בני ברק, אחת הערים העניות בישראל, מתמודדת בימים אלה עם גל של אלפי משפחות חרדיות ודתיות שברחו מהתופת בדרום. בעוד תושבי שדרות וחלק מאשקלון קיבלו תמיכה מהמדינה ברמה כזאת או אחרת, המשפחות מאופקים, מנתיבות ומיישובי הסביבה לא נכללו ברובם בסל הסיוע ונותרו להתמודד לגמרי לבד בחיפוש אחר מזון וקורת גג הרחק מהבית.
במרק"ל (מרכז קליטה) החירום האזרחי מתמודדים עם 3,000 בני אדם שנכון לעכשיו אין להם לאן ללכת, ואין שום גורם במדינה שמוכן לקחת עליהם אחריות. צבי יוזף, מתנדב במרק"ל, אומר: "אנחנו רוצים שאנשים יהיו מסודרים, זה הכול".
6 צפייה בגלריה
פעילות לילדים מהדרום שהגיעו למרק"ל החירום האזרחי בבני ברק
(צילום: באדיבות דוב רבינוביץ)
כבר בכניסה לאולמי "כליל מלכות" באזור התעשייה בבני ברק, שם מופעל כעת המרק"ל, אפשר לראות כי משהו שונה מתרחש שם. בזמן שבאולמות מסביב ממשיכים השלטים לציין אירועי חתונות ובר-מצוות המתקיימות כסדרן, במעליות בכניסה לאולם נתלו ערמות של מודעות בכתב יד של אנשים טובים מבני ברק. אחד מציע שירותי כביסה, האחרת בייביסיטר. אפילו מקלחות. באולם הזה אלפי משפחות חרדיות ודתיות שנמלטו מהתופת בדרום מקבלות סיוע החל מ-8 באוקטובר, ומי שמסייע להם הם מתנדבים ומתנדבות חרדים מהעיר בני ברק והסביבה.
בכניסה פוגשת אותי הפליטה הראשונה. בחורה צעירה מאשקלון, שהגיעה לבני ברק עם בעלה. "הם עושים הכול כדי לעזור", היא מספרת על המתנדבים והמתנדבות שנמצאים פה מהבוקר עד הערב. "הם נותנים את הנשמה. פשוט אין מילים. הגענו שבוע וחצי אחרי שמחת תורה. בהתחלה ניסינו לשרוד בבית. אין שם ממ"ד אבל אפילו זה לא שבר אותנו. ברגע שהתחלנו לקבל הודעות על הסתגרות בבתים עם חששות לחדירת מחבלים לזיקים, ממש קרוב אלינו, לא יכולנו יותר לעמוד בזה. פשוט ברחנו. שאלו אותי, למה ברחת לבני ברק? אני אומרת: בני ברק זו עיר התורה והחסד, ידעתי שאם אגיע לכאן יעזרו לנו ולא ישאירו אותנו ברחוב, וככה באמת היה".
כחסרי ממ"ד, הם קיבלו סכום סמלי מהמדינה. "אבל מה זה יעזור לי? זה לא מכסה שום דבר, אז לא הייתה לנו ברירה ולקחנו הלוואה", לדבריה. ליד שולחן האוכל אני פוגשת במטפלת במעון מהעיר נתיבות. היא, כמו רבות אחרות מהעיר, הוצאה לחל"ת, ודירתה המשקיפה לעבר העוטף ועזה רועדת יום ולילה מהפצצות והפגזות – אבל מבחינת המדינה היא לא זכאית לדבר. "אמרו לנו: לא מגיע לכם כלום, תסדרו. אבל איך? ממה?"
בעודה מדברת נכנסים לאולם זוג דתי לאומי עם שלושה ילדים, שהגיעו הרגע לבני ברק. "היינו שבועיים באילת עם תחילת המלחמה", מספרת האם. "היינו בפנימייה של ישיבה תיכונית, שקיבלה אותנו ברוחב לב. אבל הילדים שם חזרו ללימודים והיינו צריכים לעזוב. היינו שם בערך 150 איש, הכול היה בהתנדבות", היא מדגישה.
הם באים מנתיבות, אבל יחד איתם היו עוד עשרות דרומיים מכל אזור הנגב המערבי, גם מהעוטף ומשדרות. "חלקם קיבלו מלונות מהמדינה אז הם כרגע מסודרים. אנחנו לא נכללנו בזה", היא מסבירה. בעלה דווקא רצה לחזור. "רציתי, אבל הילדים לא יכלו. אחרי יממה בבית הקטן שלנו אחד מהם פתאום התחיל להקיא ולעלות חום. ברגע שאמרתי לו שאנחנו אורזים והולכים, זה הפסיק באופן מיידי. היה מדהים לראות את זה", הוא מספר. "הבנתי שאלה החרדות שלהם. גם אם אנחנו רוצים, הילדים לא מסוגלים לחזור לתוך כל הדבר הזה שעדיין נמשך. אין לנו ברירה. עם הקשיים שלנו אנחנו עדיין מתמודדים במקביל. אני אישית קם בלילה וזהו, לא מצליח לישון יותר".
טובי, אחת המתנדבות: "ניגש אליי ילד קטן ושאל אם אני יכולה לתת לו בגדים, כי מאז שמחת תורה הוא עם אותו בגד. כל כך שמחתי שהיו לי בבית דברים של הבן שלי, קצת בגדים להחלפה, פיג'מה. זה נורא"
לדברי בני הזוג, הם כרגע מתארחים חמישה נפשות ביחידת דיור שנתנה להם משפחה נדיבה, אבל החששות הכלכליים לא מרפים: "איך נעבוד ככה? בגלל שאנחנו מנתיבות, אנחנו לא מקבלים שום דבר. זרקו אותנו להסתדר. אנחנו חווים הכול – וכלום".
מיטות לתושבי הדרום באולמי "כליל מלכות", בימים הראשונים למלחמה
(צילום: באדיבות דוב רבינוביץ)
לנצל כל מטר רבוע בעיר הצפופה
מי שמנצח על המיזם העצום בבני ברק הוא בחור חסידי נמרץ בשם דוב (ברלה) רבינוביץ. "במוצאי שמחת תורה פתחנו את החדשות, גילינו מה קרה והבנו שזה לא עוד סבב של זבנג וגמרנו", הוא נזכר. "בחג עצמו לא ידענו כלום, חגגנו כרגיל, בשונה מהאורחים שלנו שהיו נעולים בבתים ובמקלטים כשמחבלים מסתובבים ברחובות. יש אנשים שנסעו לחג להורים ואין להם פתאום לאן לחזור. במוצאי החג עוד היו מחבלים שהסתובבו בדרום. אנשים התקשרו לרשויות ואף אחד לא ענה להם. תחושה של פשיטת רגל".
"אחד מהאנשים התקשר אליי וסיפר לי: 'אני יושב במקלט עם 14 ילדים, מתקשר למוקד 100 ואין מענה, 106 ואין מענה, פיקוד העורף ואין מענה. מי ענה לי? אתה ענית. אמרת לי: תבוא, נדאג לכם'. פניתי לרב מנחם כרמל, הבעלים של האולמות, והוא הסכים להסב אותם לטובת תושבי הדרום ללא הגבלת זמן. כל האירועים בדרום מבוטלים, יש ביקוש שיא לאולמות בבני ברק והאולם הזה שובת. אנשים מנסים לומר לו תודה והוא שואל: 'מה עשיתי? יש אנשים שאין להם בית, ברור שזה מה שצריך לעשות'".
אנשים בהתחלה ממש ישנו פה?
"כן, בימים הראשונים היו פה מאות מיטות ופתחנו קומה שלמה כמו בית חולים שדה. התחלנו לקבל משפחות. 100, 200, 300, לכמה אפשר? אין פרטיות מינימלית, אין מקלחות, אין תנאים בסיסיים. אז בהתחלה סיכמנו עם הבריכה העירונית שייתנו לנו להשתמש במקלחות. ואז אנשים טובים מהסביבה התחילו להגיע. הציעו מקלחות, הציעו כביסות. טוב הלב של התושבים זה מה שמחזיק פה את הכול. על כל תושב מנתיבות, מאשקלון או מאופקים שרצה לבוא קיבלנו שני טלפונים של תושבי בני ברק שרוצים לארח. אחד פינה יחידת הורים, השני איזו עליית גג, השלישי משרד, הרביעי יחידת דיור קטנה. כל מטרז' שאפשר להסתדר זמנית בלעדיו בעיר נוצל".
"התקשרו אליי בני זוג ואמרו לי: אנחנו נוסעים להורים עם הילדים, שים בדירה שלנו משפחה. כל מטר על מטר ניתן", מספר רבינוביץ על העיר הצפופה ביותר בישראל. "הפכנו להיות מעין מוקד תיווך. אנשים שמגיעים לפה לא יודעים איפה ישימו את הראש בלילה. חוסר אונים גמור. פה אנחנו מסדרים להם מקום. הכנו טופס קליטה מסודר עם שמות. אנשים משתלבים בארוחות, בכיתות לימוד אחר הצהריים, בפעילות חברתית. קוסם, הרקדות לילדות, לאימהות מביאים זמרת או סטנדאפיסטית להופעה, שגם הן ינקו קצת את הראש. עושים כל מה שאפשר כדי להשכיח את הפחד והטראומה".
"אנשים נורמטיביים הפכו למקבצי נדבות"
הוא מסביר שהכול בא מיוזמות פרטיות: "אין הרבה תרומות עדיין. לקחתי עכשיו הלוואה של 50 אלף שקל בעצמי. אנשים טובים מביאים חיתולים, מגבונים, סבונים ותחליפי חלב. מגבת נקייה זה מצרך מבוקש. אין להם דברים שנראים לנו בסיסיים". טובי, אחת המתנדבות, מוסיפה: "ביום חמישי האחרון ניגש אליי ילד קטן ושאל אם אני יכולה לתת לו בגדים, כי מאז שמחת תורה הוא עם אותו בגד. כל כך שמחתי שהיו לי בבית דברים של הבן שלי, קצת בגדים להחלפה, פיג'מה. זה נורא".
אביבית, תושבת נתיבות: "אם הם לא היו מקבלים אותנו, היינו זרוקים ברחוב. אנשים לקחו הלוואות ונכנסו לחובות. אנחנו ממשיכים לשלם הכול מלא, הארנונה יורדת, המשכנתא, ואנחנו לא מקבלים כלום. אין עבודה, הוציאו את רובנו לחל"ת"
"הם לא עובדים, הם צריכים לשלם משכנתא או שכירות וצריכים להתחנן לעזרה בחיתולים ומטרנה, שתביני איזו הישרדות. לאן הגענו?" היא אומרת. "אני אישה פרטית, ואני אוספת בשבילם חיתולים. מצפים מהם לגדל ילדים כשצריך תוך שניות להיכנס לממ"ד, בלי מסגרות ובלי כלום? מה זה הדבר הזה? משפחה עם שישה ילדים בחדר אחד? והאמא צריכה ללדת. אני מבינה לחלוטין שיש תיעדוף, אבל יותר מחודש אחרי תחילת המלחמה, מישהו שם למעלה יכול להתפנות לזה? בתי הספר בבני ברק קלטו מהר ילדים מהדרום בצורה מדהימה, כך שלפחות הילדים במסגרות עכשיו".
רבינוביץ מסביר כי "אנשים יצאו בהתחלה בבהלה". הוא מראה טופס קליטה שבו אישה כותבת שהיא הגיעה לבני ברק עם נעלי בית והבגדים שעליה בלבד. "בימים הראשונים נהגי הסעות פחדו להתקרב לאזור, ואם היה נהג אמיץ שהסכים לאסוף אנשים, הוא היה יכול לומר ש'את המזוודה הזאת תשאירו, כי צריך לאסוף עוד משפחה'. אנשים ממש היו צריכים לבחור מה הם לוקחים ומה לא, זה היה אכזרי. רק בהמשך יכולנו לארגן הסעה עבורם כדי שייקחו קצת ציוד בסיסי. אז חלק מהאנשים הצליחו להצטייד קצת".
סיפרת שבמוצאי שמחת תורה אף אחד לא ענה, אבל גם עכשיו יש הרגשה שאין מענה מערכתי כולל מצד המדינה.
"אנחנו עושים את מה שצריך לעשות. אנשים צריכים עזרה ואנחנו נדרשים לעזור, זו חובתנו. אבל יעלה על הדעת שמדינה שלמה לא יודעת לדאוג למאות אלפי תושבים? הם ברחו מהבית מפחד! מה אומרים להם? שיישארו שם? שיחוו את זה על בשרם? הילדים פה בטראומה! קיבלנו ילדים שמגמגמים, מקיאים, מפספסים, מה הם רוצים שההורים שלהם יעשו? אלה נזקים שנים קדימה, מי לוקח אחריות כזו? אנחנו רואים בחדשות את בתי המלון שמצטלמים יפה, אבל חשוב לדעת שאלה תושבים שפונו על ידי המדינה. התושבים פה לא זכאים לכלום. אין משכורות, אין סיוע. ערים שלמות של אנשים נורמטיביים שהפכו פתאום למקבצי נדבות וצריכים לחפש אוכל ומיטה כל לילה מחדש. נתיבות? אופקים? כלום, אפס סיוע. דיברתי עם אחד מראשי הערים והוא אומר לי: 'למה הם עזבו את הבית? שיחזרו'".
והם חוזרים?
"אני פוגש משפחות שאמרו שהן חוזרות, וחזרו. הייתה משפחה מאופקים עם נער בן 16 שהיה לו מפגש עם מחבלים, והוא לא מוכן לישון בשום מקום אחר מלבד המיטה של ההורים. זו משפחה ברוכת ילדים. הילדים לא מסוגלים לישון מרוב פחד. האב אמר לי: 'לא שרדנו את זה. הם לא הצליחו לישון בכלל. אז חזרנו'. משפחה אחרת סיפרה שבאמצע הלילה אם המשפחה התעוררה בצרחות שמחבל מנסה להיכנס אליהם הביתה. לא היה מחבל – מההדף של ההפגזות של צה"ל בעזה הדלת רעדה, והיא חשבה שמישהו מנסה להיכנס פנימה. הם היו רוצים לחזור לבית שלהם, לחיים שלהם, אבל הם פשוט לא מסוגלים".
הטראומה שהחמירה
אביבית, תושבת נתיבות, הגיעה לבני ברק אחרי שבועיים אצל קרובי משפחה בצפון. יש לה ילדה בת 14 שסוחבת טראומה ממבצעים קודמים, וכעת לדבריה המצב החמיר בצורה משמעותית והבת לא מסוגלת לצאת בכלל ממבנה, גם לא בבני ברק: "בהתחלה אפילו מהחדר היא לא הייתה מסוגלת לצאת. אפילו להגיע לאולם פה היא לא מסכימה. ביום שבאתי לכאן, דאגו לי. לא ישנתי לילות, קרסתי כבר. אבל המצב שלה מחמיר ומחמיר, ואין אף אחד שיעזור לי בקשר לזה".
אין סיוע נפשי? פסיכולוג?
"כלום, אפס. המחנכת שלה במקרה פה. היא מסייעת קצת אבל זה לא מספיק".
דוב רבינוביץ מספר: "היו פה מאות טיפולים רגשיים בשבועות הראשונים. קיבלנו פה ילדים בטראומה קשה, קיימנו טיפולים עם מתנדבים שגייסנו. תארי לך משפחה שבמשך ימים שלמים ישבה בחדר סגור אטום לחלוטין ובשקט מוחלט בלי אור יום. אני אדם פרטי. הפכו אותי לשר הרווחה, אבל אני לא. אנחנו נותנים הרבה מאוד – ארוחות מסודרות, פעילויות, לינה ועזרה נפשית ראשונית, אבל ברור שאין לנו את כל המשאבים שהם צריכים. והם צריכים".
"אם הם לא היו מקבלים אותנו, היינו זרוקים ברחוב", אומרת אביבית. "הם אנשים פרטיים שמביאים את הכסף שלהם. אנשים לקחו הלוואות ונכנסו לחובות, זה לא ייתכן. אנחנו ממשיכים לשלם הכול מלא, הארנונה יורדת, המשכנתא, ואנחנו זרוקים ברחוב בלי כלום. אין עבודה, הוציאו את רובנו לחל"ת".
רבינוביץ מוסיף: "טלפנתי לאחד מראשי הערים על מקרה של משפחה עם תינוק חולה שנולד כעת ומאושפז בשניידר. המשפחה גם ככה במצב קשה, ומחלקת הרווחה בעיר שלהם לא מתעניינת בנושא. מה הם אמורים לעשות? סידרנו אותם בעצמנו. משרד החינוך אמרו שאולי ייתנו שעות הוראה, בינתיים אני לא רואה את זה קורה, וכרגע הכול עלינו. הפעלות, פעילויות – הכול".
איפה הממשלה וחברי הכנסת?
"הם עסוקים בלהצטלם במלונות. למשפחה משדרות דואגים, למשפחה מנתיבות לא. אופקים, שחדרו אליה מחבלים – לא. יש לנו פה משפחה שהאם הפילה תאומים אחרי שחדרו להם חלקי רקטה הביתה. מה בדיוק עושים איתם?".
