הקרב על תחבורה ציבורית בשבת התחיל הרבה לפני שראש עיריית תל אביב רון חולדאי קרא להפעיל את הרכבת הקלה בסופי שבוע, והרבה לפני שמפגינים אזקו את עצמם לקרונות ביום שישי האחרון. למען האמת, המאבק החל הרבה לפני שחולדאי בן ה-78 נולד.
ב-18 במרץ 1932 נכתב "בין החזיונות של חילול שבת הקשים ביותר, נחשבת בלי ספק התנועה בשבת על ידי אוטובוסים". ראוי להבהיר כי הטקסט הזה לא נלקח מעיתון "המודיע", אלא מ"הארץ".
באותה תקופה המאבק סביב האופי של יום השבת במרחב הציבורי כלל ויכוחים על הפעלת בתי קולנוע, בריכות וקיום משחקי כדורגל. אבל הקרב נגד תחבורה ציבורית היה החשוב שבהם מכיוון שבהלכה היהודית יש איסור על "סיוע לעובר עבירה". לכן דתיים יכולים להחליט שהם מוותרים על בריכה, כדורגל או קולנוע, אם באותם מקומות עובדים שבעה ימים בשבוע ופוגעים בקדושת השבת. אבל מכיוון שקצת קשה יותר להחרים אוטובוס או רכבת, ב-100 השנים האחרונות המאבק בעד ונגד תחבורה ציבורית בשבת היה יצרי במיוחד.
שנות ה-30: חיפה האדומה
ד"ר נרי הורוביץ, חוקר דת ומדינה, מסביר כי "מ-1931 ועד 1939 מספר היהודים בארץ ישראל זינק מ-170 אלף ל-449 אלף והתחילו ויכוחים על נסיעה בשבת. אבל זו הייתה שאלה פוליטית וחיפה האדומה הפכה לסמל, מכיוון שבה הייתה תחבורה ציבורית בשבת.
"לכאורה היו לכך הצדקות, בין השאר מאחר שגרים בה ערבים, ומכיוון שזו עיר הבנויה על צלע הר, ולכן הליכה ארוכה ברגל איננה אפשרית. בנוסף, בשכונת הדר גרו תושבים שהיו חייבים הסעות למפעלים במפרץ, שחלקם עבדו בשבת, כמו למשל בתי הזיקוק. אבל כשמשהו עולה לסדר היום הציבורי, הוא הופך להיות סמלי ופוליטי ומתחילים לחצים".
דתיים יכולים להחליט שהם מוותרים על בריכה, כדורגל או קולנוע, אם באותם מקומות עובדים שבעה ימים בשבוע ופוגעים בקדושת השבת. אבל מכיוון שקצת קשה יותר להחרים אוטובוס או רכבת, ב-100 השנים האחרונות המאבק על הפעלה בשבת היה יצרי במיוחד
המאבק נגד תחבורה ציבורית בשבת התנהל גם בירושלים. ב-22 במאי 1934 דיווח עיתון הירדן: "ביום ד' נתבררה בבית משפט השלום בירושלים בפני השופט צוקרמן תביעתה של אגד נגד הרב ז. מילשטיין שהדפיס הודעה אל הקהל בשם 'משמרת השבת' ובה נאמר שאגד מחללת את השבת בקביעות. בהמשך הישיבה אמר השופט שהוא עצמו שומר שבת והוא עצמו יימנע מן הנסיעה באוטובוסים של אגד אם ייוודע לו שהם מחללים שבת.
"בפסק דינו אמר השופט שהנתבע לא התכוון להעליב את חברת אגד או לגרום לה ביזיון, והוא מצטער שלפי החוק הרי הוא נאלץ לחייב את הנאשם והרי הוא פוסק לו פיצויים בסך מיל אחד וערבות להתנהגות טובה במשך שנה".
שנות ה-40: מכתב הסטטוס-קוו
ב-1947, דוד בן גוריון, שעמד אז בראש הסוכנות היהודית, שיגר מכתב לאגודת ישראל. המסמך הציג את עמדת המוסדות הלאומיים בנושאי דת ומדינה. מתברר שבאותה תקופה סיירו באזור נציגי ועדה מיוחדת של האו"ם, שנדרשה לגבש עמדה בשאלה אם לתמוך בחלוקת הארץ בין יהודים לערבים.
בן גוריון רצה חזית אחידה ולכן שיגר למנהיגי "אגודת ישראל" את מה שכונה בהמשך "מכתב הסטטוס-קוו", בניסיון להשיג את תמיכתם בהקמת מדינה לעם היהודי. המכתב של בן גוריון כלל ארבע התחייבויות – במדינה היהודית שתוקם יום המנוחה יהיה שבת, במתקנים ציבוריים יהיה אוכל כשר, תהיה אוטונומיה בחינוך גם לחרדים, ובתי דין דתיים יקבעו בנושאי נישואים וגירושים.
מאז פרסום המכתב נציגי החרדים דורשים שלא לאפשר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, בשם "הסטטוס-קוו". אלא שהם טועים – בן גוריון השתמש בנוסח מעורפל: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת", אבל הוא לא התחייב למנוע תחבורה ציבורית בשבת.
שנות ה-50: קורבן במלחמת השבת
פנחס סגלוב, ירושלמי שחזר בתשובה והפך לחרדי, נעצר מספר פעמים בשנות ה-50, בהפגנות נגד חילול שבת, הגם שהוא עצמו לא נחשד בשום מעשה אלים.
בשבת כ"ה באלול תשט"ז (1 בספטמבר 1956), אלפי חרדים מחו בכניסה לירושלים נגד חילולי השבת, ובהם היה גם סגלוב. זמן קצר לאחר ההפגנה הוא נמצא ללא הכרה והובהל לבית חולים. התברר כי הוא סובל משטף דם מוחי, ועוד באותו ערב הוא נפטר. בהלוויה השתתפו נציגים מכל הזרמים הדתיים, כולל הרב יוסף כהנמן מייסד ישיבת פוניבז' והרב הראשי יצחק הרצוג (סבו של נשיא המדינה יצחק-בוז'י הרצוג).
"החל מממשלת בגין שבה החרדים התנו את כניסתם לקואליציה בהפסקת טיסות אל על בשבתות, עובר במשחן שפירק את הקואליציה שני עשורים לאחר מכן וכלה בעבודות בגשר יהודית בתל אביב. החרדים נלחמים על השבת הישראלית, כי היא סמל היהדות בעיניהם"
המוות הטראגי יצר זעם ציבורי אדיר, ובתגובה הממשלה הורתה על הקמת ועדת חקירה. אלא שחברי הוועדה סירבו לקבל עדויות של חרדים אשר טענו כי ראו שוטרים וצעירים חילונים שהכו מפגינים באלימות חריגה. בוועדה טענו שהעדויות של החרדים לא אובייקטיביות, אלא נובעות מתפיסת עולמם. מכיוון שגופתו של סגלוב לא נותחה, הוועדה קבעה שאין להאשים את המשטרה במוות, ושגם אם שטף הדם בראשו של המנוח נגרם מחבלה ולא ממחלה, כל אדם שמשתתף בהפגנה צריך להיות מודע לסיכון שיידחף, יופל או יוכה במהלכה.
שנות ה-60: מנתב"ג לת"א
בשנות ה-60 קו אוטובוס של יונייטד טורס החל לנסוע בשבתות מנמל התעופה בלוד ועד לחוף הים בתל אביב. כידוע, החלום של כל תייר שיורד מהמטוס בנתב"ג הוא להגיע קודם כול לחוף הים ולנשק אותו. בפועל, כל תושבי גוש דן שרצו לרחוץ בים בסופי שבוע, נעזרו בקו הזה. ברבנות של תל אביב, שבשנות ה-30 עוד פרסמה פשקווילים שכותרתם "גילוי דעת על האיומים בדבר הפעלת תחבורה ציבורית בשבתות", הבינו שעדיף לשמור על פרופיל נמוך.
שנות ה-70: המטוסים שהפילו ממשלה
ביום שישי, 10 בדצמבר 1976, נחתו בבסיס תל נוף שלושה מטוסי F-15. אותם מטוסים שרשמו לזכותם 40 הפלות של מטוסי אויב, הפילו גם את ממשלת רבין הראשונה. מתברר שחלק משרי הממשלה שהשתתפו בטקס קבלת הפנים, לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. בהצבעת אי אמון שנערכה בכנסת, שניים מתוך שלושת שרי המפד"ל תמכו בהצבעת האי-אמון, יחד עם חברי "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" שישבו באופוזיציה. בתגובה להצבעה, ראש הממשלה יצחק רבין הודיע על התפטרות והליכה לבחירות, שבהן כידוע ניצח מנחם בגין.
"האירוע הזה מעיד כי המלחמה על השבת לא החלה מהחרדים", אומר ד"ר חיים זיכרמן, ראש בית הספר לנדל"ן בקריה האקדמית אונו וחוקר החברה החרדית. לדבריו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הוביל את "מסע המושבות", בין השאר במטרה להחזיר את החלוצים לשמירה על השבת. משמעות הדבר היא שבתחילה הובילו את המאבק אנשי הציונות הדתית ועם השנים החרדים נטלו את המושכות. זו לאו דווקא מלחמה על התחבורה הציבורית בשבת, אלא על כל הפעילות בשבת, החל מהפעלת קניון באשדוד ועד עבודות תשתית של הרכבת.
"כשמדברים על סטטוס קוו, צריך גם לשים לב שיש למעשה שניים כאלו", הוא מחדד. "בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה החרדים הפסידו לאורך השנים ולכן הם הלכו והשתבללו פנימה, תוך יצירת סטטוס קוו נוסף, פנים-חרדי. למעשה החרדים זנחו את המלחמה על המרחב הישראלי לטובת מאבק עיקש על האוטונומיה החרדית, ולא עסקו עוד בסוגיות כגון גיור, כשרות וכו'.
"חריג כמעט ייחודי לכך הוא השבת. החל מממשלת בגין שבה החרדים התנו את כניסתם לקואליציה בהפסקת טיסות אל על בשבתות, עבור במשחן שפירק את הקואליציה שני עשורים לאחר מכן וכלה בעבודות בגשר יהודית בתל אביב. החרדים נלחמים על השבת הישראלית, כי היא סמל היהדות בעיניהם. לא לחינם נקראת המפלגה החרדית 'יהדות התורה והשבת אגודת ישראל – דגל התורה'".
שנות ה-80: גם מטוסים נחים
אחרי הבחירות של 1981, ההסכם הקואליציוני שעליו חתם ראש הממשלה מנחם בגין עם אגודת ישראל קבע כי "אל על" תפסיק לטוס בשבתות. נכון שלא מדובר בתחבורה ציבורית שמיועדת למשפחות מרקע סוציו-אקונומי נמוך, אבל מכיוון שלא מדובר בגוף פרטי, אלא בחברת התעופה הלאומית של ישראל, החרדים התעקשו.
באוגוסט 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון, אגודת ישראל דרשה שחברת התעופה תפסיק באופן מיידי לטוס. בתגובה, 500 עובדי אל על מנעו מדתיים להיכנס לנמל התעופה. הנהלת החברה גם פרסמה בעיתונים היומיים מודעה שבה נכתב: "אל על נגד הטרור – לא ניתן לכפייה הדתית להשתלט עלינו". אבל באגודה התעקשו והמטוסים החלו לנוח בשבת.
שנות ה-90: קרבות בר-אילן
ביוני 1991 הגיע האדמו"ר מסאטמר לביקור בירושלים. ראש העירייה טדי קולק הורה באופן חד-פעמי לסגור בשבת את רחוב בר-אילן לנסיעה. עם השנים האזור הלך והתחרד, והדרישה לסגור את הרחוב בכל שבת לוותה לא רק בהפגנות, אלא גם בהשלכת אבנים על כלי רכב. אחרי שאהוד אולמרט הפך לראש העיר, הוא החליט בגיבוי שר התחבורה לסגור את הרחוב בשבת.
החילונים זעמו וטענו לא ייתכן מצב שבו גם אין תחבורה ציבורית בשבת, וגם למי שיש רכב פרטי מגיע עונש בדמות נסיעה ארוכה בניסיון לעקוף את ציר התנועה המרכזי הזה. באוגוסט 1996 הוציא בית המשפט העליון, שבראשו עמד אז אהרן ברק, צו ביניים נגד סגירת כביש בר-אילן בשבתות.
ד"ר גלעד מלאך, ראש התוכנית "חרדים בישראל" במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, רואה במאבק על בר-אילן אבן דרך היסטורית: "המאבקים של המגזר החרדי על תחבורה בשבת התקיימו ברובם סביב תחבורה פרטית באזורי המחיה של המגזר החרדי – בכביש בר-אילן בשנות ה-90, ורחוב השומר בבני ברק בשנות ה-70. מאבקים אלו הוכתרו לרוב בהצלחה כיוון שהתנהלו בטריטוריה חרדית או מתחרדת.
"היעדר תחבורה ציבורית בשבת למעט בצפון, כחלק מן הסטטוס קוו בישראל, מנע את הצורך במאבקים חרדיים, פוליטיים או ציבוריים. הנוכחות של חרדים בקואליציה לאורך מרבית השנים גם מנעה משרי התחבורה השונים לקדם תחבורה ציבורית מוגבלת, למרות שהדבר נמצא בסמכותם. בתחומים אלו ישנה הצלחה חרדית".
המאבק החרדי היה אפקטיבי?
"מאבקים של ממש סביב תחבורה ציבורית התקיימו בעיקר סביב פיתוח תשתיות תחבורה בשבת, בייחוד בתשתיות הרכבת. במקרים אלו התקשורת החרדית העמידה את הנושא על סדר היום באופן שאילץ לעיתים את ההנהגה הפוליטית החרדית להיכנס למאבק, בדרך כלל בהצלחה מוגבלת. גם המחאה החרדית סביב תחבורה ציבורית עירונית שהתפתחה בשנים האחרונות, 'נעים בסופ"ש' ועוד, לא צלחה".
אגב, בשנה האחרונה המחאה האלימה שבה לרחוב בר-אילן שבירושלים, בעקבות סלילת הקו הירוק של הרכבת הקלה. כמעט מדי לילה, קיצונים-חרדים מנסים לגרום נזק לציוד החברות הקבלניות, במטרה לטרפד את העבודות. הסיבה למחאה היא כפולה – הם גם לא רוצים שבמקום תחלוף רכבת שבה ייסעו נשים בלבוש לא צנוע, וגם קיים אצלם חשש שיבוא יום שבו בג"ץ יחליט להפר את הסטטוס-קוו ולהתיר לרכבת הקלה לפעול בשבתות וחגים.
שנות ה-2000: כישלון אמנת גביזון-מדן
בתחילת המאה ה-21 היה ברור שהסטטוס-קוו מת. בכל חלקי הארץ פעלו קניונים ומרכזים מסחריים, בתי קולנוע והופעות תרבות בשבת. על רקע זה, החרדים התנגדו לכל פשרה בנושא תחבורה ציבורית בשבת. כזכור, יהדות התורה אפילו פרשה מהקואליציה של ראש הממשלה אהוד ברק בספטמבר 1999 כמחאה על כך שחברת החשמל העבירה משחן בליל שבת.
בשנת 2000 הפרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן ניסו חיברו אמנה שנועדה לייצר פשרה בנושאי דת ומדינה. בין השאר הוצע לאפשר תחבורה ציבורית בשבת וגם אירועי תרבות ופנאי, אבל לצמצם את פעילות המסחר. החרדים אמנם מנעו את מימוש "אמנת גביזון-מדן", אבל היוזמה הזו שימשה השראה למיזמים דומים בהמשך.
רועי לחמנוביץ', לשעבר דובר ש"ס, כיהן בשנים 2019-2016 כמנכ"ל "קואליציית שבת שוויון", גוף שריכז ארגונים ואישים בניסיון לייצר הפרדה בין הפעלת תחבורה ואירועי פנאי בשבתות, לבין קיום מסחר, ברוח אמנת גביזון-מדן.
"ב-2016, סביב תחילת הקמפיין של 'שאבוס' – האוטובוסים שנסעו בהרצליה בשבת, נפגשנו עם הרב יעקב מדן", הוא מספר. הוא אמר שאם ניתן יהיה להסדיר בחקיקה כי הנהגים בשבת לא יהיו יהודים והתשלום בשבת לכולם יהיה באמצעות כרטיס חופשי-חודשי, הוא יתמוך בתחבורה ציבורית בשבת. "חשוב להבין כי להנהגה החרדית אין מוטיבציה להסדיר את הסוגיה, כי היא בשבת סגורה באזורי המגורים שלה. הציונות הדתית צריכה להיות הקטר בנושא, והשאלה היא האם הפילוג של הסרוגים לא יהיה המכשלה המרכזית להסדרה".
ומה יהיה גורל הרכבת הקלה בגוש דן?
"אני חושב שאם החרדים והדתיים לא יסבירו כיצד ניתן לאפשר פעילות שלה ברוח גביזון-מדן, היא תפעל בכל מקרה שלא על פי ההלכה".
שנות העשרה והלאה (2023-2010): יוזמות פרטיות
בעשור האחרון היו מספר יוזמות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. ב-2015, חייל משוחרר בשם רועי שוורץ-תיכון השתמש בכספי הפיקדון כדי לייסד את "נוע תנוע", אגודה שיתופית שמפעילה קווי אוטובוס בשבת. לטענתו, "בלתי אפשרי לשמור לאורך זמן על מצב שבו 80% מהציבור מעוניין בתחבורה בשבת אך זה לא קורה".
למה לא לכבד את הסטטוס-קוו?
"אין ולא היה סטטוס קוו, אלא רק תהליך מתמשך שבו כל צד מנסה לקדם את ערכיו. אך חשוב לציין שהערכים אינם שווים – החופש שלי לנסוע חייב לגבור על החופש של אחר למנוע ממני לנסוע. חופש וכפייה הם לא צדדים שווים לשום דיון. בסופו של דבר תהיה פה תחבורה ציבורית בשבת, אבל אין לאף אחד מה לחשוש מכך. היא תהיה למשל בפתח תקווה ולא תיכנס לרחובות פנימיים בבני ברק. אם יש שכונה או אזור חרדיים בעיר שברובה חילונית, לא תהיה בהם תחבורה בשבת".
מי שמתעקש לשפוך מים צוננים על המאבק למען תחבורה ציבורית בשבת הוא ד"ר הורוביץ. "לכאורה מכוניות פרטיות היו צריכות לפתור את הבעיה. יש גם מוניות, למרות שהן לא זולות ובטוח שמי שרוצה להגיע לים בשבת ואין לו רכב, יש לו חבר עם רכב", הוא אומר.
אז האם הפוליטיקאים החילונים משקרים כאשר הם דורשים תחבורה ציבורית בשבת ומציגים את עצמם כמגיני העם? על כך ד"ר הורוביץ משיב בדיפלומטיות: "אני חושב שתחבורה ציבורית בשבת היא אמצעי ולא מטרה".
