המיידי על פני הרצון של חלק נכבד מהתושבים להמשיך ולהתגורר בסביבת מגורים בעלת אופי חילוני מובהק. מצד שני, גם כאשר ראשי ערים בחרו להכריז מלחמה על המגמה, זה פשוט לא הצליח. סיפור כישלונו של ראש עיריית טבריה לשעבר, רון קובי, יעיד.
המציאות החדשה הגבירה בשנים האחרונות את החיכוך בין חרדים לחילונים והובילה לפיצוצים בלתי נמנעים, החל מגרפיטי צניעות, יריקות ותקיפת נשים בבית שמש, הקפדה על נסיעה בהפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית בערים שבהן יש ריכוז גדול של אוכלוסייה חרדית, וכלה במאבקי שבת – כמו המאבק סביב מתחם ה"ביג" באשדוד שהוביל לסרטון הקומי "שבת היום!" ששותף בהתלהבות ברשתות החברתיות.
(הסרטון המפורסם מאשדוד לגבי פתיחת המרכז בשבת)
המציאות הופכת לקומית הרבה פחות, ורעילה הרבה יותר. השילוב בין מציאות שבה לחרדים אין ברירה אלא לעבור לסביבות מגורים הטרוגניות, לחוסר הסובלנות ההולך וגובר מצד הרוב הלא-חרדי לשאת בנטל הכלכלי – במקרה הזה: הנחות בארנונה, מענקי איזון, "קרן הארנונה" ועוד – יוצר חבית אבק שריפה שאינה פחותה מאחיותיה הנוגעות לשוויון בנטל הצבאי או לשותפות החרדית בתהליכי החקיקה במערכת המשפט.
אל כל הבליל הזה של שינויים דרמטיים במרחבי המחיה הישראליים, מצטרפים גם רבים שבחרו לעזוב את הערים החרדיות לטובת סביבת מחיה נקייה ומטופחת, עם קהילה חרדית סובלנית ומתונה יותר, כמאפיין שעדיין נותר בערים המעורבות הוותיקות. גם הצעדים האלה משנים את מרחב המחיה ומאלצים את שני הצדדים למציאות חיים מורכבת ודיכוטומית הרבה פחות, מציאות של השכן בדלת ממול שהוא "האחר".
זו גם יכולה להיות הזדמנות גדולה להפריה וללמידה הדדית, שעד כה נמנעה מהציבור בעקבות מדיניות החיים בנפרד. אולי זו תהיה אפילו הזדמנות לפיתוח קוד חדש לפרהסיה משותפת, מכילה וסובלנית. אבל בגובה הלהבות הנוכחי, ספק גדול אם ההזמנה לפגוש את האחר, והמעבר לסביבת חיים הטרוגנית באמת שמאפיינת את השינויים הנוכחיים בדפוסי המגורים בישראל, יובילו לכך.
