שם, מקום מגורים ועיסוק: אנטוני (82) וסנדרה (80) ווקס. גרים בבית דיור מוגן פאלאס רעננה. אנטוני בעלים של משרד עורכי דין ברעננה. סנדרה עבדה כעוזרת שלו עד להולדת הילדות.
מאיפה עליתם לארץ? אנטוני: "מפוצ'פסטרום, עיר קטנה ליד יוהנסבורג בדרום אפריקה, היישר למרכז קליטה באשקלון. כחצי שנה אחרי עברנו לרעננה".
מתי עליתם לארץ? נובמבר 1977, לפני 45 שנים.
מה הוביל אתכם להחלטה לעלות לארץ? אנטוני: "כמה סיבות, שאחת מהן היא כדי לברוח מהאפרטהייד. כבר אז ידעתי לקרוא את מה שהולך להיות וזה אכן קרה. הסיבה העיקרית היא שלוש בנותינו: ברניס שהייתה אז בת 14, לורין בת 12 וג'ניס בת 9. הקהילה היהודית הייתה קטנה מאוד ולא רצינו לגדל אותן בין גויים. לכן, את הגדולה שלחנו לפנימייה, שזה עסק די יקר שם. הכרתי יהודי שישב שבעה על הבת שלו כי היא נישאה לגוי ולא רציתי גורל דומה לאף אחת מבנותינו. מבחינתי, ישראל הייתה האופציה הכי טובה בנקודת הזמן ההיא. כיום, כולן גרות בישראל, נשואות עם ילדים. יש לנו שמונה נכדים ושבעה נינים. ברניס וג'ניס גרות ברעננה, לורין גרה בנתניה. ארבעה נכדים בחו"ל – שניים בלונדון נשואים עם שלושה נינים שלנו, ושני נכדים שלומדים באוניברסיטאות מנהל עסקים".
מה אתם הכי אוהבים בישראל? אנטוני: "אני אוהב את האקשן שבחיים בישראל. לא שאין דברים שמעצבנים פה, אבל זה מתגמד לעומת כל הטוב שסביבנו. יש לנו כל מיני הרגלים שפיתחנו פה ועושים לנו טוב. אני אוהב לקום מוקדם בבוקר וכבר בשעה 4:45 אני יוצא להליכה סביב הפארק ממול, נושם אוויר צח של בוקר, חוזר למקלחת, אוכל ארוחת בוקר ויוצא לעבודה. ימי שלישי ושישי חופשיים מעבודה. ימי שלישי מוקדשים לימי כיף עם סנדרה ובימי שישי אנחנו מטפלים בצמחים בגינת דירת הגן שלנו. סנדרה משחקת ברידג' ואוהבת קניונים, ואני מטפח אוסף בולים. רק לאחרונה חגגנו 60 שנות נישואים ושאלתי את סנדרה: 'את מוכנה לבלות איתי את 60 השנים הבאות יחד?' היא אמרה כן. אמרתי לה: 'סגרנו', ומבחינתי אני מחויב להמשיך ל-60 שנה נוספות".
סנדרה: "אני אוהבת את זה שכל הבנות שלי גרות בארץ ואת הימים שבהם כל המשפחה ביחד".
למה אתם מתקשים עדיין להתרגל? אנטוני: "אחרי שעליתי, למדתי איך לצעוק כמוכם הישראלים, איך להפוך שולחנות. מדי פעם צריכים את זה, למרות שעדיין קשה לי עם זה. אני מודה. אי-אפשר לשנות אנשים, אבל מתרגלים לזה".
סנדרה: "בהכללה, אני לא יכולה להתרגל לחוסר התרבות, חוסר הנימוס וחוסר הכבוד של הישראלים, למרות שאני מודעת לזה שכל אחד בא מתרבות אחרת ומעולם אחר. מרגיז אותי שלא עומדים בתור ונדחפים. אני לא מבקשת הנחות לעצמי, רק מבקשת שיתנהגו כבני אדם".
אנטוני מוסיף: "אני לא אוהב את שנאת החינם שיש בישראל – היהודים שונאים את הערבים והפוך, הדתיים את החילונים והפוך, הלבנים את השחורים, הספרדים את האשכנזים. צריך חינוך בנושא מגיל אפס, וזה מתחיל מהבית".
האם אתם מרגישים שמצבכם בישראל טוב יותר מאשר בארץ המוצא? אנטוני: "בוודאי. בדרום אפריקה החיים מסוכנים ולא בטוחים לכל הלבנים, בלי קשר ליהודים. אי-אפשר להסתובב חופשי כמו בישראל, האנטישמיות התגברה, כמעט בכל יום יש הפסקות חשמל ויש עוד הרבה בעיות. הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה ב-2018 כשטסתי להשתתף בכנס בתיכון שבו למדתי. 99 אחוז מהסטודנטים היו שחורים. ילדים טובים ממשפחות טובות. כיהודי לבן הייתי במיעוט. במטוס חזרה אמרתי לסנדרה ולבנות שכמה טוב שאנחנו בישראל. כולן הסכימו איתי. ושלא תטעי, כילדים חיינו טוב. הייתה לנו משרתת גויה שהייתה רצה אחרינו ואומרת 'שכחתם את הכיפות', היה לנו הילדים חדר אוכל משלנו, בנפרד מההורים, היו מלצרים בבית. אגב, בזכות המשרתת הגויה אני לא מסוגל לאכול מאכלי ים או מאכל לא כשר. היא זו שהייתה קופצת ואומרת לא לגעת בביצה כי היא עם בייקון, או שהחמאה בושלה עם הבשר. זה משהו שחקוק לי מהילדות. היה טוב אבל משהו היה חסר, ואת מה שהיה חסר – מצאנו לימים בישראל. דרום אפריקה מדינה נידחת. פה, במרכז רעננה, יש לי אנטראקציה ברמה היומיומית כמו שמעולם לא היה יכול להיות לי שם".
סנדרה: "כילדים נולדנו וגדלנו במדינה שהייתה הכי טובה שיכלה להיות. כשהבנות גדלו והגענו בחופשות הקיץ לישראל, פשוט התאהבנו. ידענו שמתישהו נחזור לפה. ההתחלה הייתה קשה. לא אהבתי את החיים פה בלי המשפחה ובכיתי כל יום שאני רוצה לחזור לדרום אפריקה. היום זה שונה. בהחלט הייתי עושה זאת שוב. אין שום חרטות, למרות הימים הקשים שעוברים עלינו כמדינה".
אנטוני מציין: "אנחנו בימים מטורפים. זה כמו שיש לך מרצדס ששווה 200 אלף שקל ואת פשוט הורסת אותה כי את לא יודעת איך לנהוג בה. זו התחושה עם ההנהגה הזו".
מהו המקום האהוב עליכם בארץ? אנטוני: "רעננה. אין לי סבלנות לחופשים בארץ. אם כבר, אני אוהב הפלגות באלסקה, מסביב לאוסטרליה, ברחבי הים התיכון".
סנדרה: "המקום שבו נמצא הבית, המשפחה, החברים. רעננה".
יש לכם עצה לעולים הבאים שבדרך? אנטוני: "אם החלטתם לעלות, בואו ב-100 אחוז. אחרת, לא תצליחו. בארץ לוקח שנים לעשות דברים והשאלה של עולה ממוצע היא "כמה זמן?" – כמה זמן לוקח לקנות דירה, כמה זמן לקבל משכנתא, כמה זמן ללמוד עברית? – וזה לא עובד כך. כשהייתי בסטאז' למדתי שסדרי העדיפויות בישראל שונים מהרבה מקומות בעולם, ולומדים גם את זה. בישראל שמעתי בפעם הראשונה בחיי עובד שאומר לבוס: 'מחר אני לא מגיע לעבודה כי לבת שלי יש מסיבה בגן'. בדרום אפריקה הבוס היה אומר בוודאות: 'אל תבוא בכלל' ומפטר אותך".
סנדרה: "שידעו שעלייה זה לא דבר קל. אני מזהירה מהקניות בסופר, כי קשה במיוחד לעמוד מול הקונים שפתאום בקופה נזכרים בעוד דבר ועוד דבר ששכחו בלי להתחשב בשאר הממתינים בתור. כל השנים הללו עדיין לא התרגלתי לזה. ושיפתחו סבלנות, כי לישראלים אין סבלנות לכלום".
אנטוני מתערב: "למעט כשהם נמצאים בשלושה מקומות: בסופר, בבנק וכשהם בתחנת דלק. בשאר הזמן הם תמיד רצים".
האם היה רגע שבו הרגשתם ישראלים של ממש? אנטוני: "כשהתחלתי לשלם מס וביטוח לאומי בישראל. הייתה בי גאווה גדולה על זה שאני תורם למדינת ישראל, זה חיבר אותי למדינה. בגיל 38 התנדבתי לצבא. העלו אותי על מדים ושלחו אותי לזיהוי חללים בהג"א. זיהוי – הבנתי מה זה, חלל – חשבתי שזה קשור לאסטרונאוטים ולחלל החיצון. מי חשב על גופות? אבל הרגשתי הכי ישראלי שיש, ואשתי גיהצה את מדי ב' בגאווה גדולה למרות שהם היו עם קרעים. כעולה, תקעו אותי סוף שבוע אחרי סוף שבוע בבסיס, אבל למדתי גם על זה להילחם. מה יותר ישראלי מזה?"
מה אתם מאחלים למדינה לשנה הקרובה? אנטוני: "שתהיה לה כנסת מעשית יותר, תרבותית יותר, שתהווה דוגמה לאזרחים ובעיקר לצעירים שביניהם. כנסת שמקשיבה לבוחריה".
סנדרה: "שהמדינה תמשיך להיות מדינה דמוקרטית שבה כל אזרחיה יחיו בשוויון ולכל אחד יהיו זכויותיו".
