גם היום, 30 שנים אחרי פטירתו, אפשר לקבוע כי ישעיהו ליבוביץ, הפילוסוף היהודי הגדול והשנוי במחלוקת, חי מתמיד. נדמה שמאז מותו בשנת 1994 אין שנה שלא התפרסמו בה ספרים או סרטי תעודה עליו ועל הגותו.
סא"ל במיל' משה רבפוגל, מהנדס תקשורת במקצועו, הוזמן פעם על ידי ליבוביץ לביתו הצנוע והמפורסם ברחוב אוסישקין בירושלים. מאוחר יותר, כשבנו של משה סיפר לאביו שהוא טעון בשאלות אמוניות וביניהן גם כאלה שסובבות סביב הגותו של ליבוביץ, ארגן האב פגישה בין השניים. "בני אדם לא תמיד חושבים לעומק, וליבוביץ הכריח אנשים לחשוב", קובע רבפוגל וממשיך לשבח את איש המדע והפילוסופיה המנוח, "מבחינתי הוא היה מורה גדול שהעמיד את האמונה על הפן השכלי. הוא ביקש לטהר את האמונה מהסיגים שלה, מגידולי הפרא שצמחו בה, להביא משהו צרוף ונקי, או בלשונו – אמונה לשמה".
2 צפייה בגלריה
ישעיהו ליבוביץ. "הוא ביקש לטהר את האמונה מגידולי הפרא שצמחו בה"
(צילום: ברכה ל. אטינגר)
ספרו של רבפוגל, עם השם המאתגר "הרמב"ם וליבוביץ – הילכו שניהם יחדיו" (ספרי צמרת), ביקש לקחת את ליבוביץ, "המורה" כלשונו, אל מחוץ לאזור הנוחות שלו – אל שולחן שאליו מסבים גם גדולי החסידות ויהודים העוסקים בשאלות ראשוניות על נפש, על העולם הבא ועל השגחה פרטית. יתרה מכך, הוא העז לטעון כי ליבוביץ, ה"רמבמיסט" הגדול, לא תאם בהכרח את מה שבאמת חשב "הנשר הגדול", רבי משה בן מימון.
אבל הספר לא בא לאשר או לתת חותמת כשרות לליבוביץ, אלא אדרבה, לעמת אותו עם השאלות האמוניות הגדולות ביותר, וכאן לא עשה רבפוגל הנחות למורה הגדול: "אחד מרבותיי אמר שליבוביץ עשה נזק גדול, שהוא לא כיבד מספיק רבנים ולא ניתן לשים אותו בשורה אחת עם גדולי ישראל, אבל לי יש ויכוח איתו, גם בתפיסה שלו את הרמב"ם ובשאלות היסוד שלנו".
ליבוביץ, אומר רבפוגל באופן הגלוי ביותר, פגע לדעתו ביסודות האמונה של הרמב"ם. "אני בהחלט חולק עליו בעניין הזה. הוא היה איש נחוש, ישר ובעל כוונות טהורות, אבל הוא שגה, ולעתים אף סטה מההשקפות והיסודות של התורה", הוא טוען.
היחס לחסידות
פרופ' אביעזר רביצקי סיפר פעם כי ליבוביץ, שאיתו נהג אביו להתפלל, התבטא בחריפות כששמע שאביו צועד לתפילת מוסף בבית מדרש חסידי. ליבוביץ, שביקש בשפה קשה מאביו של רביצקי לא ללכת לאותו בית מדרש, לא אהד כפי הנראה את העולם החסידי, את הגותו ואת סמליו, או כמו שכתב בעצמו: "עולם החסידות זר מאד לרוחי". ליבוביץ סלד מן הסתם מהשאיפה המקננת בליבו של חסיד להתקרב ל"צדיק", מהעלייה לקברי הצדיקים ומהעיסוק האינטנסיבי בעולם הבא, בדבקות וברגש, בפרט בשמחה ובעירוב התחומין בין המצוות המעשיות לצרכיו ומאוויו של האדם.
אלא שרבפוגל אינו מוכן לקבל את ההבנה של ליבוביץ על החסידות: "החסידות לימדה אותנו שאין למציאות שאנו מכירים כל קיום אלא אם כן הקדוש ברוך הוא מחייה אותה ומעניק לה משמעות של הוויה קיימת בכל רגע ורגע. מעבר לכך, האמונה החסידית היא שבכל מצווה האדם משלים חלק מנפשו".
רבפוגל גם מסרב לאמץ את הטענה שהחסידות והקבלה נועדו רק לצרכיו האנושיים של האדם: "לא ייתכן שההבטחות שנתנה לנו התורה באמירה מפורשת כפי שפירשו חז"ל, 'למען ייטב לך – בעולם הזה ובבא', הן רק לצורך חיזוק האמונה שלנו".
אבל החיבור לרבי, לצדיק, שכה מוכרים לנו – מקובל עליך?
"בהחלט, וזו גם דעת הרמב"ם שהיה קרוב יותר לחסידות מאשר ליבוביץ. הרבי השביעי של חב"ד בדברי קודשו עמד על כך שהחסידות לא חידשה הרבה בדברי חז"ל, אלא באה להעיר אותנו אליהם, וזאת כדי לחזק בנו את מידת אהבת ישראל שהיא מרכיב חשוב ביהדות לפי דברי הרמב"ם וחז"ל. הרמב"ם אומר בהלכות דעות, למשל, שעל האדם להתחבר ולהידבק בחכמים ובצדיקים כדי שיושפע מהם לטובה, ומכאן הקשר שבין החסיד לצדיק".
היחס לנפש שבגוף
ליבוביץ, כידוע, לא ממש התלהב מהעיסוק בנפש, בנשמה וברוח בהקשרים דתיים. מלבד "הבעיה הפסיכופיזית" המפורסמת, חזר הפרופסור המנוח שוב ושוב על האמרה כי "התורה והנביאים אינם עוסקים אלא באדם החי ולא ב'נפש' האדם. אין רמז למציאותו של 'יש רוחני' נפרד ששמו 'נפש'".
גם כאן מצא רבפוגל זירה שבה הוא יכול להיאבק במדען והוגה הדעות הגדול: "ליבוביץ ראה את האישיות של האדם כאחת, אבל החסידות מכירה בנפש אלוקית ובנפש בהמית. אנחנו מכירים גם מושגים של דיבור, מחשבה ומעשה, לבושים של הנפש וזיכוך החומר עד כדי איחוד עם הרוחני. גם אצל הרמב"ם אנו מוצאים ב'שמונה פרקים' את היחס ל'כוח השכלי' הקשור לכאורה לנפש האלוקית, ואפשר להאריך עוד בזה".
יש השגחה פרטית או אין?
אחת התהיות המציקות ביותר ליהודי המאמין היא שאלת ההשגחה הפרטית האלוהית: האם אלוהים משגיח עלינו ועל מעשינו בכל שעה, בכל צעד או מהלך שלנו? האם הוא מתערב בזוטות או רק במהלכים הקוסמיים הגדולים? האם בכלל יש "שכר ועונש"?
משה רבפוגלליבוביץ סבר, בעקבות הרמב"ם, כי השגחה פרטית מגיעה מהכיוון ההפוך – מלמטה למעלה: האדם מכיר את ה', והוא מצידו מכיר או משגיח עליו. אבל גם "ההשגחה הפרטית" הזו לא מפקיעה את האדם מן "ההשגחה הכללית", שהיא בפשטות החוקיות של הטבע – או בלשונו של הרמב"ם, "עולם כמנהגו נוהג". אם נפשט זאת – אין השגחה פרטית במובן של זקן היושב למעלה עם חוטים, כפי שרגילים לדמיין את המושג, אלא במובן עמוק יותר של הכרת האדם את האל על ידי קיום המצוות והיחסים הנוצרים איתו.
רבפוגל סבור כי ליבוביץ לא הבין את הרמב"ם כראוי או "לא רצה להבין" אותו בעניין הזה: "'אפילו אם אדם נפצע בקוץ באצבעו – זהו עניין של השגחה ועונש' – וזהו ציטוט מהרמב"ם. גם ב'מורה נבוכים' בחלק השלישי יש התייחסות לאנשים העולים לספינה, כאשר חלק טובעים בים וחלק ניצלים, והרמב"ם מייחס זאת להשגחה ולרצון האלוהי".
ליבוביץ לא הכיר את הציטוטים האלו?
"הוא הכיר בהחלט, אבל הוא האמין שהרמב"ם דיבר בשתי שפות, בשני סוגי שיח – שפה למאמינים התמימים ושפה שנייה למאמינים הגבוהים, אלו שמקיימים את המצוות 'לשמן' ואינם מחפשים שכר ועונש. אבל אני סבור שהרמב"ם דיבר על כולם במשנה התורה שלו, שבו הוא סיכם את ההלכות ואת חז"ל, ונכון שהוא ממליץ על קיום המצוות מ'אהבה' שלא על מנת לקבל פרס, אבל הוא לא שלל את ההשגחה הפרטית".
תהיה תחיית המתים?
מה קורה אחרי שאנו חדלים לחיות? ליבוביץ, שנשאל על "מציאות פסיכית" לאחר המוות, השיב בלשונו המחודדת: "אמשול לך משל, אילו שאלת אותי, האם אפשרי צ'י-קאו-פינג, הייתי עונה לך, אינני מבין את פירוש המילה הסינית צ'י-קאו-פינג, לכן אינני יכול לענות. הנמשל: אינני מבין את פירוש המונח 'מציאות פסיכית אחר המוות' (משום שמציאות פסיכית מוכרת לי רק בחיים), לכן לא אוכל להגיד מאומה על 'אפשרות' כזאת". לרב חרדי שהתכתב איתו העיר כי עדיף בהחלט לעסוק במה שמתרחש עם האדם לפני המוות ולא במה שקורה אחריו.
ביחס לתחיית המתים, ליבוביץ לא פחד לשלול אותה כפי שהיא נתפסת בעינינו. הוא חזר והזכיר כי במורה נבוכים ובמשנה תורה לא מוזכרת תחיית המתים, וגם באזכור הקצר בפירוש הרמב"ם למשניות ("תחיית המתים כבר ביארנוה") הכוונה היא ביחס לאמרת חז"ל כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", אך אין כאן – כפי שאנו רגילים לחשוב מגן הילדים – החייאה של הגופות הנרקבות מתחת מיליוני המצבות.
אמירתו זו של ליבוביץ קוממה עליו רבים ולא מעט מכתבים, מאמרים ופולמוסים נרקמו סביבה. גם פה רבפוגל ניצב חד-משמעית, לטעמו, לצידו של הרמב"ם. "אחד מ-13 העיקרים של הרמב"ם הוא האמונה בתחיית המתים, וליבוביץ שלל אותו לחלוטין. הוא פגע כאן בעקרונות ויסודות האמונה של הרמב"ם", הוא סבור. "גם הרב יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי מפרשי הרמב"ם, אמר לי פעם: 'תחיית המתים הינה דבר שאינו ברור לפי השכל, אבל אנו מאמינים בו, זהו עניין אמוני', אבל ליבוביץ בפשטות לא האמין בזה".
