לפני כמה שנים, מה שנראה כמו עידן ועידנים מעסקאות החטופים של ימינו, החלה דוקטור שגית מור לחקור את נושא השבי בתקופת חז"ל. המחקר הארוך הסתיים בספר ייחודי בשם "שבי קשה מכולם" שבו סקרה מור, מרצה בכירה בבית ברל, את היחס של הקהילה כלפי שבויים יהודים בתקופת המשנה והתלמוד ואת הדילמות הגדולות שיצרו האירועים בחייהם של השבוי, משפחתו וקהילתו.
קפיצה קדימה בזמן: בבוקר 7 באוקטובר 2023 הייתה מור עם בנותיה בטיול בפריז, אבל בן זוגה, בנה ובני משפחה נוספים היו בבארי, נצורים בממ"ד במשך 30 שעות. הם חולצו בנס בידי כוחות צה"ל אחרי ששרדו את המתקפה. ברגע אחד, ספר עיון על תקופה עתיקה קיבל משמעות אקטואלית, ומצבי שבי שנדמה היה שעברו מהעולם חזרו במלוא העוצמה לחיינו. הדילמות מתקופת בית שני ומרגעים היסטוריים אחרים של העם היהודי חזרו להיות רלוונטיים.
live
התצפיתניות שחזרו מהשבי פוגשות את משפחותיהן
(צילום: דובר צה"ל)

אם נשים בצד את שאלת המחיר והאסטרטגיה של עתיד המזרח התיכון, אחד הוויכוחים לגבי העסקה לשחרור חטופים היה דווקא מבוסס על ההלכה: האם באמת מצוות פדיון שבויים היא אחת החשובות ביותר? לדברי מור, "האמירה לגבי חשיבות המצווה נובעת מסיפור בבלי שמתאר את אמא של איפרא אורמיז, אישה מבית המלכות הסאסאנית שתחתיה חיה הקהילה היהודית של בבל. האישה הזאת הייתה פילנתרופית ושלחה לרב יוסף סכום גדול של דינרים עבור הצרכים של הקהילה. לפי הסיפור, רב יוסף חשב מהו הצורך הדחוף ביותר של הקהילה ואיפה לשים את הכסף, הוא שקל והתחבט ובסוף החליט שהדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות עם הכסף הזה הוא להשקיע אותו בפדיון שבויים. הוא הסתמך על דרשה של רבי יוחנן שאמר שהשבי הוא הדבר הקשה מכולם".
איך בעצם מחליטים שדווקא שבי הוא הדבר הנורא ביותר? "הם בעצם מתבססים על הפסוק מירמיהו שאומר: 'אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי'. בעצם הם בונים איזה מדרג לכל הדברים הרעים האלה. חרב זה פחות נורא כי זה נגמר מהר, נהרגת בקרב וזהו. רעב זה קשה מאוד וזה תהליך מתמשך של סבל וגסיסה, ולכן זה קשה יותר ממוות בקרב. שבי זה הכי גרוע, כי יש את הכול – אתה כל הזמן נתון להחלטת השובים, אין לך שום יכולת לשלוט בכלום, והרי זה מה שאנחנו גם שומעים מהחטופות שחזרו עד כה. כל עוד אתה מביא תועלת לשובה שלך, אז הוא יחזיק אותך בחיים, אבל הוא יכול להתעלל בך ויכול לענות אותך, ובוודאי להרעיב אותך. כל מה שהוא צריך זה להחזיק אותך בחיים כדי שאולי באמת יהיה מי שירצה לפדות אותך. ברגע שאתה כבר נהיה איזושהי מעמסה עליו, אז גם יוציאו אותך להורג. אנחנו לצערנו ראינו גם את זה במנהרות".
3 צפייה בגלריה
ראיות מהמנהרה בה שהו ונרצחו החטופים אלמוג סרוסי כרמל גת הרש גולדברג פולין אלכס לובנוב עדן ירושלמי אורי דנינו
ראיות מהמנהרה בה שהו ונרצחו החטופים אלמוג סרוסי כרמל גת הרש גולדברג פולין אלכס לובנוב עדן ירושלמי אורי דנינו
המנהרה ברצועת עזה שבה נרצחו שישה חטופים. הדילמה חזרה להיות רלוונטית
(צילום: צה"ל / רויטרס)
מור מסבירה כי "רבי יוחנן קובע שהמציאות הקשה ביותר היא שבי מפני שלאדם אין שליטה על החיים שלו והוא נתון לאימה מוחלטת כל הזמן, אפשר לעשות כל דבר בגופו ופחות או יותר גם בנפשו, ובסוף הוא גם יכול למות. אני חושבת שבאמת יש כאן אמירה נוקבת מאוד שבאה ואומרת: מאיפה שלא נסתכל על המציאות הזאת, גם אם נסתכל עליה בעזרת השכל הישר שלנו וגם אם נסתכל על התשתיות הערכיות, האתיות, המוסריות, שנעוצות במסורת שלנו, ובדרשות על פסוקים – אנחנו מגיעים לאותה מסקנה. עובדה היא שגם חכמי ארץ ישראל, שהיו נתונים תחת שלטון רומא, וגם חכמי בבל שהיו נתונים תחת שלטון סאסאני, פרסי, הסכימו שהחוויה של שבי היא החוויה הקשה ביותר שאדם יכול להתנסות בה. פדיון שבויים זו המצווה הגדולה ביותר, החשובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה".
מצד שני, עולה גם שאלת המחיר, וראינו גם אנשים דתיים ואנשי הלכה מתנגדים לעסקה למרות חשיבות המצווה. "אנחנו מוצאים שגם אבותינו ואימותינו בעת העתיקה היו מצויים בהתלבטות הזאת ובדילמות שאנחנו מצויים בהן היום, עם הבדל אחד גדול. בתקופת בית שני הקהילות היהודיות לא היו ריבוניות, הן לא היו בעצמאות מוחלטת. הן באיזשהו סוג של אוטונומיה, אבל הן תמיד תחת כיבוש. זה הבדל גדול מאוד, כשאתה לא ריבון ואתה בעצם מוגבל מאוד ביכולות ההגנה שלך, ואני חושבת שזאת נקודה משמעותית עוד לפני שאנחנו מדברים על המחיר. המציאות שאנחנו בכל זאת צריכים להסתכל עליה היום זה שאנחנו מדינה ריבונית. יש לנו את הכוחות שלנו. הם אומנם כשלו בצורה הכי נוראה שאפשר לחשוב עליה ב-7 באוקטובר, כי באמת מי חשב, כשאני עשיתי את המחקר הזה ופרסמתי את הספר הזה ב-2019, שאנחנו יכולים בכלל להתגלגל למציאות הזאת. זה היה נראה לי ספר היסטוריה. כשהתיאוריה פוגשת את המציאות זה נורא".
3 צפייה בגלריה
התצפיתניות שחזרו מהשבי נפגשות עם קרוביהן. "רואים שהופקו לקחים"
התצפיתניות שחזרו מהשבי נפגשות עם קרוביהן. "רואים שהופקו לקחים"
התצפיתניות שחזרו מהשבי נפגשות עם קרוביהן. "רואים שהופקו לקחים"
(צילום: חיים צח, לע"מ)
אז מה ההבדל החשוב בכך שאנחנו ריבוניים? "ההבדל של כוחות ביטחון ומדינה ריבונית הוא חשוב מאוד. יש לנו את האמצעים לשמור על הקהילות שלנו, ללמוד מטעויות העבר ולהגן על האזרחים. אני יוצאת מנקודת הנחה שתמיד ינסו לחטוף אותנו, אבל בשביל זה יש לנו מודיעין ואת המוסד, השב"כ וצה"ל. יש לנו את הכלים. בעת העתיקה לא היו לנו את הדברים האלה, וזה ההבדל הגדול".

גבר מחויב לפדות את אשתו שנחטפה

רוב רובן של החטיפות בעת העתיקה היו למטרת כופר כספי. השבויים שוחררו רק אחרי שהקהילה הצליחה לגייס את הסכום שדרשו אלה שהחזיקו בהם. לדברי מור, "ראו את זה הרבה בקהילות בבל, שם חטפו אנשים שהיו בשיירות מסחר והיו נתונים בדרך לסכנות. החכמים ביססו את החובה של פדיון על מעגלי הקרבה לשבוי. הציפייה הייתה קודם כול שהמשפחה תתגייס לנושא. אם האישה נשואה, אז בן הזוג מחויב לפדות את אשתו, זה מעוגן בכתובה. גברים יהודים מחויבים לפדות את האישה ואי-אפשר להתחמק מזה. חייך קשורים בחייו.
"המתנגדים מדברים על כך שהעסקה מופקרת, אבל הם מדברים על הפקרה עתידית בעוד יש לנו אנשים שמופקרים כאן ועכשיו, אז לתחושתי אין פה מקום להתפלסף על העתיד אלא צריך לעשות מעשים באופן מיידי"
"המעגל הבא הוא הקהילה. אם יש מציאות קשה והמשפחה ובן הזוג מתקשים לפדות, הקהילה מחויבת להשקיע את כל המשאבים שיש לה בפדיון השבויים. אחת הסוגיות מדברת על כך שאם יש לך בית כנסת שהוא כבר מט ליפול, אתה צריך לעשות שיפוצים. הקהילה אוספת את המשאבים ומתחילה לקנות את החומרים, אבל הסוגיה אומרת שאפילו אם יש לך את כל מה שצריך כדי לבנות, אם מגיעה פתאום סיטואציה של פדיון שבויים, אתה לוקח את כל הכסף, מוכר את החומרים ופודה את השבויים. בית הכנסת יחכה".
ד"ר שגית מורד"ר שגית מור
מצד שני, בעידן שבו לא הייתה ריבונות וגם כיום במובן מסוים אפשר לטעון שאם משלמים את המחיר, החוטפים רק יחזרו על המעשה שוב ושוב. "בהקשר הזה אנחנו רואים במשנה גם גישות כמו הדעה של רבן גמליאל, שבאה ואומרת – אם בשבי הראשון חטפו את אשתו, הבעל חייב לפדות אותה. אבל מה קורה בחטיפות חוזרות? רבן גמליאל בא ושם על זה הגבלות – מעבר לפעם הראשונה הוא כבר לא חייב. אנחנו נמצאים בסיטואציה הזאת בדיוק באמירה של מתנגדי העסקה, שבאים ואומרים: 'בסדר, זאת לא תהיה היא, זאת תהיה מישהי אחרת', אבל האויבים שלנו ימשיכו כי אנחנו מעודדים אותם לחטוף, כי הנה זה שווה להם, כי הנה שחררנו מחבלים. בסופו של דבר, יש פה באמת אמירה שבאה ואומרת בצדק: מישהו אחר ישלם את המחיר. לכן יש מקום גם לגישה הזאת".
אבל הגישה הזאת מחדדת את הדילמה – אפשר להציל היום את החטופים ואתה אולי מסכן אנשים בעתיד, אבל גם אולי לא. המשימה של המדינה היא להגן עלינו בעתיד ממצבים כאלה, לא? "זאת דילמה, ובדילמה אין תשובה מתמטית נכונה. צריך לשים דברים על כף המאזניים: יש את זעקת החטופים והמשפחות שאין להם זמן ובכל רגע נתון יכולים להוציא אותם להורג, ומצד שני אתה יכול לעשות דיונים היפותטיים מה יקרה כאן בעוד שנה ושנתיים. אני מזדהה עם הגישה של אלי אלבג, אביה של לירי ששוחררה, שבזמן המאבק אמר: 'אנחנו נילחם איתם עוד 100 שנה, אבל הבת שלי חיה היום. תשחררו אותה'. המתנגדים מדברים על כך שהעסקה מופקרת, אבל הם מדברים על הפקרה עתידית בעוד יש לנו אנשים שמופקרים כאן ועכשיו, אז לתחושתי אין פה מקום להתפלסף על העתיד אלא צריך לעשות מעשים באופן מיידי".
ואם ניקח את העמדה השנייה, שהחטופים ימותו בשבי, האם זה ימנע חטיפות בעתיד? הרי המוטיבציה תמיד קיימת. "לא היינו במציאות הזאת כדי לדעת אם זה נכון או לא נכון. השאלה אם אנחנו מוכנים להיות במציאות הזאת מבחינת האתוס המוסרי, האחריות שלנו והערבות ההדדית. מה אנחנו משדרים לתושבי היישובים בגבולות ולחיילי צה"ל – אם תחטפו זאת תהיה הבעיה שלכם? אז למה שמישהו בכלל ירצה לגור במקומות האלה? למה שמישהו יסתכן לגדל שם ילדים אם למדינה אין אחריות? איך אמורים חיילי צה"ל לצאת לקרב אם הם לא יודעים שהמדינה מאחוריהם, ושאם יקרה להם משהו היא תעשה הכול כדי להציל אותם? אלה דילמות שהמדינה מחויבת לענות עליהן".
3 צפייה בגלריה
 רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר עם אמהותיהן במסוק, בדרכן לבית החולים
 רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר עם אמהותיהן במסוק, בדרכן לבית החולים
"הסיוט נגמר". אמילי דמארי אוחזת שלט במסוק שבו הובאה עם דורון שטיינברכר ורומי גונן
(צילום: דובר צה"ל)
המציאות הקדומה יכולה גם ללמד על האופן שבו אפשר אולי להקל מעט, גם בימים אלה, על אלו שחוזרים מהשבי. "בעת העתיקה היו הבדלים הלכתיים וחברתיים בין נשים וגברים שחזרו מהשבי. אחת המהפכות הגדולות של חז"ל, לעומת מה שהיה בדורות שקדמו להם, היא שהם ניסו לייצר לאנשים כמה שיותר אפשרויות לחזור לסיטואציה הקודמת שלהם – ולגבי נשים במיוחד, כי נשים היו תמיד במעמד נמוך יותר בתקופה ההיא", אומרת ד"ר מור. "החכמים ניסו לייצר מצב שבו השבויים לא ייפגעו מהתקופה שבה הם היו בשבי, ויחזרו לאותו סטטוס".
היא מספרת כי "יש סיפור עתיק מכמיר לב, על אדם שנטרפה עליו דעתו בשבי וכשהוא חוזר זה גורם לאי-נחת למשפחתו. יש להם בעצם מתמודד נפש בתוך הבית, שזה לא דבר קל. החכמים אמרו בהקשר הזה שאם הקדוש ברוך הוא מוציא את בני ישראל ממצרים אחרי 400 שנות שבי ושעבוד ולא מתבייש בהם, אף על פי שכולם פוסט-טראומטיים ולמרות כל מה שהם עברו, אז חל אותו דין לגבי החוזר משבי".
כריכת הספר "שבי קשי מכולם"כריכת הספר "שבי קשי מכולם"הוצאת הקיבוץ המאוחד
לדבריה, "בן אדם באמת כנראה לא יחזור להיות מה שהוא היה והמשפחה לא תחזור להיות מה שהיא הייתה. יש דברים שאי-אפשר למחוק אותם. מצד שני, יש פה את האתוס, כלומר לבוא ולהגיד: הקדוש ברוך הוא והאופן שבו הוא מקבל את בניו, קרוביו, בני ישראל, עם כל מה שהם עברו – זה כוכב הצפון שלנו, ולשם אנחנו צריכים לשאוף. אנחנו צריכים לנסות לייצר מציאות שהיא הכי טובה שאפשר למי שחוזר".
בהקשר לחטופים עכשיו, אנחנו עומדים במשימה הזאת? "אני חושבת שבדברים רבים כן ויש הרבה יותר מודעות. אנחנו אפילו רואים את ההבדל בין החזרה הראשונה של החטופים אחרי 52 יום ובין עכשיו. רואים שהפיקו לקחים ובנו תהליכים נכונים יותר. המעטפת נראית נכונה יותר והחזרת הפרטיות והשליטה על החיים, אפילו בשאלה קטנה ששואלות החיילות המקבלות אם החטופות שחוזרות מסכימות שיחבקו אותן. הדברים נעשים ברגישות רבה הרבה יותר".