הקשר, התחושות ובעיקר הרצון להשתייך באמת – יחסי החרדים עם המדינה ו"הישראליות" נמצאים כבר שנים ברקע הדיונים על עתידה החברתי של מדינת ישראל, אבל ממשלת הימין מלא-מלא, אשר באה בין השאר להגשים את מרבית שאיפותיהם של החרדים, לקחה תהליכים של שנים ודחסה אותם לתוך מכבש של כמה חודשים טרופים.
התוצאה: ריאקציה אדירה של "הצד השני" אשר רואה לנגד עיניו ציבור שלם שצפוי לקבל פטור רשמי מהצבא ומלימודי ליבה, הגדלה של הקצבאות והטבות שונות. לכל נושא ברשימת הדרישות יש סיבה, וקל מאוד להגיד "החרדים" ולכלול ציבור שלם בכפיפה אחת, אבל מהו בעצם הבסיס הרעיוני שעליו נשען התהליך הזה? או במילים אחרות – האם החשיבה הגלותית עדיין פועמת במגזר החרדי גם 75 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל?
בניגוד למה שנהוג לחשוב החרדיות היא אחת התנועות המודרניות המרהיבות ב-200 השנים האחרונות. אחרי ככלות הכול, מה היא מודרנה? אם נסכם את כל הגישות המוכרות נוכל להצביע על רעיון מרכזי אחד: עצירת ההישענות המוחלטת על העבר ובניית מודלים חדשים שאינם כבולים למסורת.
זה בדיוק מה שעשתה החרדיות. עם התפתחותה של ההשכלה ובהמשך של הרפורמה, הבינו גדולי הרבנים האורתודוקסיים כי הם אינם יכולים עוד להישען על מה שהיה. כלומר, על התפיסות והפרקטיקות המוכרות. רבני הקהילות המקומיות החלו לאבד מסמכותם, שלא לדבר על השפעתם המועטה מחוץ לקהילה. אל מול המודרנה, התהוותה תנועה חרדית חדשה שהתאפיינה בערכים חדשים ושימוש בכלים מודרניים, ובהם החמרה הלכתית, עיתונות חרדית, הקמת מפלגה ומוסדות, ופיתוח מוסד-העל – "דעת תורה".
בהקשר זה נדמה כי השאלה המרתקת ביותר היא האם האלמנטים המודרניים הללו תורגמו לזניחת היחס הגלותי בכלל, ולשינוי היחס כלפי מדינת ישראל החדשה – זו שכידוע נשענת על האתוס האנטי-גלותי? התשובה מורכבת ונשענת על שני אלמנטים: הממד הפונדמנטליסטי של החרדים מחזיק עדיין ב"תודעת גלות" ושואף אליה; מאידך, הפרקטיקות שהם נוקטים מתגלות לעיתים כמודרניות להפליא, ואלו עשויות לכרסם גם בפונדמנטליזם.
הגלות היא מצב נפשי
האנתרופולוג סם היילמן מסביר כי "הגלות" היא לא רק עובדה היסטורית אלא מצב נפשי שהפרט החרדי מחפש ונושא אותו ללא הרף. היהודי החרדי, אומר היילמן, חי בתחושה כי הוא נאלץ להתמודד בכל רגע נתון עם עולם מודרני, מפתה, מסוכן ומאתגר, ועליו כ"בן הגלות" להיות דרוך וער לסכנות אלו. זו הסיבה שגם בביתו שלו יחוש היהודי החרדי כבן בלי בית, כמצוי עדיין בגלות. החרדה מסמנת כי כל שינוי, כל איום פוטנציאלי נמוך ככל שיהיה, עלול לערער ואולי אפילו לפרק את המבנה המוכר והבטוח.
זהו הבסיס להתבצרות התרבותית, לבדלנות החרדית שמייצרת חומות סמליות מול העולם החדש, הזוהר, הנוצץ והמסוכן. החומות הטובות מצליחות להותיר אותה עדיין שם, בגלות המוכרת, הבלתי טועה ונעדרת החידוש. זאת התיאוריה הסוציולוגית, אבל האם החרדים חיים עדיין בתודעה זו?
הציונות, השואה והתשובה הקשה של האדמו"ר
את הרטוריקה של סאטמר נדמה שכולם מכירים. החסידות ההונגרית הקיצונית, שהמשיכה את תפיסתה של חסידות שקדמה לה (מונקאטש), רואה בהקמתה של מדינת ישראל אקט של מרידה בקדוש ברוך הוא, שכן הגלות עדיין לא תמה: "שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל, ואלו הן, שלא לעלות בחומה (כלומר, לא לעלות לארץ נגד רצון הגויים)... ולא למרוד באומות". הציונות לדידו של האדמו"ר היא חטא כה חמור שעונשו היה השואה האיומה, ומכאן שגם כינונה של המדינה היא חטא חמור והיא מוגדרת כלא פחות מ"אבי אבות הטומאה".
האם תפיסת הגלות הטוטאלית של סאטמר חלחלה גם למיינסטרים החרדי? באופן מפתיע, דווקא בשנותיה הראשונות של המדינה עד לסוף שנות ה-60 גילתה החרדיות יחס חיובי למדינה. מלבד תנועת העובדים החרדית "פועלי אגודת ישראל" (פא"י) שהציעה לעיתים רעיונות הדומים לאלו של הציונות הדתית, גם תנועת האם החרדית-מרכזית אגודת ישראל קיבלה את הכרזת המדינה באור חיובי: נציגה – המשתייך לחסידות גור – חתם על מגילת העצמאות, גילויי שמחה על ניצחונות ישראל נרשמו באופן ברור ברחובות ואפילו במדיה החרדית, וגם ראש ישיבת פוניבז' לא רק הקפיד על תליית דגל בגג הישיבה, אלא אף נמנע מאמירת תפילת ה"תחנון" – השייכת לימות החול – בתאריך ה' באייר, בשל היותו סוג של יום טוב.
גם היחס להתנהגות "אנטי-גלותית" היה רך יותר. קוד הלבוש ה"שחור לבן" החרדי לא היה נוקשה, פלח חרדי ניכר התגורר בשכונות מעורבות ואחוז הגברים החרדים העובדים היה גבוה. אין פירושו של דבר שהתבטאויות של גדולי תורה נגד הציונות ונגד המדינה לא נרשמו בשנים אלו, אולם דומה כי את הרטוריקה המסתגרת, המבקשת לבדל את החרדיות באופן מוחלט מן הציונות, החילוניות והלאומיות, אפשר לייחס לשנות ה-70 עד לשיאה בשנות ה-90.
בין הרב שך לאדמו"ר מסאטמר
מה התרחש בשנות ה-70? החוקרים השונים חלוקים בדעתם. יש המזכירים את פרשת "האח והאחות" העצובה, שבה טיהרו הרב גורן ובית דינו את האחים לנגר מחשש ממזרות ואפשרו להם להינשא כדת משה וישראל. ההיתר של הרב גורן זעזע את השדרה הרבנית החרדית שהגיבה בחריפות יוצאת דופן, ובכך נוצר לא רק פער בלתי מתאחה בין המגזר החרדי לציוני-דתי, אלא הועצם באופן חסר תקדים מוסד "גדולי התורה" בעלי "דעת התורה" בראשותו של גדול הדור, הרב אלעזר שך. באותן שנים, וביתר שאת אחרי מהפך 77', התפתח גם עולם התורה – או כפי שהוא מכונה בעגה החרדית "עולם הישיבות" – ו"חברת הלומדים" המוכרת כיום הייתה לדרך החיים המרכזית של רוב הגברים החרדים.
הרב שך, שהשפעתו על סדר היום החברתי הפנים-חרדי ולעיתים גם החילוני הייתה מכרעת, גילה יחס נוקשה לאידיאלים החדשים בכלל, ולציונות בפרט. הוא שלל את הרעיון הציוני ככל תנועה אידיאולוגית אנושית שאין לה קיום, שכן האמין כי התורה הקדושה, העתיקה והגלותית היא מרכיב הזהות היחידי של העם היהודי – לא הערכים והאידיאלים החדשים, ולטעמו הזמניים, שהציעה הציונות. "אי-אפשר בימינו לגדול כיהודי אמיתי בלא לימוד בישיבה. שלא כימים ראשונים, כן ימינו אנו", הכריז הרב, ובכך הפנים את החשיבות של לימוד טוטאלי בישיבה.
נדמה שבשנים אלו, "תודעת הגלות" שאותה נושא החרדי כאמור על כתפיו, הגיעה לשיאה. הגדרת מרכיב הזהות הבסיסי ביותר של היהודי הייתה התורה הקדושה. היא ואין בלתה. לציונות, למודרנה ולערכים החדשים לא היה מקום. ההשלכה המעשית והמיידית של גישה זו הייתה חד-משמעית: חברת הלומדים הטוטאלית צמחה לממדים עצומים, אחוז הגברים החרדים העובדים צנח משמעותית, קוד הלבוש החרדי הפך לנוקשה, החומות הסימבוליות גבהו והיחס לציונות היה כיחס לכל אידיאלים שוקעים, דמיוניים וחסרי כל אחיזה אובייקטיבית.
"תודעת גלות": גלעד שליט כמשל
באחד הראיונות לעיתונות נשאל השר לשעבר יעקב ליצמן מה דעתו על תופעת הצעירים החרדים הפונים לאקדמיה. ליצמן, ללא היסוס, השיב מיד כי "אצלי בקהילה לא לומדים חד-משמעית". כשנשאל שוב על ידי המראיינים העיקשים מה דעתו, מכל מקום, על המגמה, השיב: "לא יודע".
האירוע הקטן הזה, שבו מתנער שר חרדי מאלפי חרדים וחרדיות הלומדים באקדמיה מאחר ש"בקהילה שלו לא לומדים" מהווה מיקרוקוסמוס לתפיסה החרדית הבסיסית הגורסת כי את המדינה שלנו, את החברה שלנו, ינהלו החילונים לעולם. למה? כי אנחנו החרדים חשים עדיין "בני בלי בית", אם נעשה שימוש בטרמינולוגיה של היילמן. אנחנו לא באמת אחראים על מה שמתרחש במדינה. בצבא, במשטרה, במשפט, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. לנו יש את חלקת האלוקים הקטנה שלנו, המוכרת, ושומה עלינו לטפחה היטב.
זוהי "תודעת גלות" מובהקת המתעלמת מההכרה כי המדינה שייכת גם לנו החרדים, ומכאן שעלינו לנהלה עבור כלל העם היהודי. במשך רוב שנותיה של המדינה, בחרו הנציגים החרדים בכנסת שלא להתמנות לשרים, אם לא אולצו לכך בידי בית המשפט. מספר גורמים עומדים בבסיס בחירה זו, אולם אחת התוצאות הישירות שלה היא היכולת "להימלט" מהכרעות לאומיות כבדות משקל.
כך למשל, כשהעם בישראל דימם סביב סוגיית שחרור גלעד שליט ושאלת המחיר הכבד של העסקה שנרקמה, נהנו חברי הכנסת, סגני השרים וראשי הוועדות החרדים-אשכנזים משקט מצפוני: הם בפשטות לא ישבו סביב שולחן הממשלה ומכאן שלא נדרשו לשאלה או להכרעה כבדת המשקל שהדירה שינה מכל אזרח ישראלי.
בשנים האחרונות המצב השתנה, אך לא בגלל הרצונות של הציבור החרדי אלא בשל בג"ץ, אשר ביטל את סידור "סגן השר" במשרדי ממשלה. אילו היה הדבר תלוי בהם הם היו שמחים להישאר מחוץ לשולחן הממשלה. עם זאת, גם במודל הקודם הם אומנם היו "בחוץ" ולא לקחו אחריות, אך זה לא אומר שהם היו חסרי שליטה. למעשה הם היו מעורבים מאוד, כמו משה גפני בתפקידו הנצחי כיו"ר ועדת הכספים.
כשהעם בישראל דימם סביב סוגיית שחרור גלעד שליט ושאלת המחיר הכבד, נהנו חברי הכנסת, סגני השר וראשי הוועדות החרדים-אשכנזים משקט מצפוני: הם בפשטות לא ישבו סביב שולחן הממשלה ומכאן שלא נדרשו לשאלה או להכרעה כבדת המשקל
תודעת גלות פונדמנטליסטית זו מובילה באופן ישיר לעובדה כי החרדים בוחרים, עדיין, לא רק שלא לציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בעמידת דום בצפירה "כמנהג הגויים", אלא אף לא להקדיש את לימוד התורה בישיבות ובמוסדות החינוך לבנות – בתאריך זה (או בכל תאריך אחר) – לעילוי נשמת הנופלים "כמנהג היהודים". בסופו של דבר הם אולי סבורים: זהו איננו הבית שלנו, ובטח לא הבית המשותף שלנו.
חוסר ביטחון עצמי: אנחנו נחליט מה לומדים
גם בתנועת ש"ס הנחשבת בעיני רבים לפרגמטית יותר מאחותה האשכנזית, אפשר להבחין ב"תודעת גלות" הרמטית שלא מאפשרת לה לפתח ערוצים עדכניים בשדות המרכזיים שבהם מתמודדת לא רק הישראליות, אלא אפילו החרדיות השואפת להתחדש. כך למשל מונעת ש"ס, בדיוק כמו אחותה הליטאית, הקמת כל זרם חינוכי חרדי חדש (המוכר בשם ממ"ח – ממלכתי חרדי, הכולל לימודי ליבה מלאים ומפוקחים על ידי גורמים חיצוניים), ומתכנסת סביב הערוץ הפרטי שלה על כלל תכניו ומשמעויותיו.
שתי המפלגות, הליטאית והספרדית, לא רק מגלות רתיעה – שלא לומר התנגדות והתנכלות – רק מול לימודי ליבה מלאים ומפוקחים, אלא אף מול הענקת רישיון לזרם חדש כלשהו. הרתיעה הזו היא ביטוי מובהק לתודעת הגלות. הפחד כי המבנה החברתי, הערכי והדתי המוכר והבטוח עלול להתפרק אם רק יאפשרו לתלמידים חרדים לדעת מה ההבדל בין פרזנט-פרוגרסיב לפרזנט-סימפל, ואולי עוד כמה ערכי סולידריות ישראליים, הוא תפיסת הגלות בהתגלמותה – והוא מוכיח כי החברה החרדית, עדיין, לא יצאה ממנה.
האם זה עדיין עובד?
באחד הסיפורים המיוחסים לרב מבריסק, מנהיג היהדות החרדית בקום המדינה (לצד החזון איש), פנה הרב לאחד המפגינים הרדיקליים נגד הממשלה והבהיר לו כי הוא ציוני. לתדהמתו של המפגין הקנאי הסביר כי במעשה ההפגנה מוכיח האיש שהוא מושפע מהציונות ובמידה מסוימת אף הופך לחלק ממנה. היעדר האדישות וההתכתבות הבלתי פוסקת עם ערכיה מייצרים קשר בלתי אמצעי ומשפיע עם מושא ההפגנה.
יש שלושה אלמנטים מרכזיים שמשפיעים כיום על המודרנה החרדית: פיתוח מודל "חברת הלומדים" לממדי ענק שבה כל נער חרדי מוסלל למוסדות חינוך של לימודי קודש בלבד, פיתוח דוקטרינת "דעת תורה" למקור סמכות אבסולוטי המעניק שליטה על קהל ענק והעצמת הכוח הפוליטי החרדי שהחל משנת 1977 הפך ללשון מאזניים.
שני האלמנטים הראשונים כרוכים בקשר בלתי ניתן להתרה באלמנט השלישי. הכוח הפוליטי מעניק ל"דעת התורה" עוצמה אבסולוטית, המעניקה בתורה איתנות פוליטית. החיבור לשלטון מאפשר את המשכיותה של "חברת הלומדים" וזו מצידה מזרימה חיים לכוח הפוליטי.
אלא שלחיבור הזה יש גם מחיר, ולעיתים הוא גבוה. כך למשל, נרשמת הערצה רחבה לראש הממשלה נתניהו בקרב צעירי החרדים. במסיבת שבע הברכות לנכדת יו"ר דגל התורה גפני, הריעה קבוצת ענק של צעירים חרדים למנהיג החילוני. היה זה אך טבעי. הפוליטיקה החרדית כאמור קיבלה ממדי ענק והצעירים המודעים והמעורים כבר לא מסתפקים בה, אלא שואפים לסטאר האורגינל – לכהן הגדול שלה, ל"ביבי". עיתון "יתד נאמן" שהבין את גודל האירוע מיהר לתקוף בשם אחד מגדולי הרבנים: "אוי לאותה בושה... על השמועה כי באה שבני תורה נדחפו לחלק כבוד ולהושיט יד לראש הממשלה וחבורתו, בשעה שידוע שהמה כולם כופרים בד' ותורתו, ובפרט שעומדים בראש המדינה אשר כולה נגד התורה וכל החינוך הס מלהזכיר בה שם ד'".
את הצעירים החרדיים, בדיוק כמו את הוריהם, מתברר, ההתקפות לא מרשימות. העיסוק הבלתי פוסק בפוליטיקה, ההערצה לראש הממשלה והמעורבות העמוקה בסוגיות ישראליות כמו שאלת הרפורמה המשפטית מוכיחים: הישראליזציה פושטת כאש בשדה קוצים. באתר "כיכר השבת" החרדי, למשל, בוצע סקר שממנו עלה כי לא פחות מ-88 אחוזים מהציבור החרדי בעד הרפורמה המשפטית שהציג השר לוין. זהו נתון מדהים. מסתבר כי המגזר החרדי שדה יורה מתעלם מבית המשפט הישראלי ותופס אותו "כערכאת גויים" בכלל, מעורב דה פקטו עד צוואר בשאלת אופייה החוקתי והדמוקרטי של המדינה הישראלית.
העיסוק הבלתי פוסק בפוליטיקה, ההערצה לראש הממשלה והמעורבות העמוקה בסוגיות ישראליות כמו שאלת הרפורמה המשפטית מוכיחה: הישראליזציה פושטת כאש בשדה קוצים בקרב הצעירים החרדים
אם בעבר מקובלת הייתה האמרה החרדית כי ביום שבו תתנכל מדינת ישראל וזרוע הביצוע שלה – בית המשפט העליון – לחרדים, "אנחנו ננטוש את המדינה ונהגר לחו"ל", מדו"ח שפורסם בימים אלו ממש על ידי קרן רש"י וקרן גנדיר עולה תמונה שונה לחלוטין. 54% מאוכלוסיית הצעירים במדינת ישראל ציינו כי היו מעדיפים להגר לחו"ל ולעשות רילוקיישן כזה או אחר, בעוד אצל החרדים 9% בלבד השיבו כי היו נוטשים את המדינה ולו לפרק זמן קצר. במילים אחרות, במדד "התרופפות השייכות" למדינת ישראל מובילים צעירי החרדים בעוצמת שייכותם לישראל בפער ניכר על פני אחיהם החילונים.
האבחנות הללו ידועות היטב להנהגה החרדית, וב"יתד נאמן" פורסם לפני ימים ספורים מאמר מערכת נרחב המנסה בסוג של "קרב מאסף" להזכיר לרחוב החרדי את ערכי היסוד החרדיים שנדמה כי נשכחו, ובהם הדרישה לזכור כי "בית המשפט אינו מתנהל על פי חוקי תורת משה... אין לנו עניין במקום זה... אומנם אנו שומרים את חוקי הסדר הקיימים... אך אין לנו כבד למפרשי החוק... המושג דמוקרטיה הוא זר לנו ביסודו".
הביטאון החרדי הקשוב לרחשי הלב של צעיריו הניצים אף שואף, באופן חד-משמעי, להתחשבות "גלותית" בממשל האמריקני: "ההתגרות באומות... אי-אפשר לאטום אוזן לקולות הבוקעים מהבית הלבן ומביעים מורת רוח מדאיגה... זוהי השעה הכי לא נכונה להתעלם... זו גם דרך בחזרת סכנה". לבסוף דורש המאמר להזכיר כי אולי יש לחשב מסלול מחדש כדי לממש אלמנטים מסוימים החשובים לעולם החרדי, גם אם משמעות הדבר בחירה בדרך חדשה שאינה בהכרח תמיכה ברפורמה של מפלגת השלטון.
בין פונדמנטליזם לפרקטיקה
אבל ה"יציאה מהגלות" אינה מתמצית רק במישור הפוליטי והלאומי. גם השפה עברה תמורה. מעט מאוד צעירים חרדים, אם בכלל, דוברים רק יידיש ולא את העברית המודרנית. והשימוש בשפה אינו רק אינסטרומנטלי. הוא נושא בתוכו לא מעט סמלים, דימויים וגם ערכים ישראליים. שורת מחקרים מצביעה על החדירה של השפה העברית ומכאן גם של ערכיה המודרניים למחוזות השמרניים ביותר.
ב"יתד נאמן" פורסם לאחרונה מאמר מערכת נרחב המנסה בסוג של "קרב מאסף" להזכיר לרחוב החרדי את ערכי היסוד החרדיים שנדמה כי נשכחו, ובהם הדרישה לזכור כי "בית המשפט אינו מתנהל על פי חוקי תורת משה... אין לנו עניין במקום זה"
אז מה דומיננטי יותר, התודעה גלותית או ההיסחפות למודרנה? ההישענות על הישן והמוכר או אימוץ העולם החדש?
התשובה היא הדואליות הפועלת בין הפונדמנטליזם לפרקטיקה: האידיאולוגיה, שלא לומר הרטוריקה החרדית, שואפת לפונדמנטליזם החרדי. הדי-9 של פינדרוס מול בית המשפט העליון, והיחס של גפני והחברים מש"ס למוסדות החינוך הממלכתי-חרדי, לפמיניזם החרדי ולאקטיביזם החברתי מרכיבים את יסודותיה של החרדיות. הם מדגישים כי הם אינם אלא שלוחי ציבור המהווים "פה" בלבד לגדולי התורה האמיתיים, אך הפרקטיקה של השרים ויושבי הראש של הוועדות היוקרתיות שקועה עד צוואר בפוליטיקה ובתקציביה – פוליטיקה שגם מקבלת ללא היסוס את היות יו"ר הכנסת הומוסקסואל מוצהר, והיא אולי – אין צורך לומר – מודרנית לחלוטין. כך גם הכלים שבהם הם עושים שימוש לקוחים מהעידן המודרני: מוסדות חינוך ותקשורת חזקים וכלל-ארציים מחד, וביסוס מסיבי של דוקטרינת "דעת התורה" מאידך.
7 צפייה בגלריה
חברי הכנסת גפני ופרוש מרכינים ראש בזמן נאומו של יו"ר הכנסת הנכנס אמיר אוחנה
(צילום: חזקי ברוך, ערוץ 7)
ומה באשר לחרדים "הרגילים", אברכי המשי ובעלי הבתים העמלים לפרנסתם? גם הם כבר לא נמצאים בגטו ברמה הפרקטית. הם עדיין עשויים להפטיר את המנטרה החרדית המוכרת, "גולעס (גלות), מה לעשות, אנחנו בגולעס", רק שגם הם מודעים לכך שהיא נמצאת רק במבנה-העל האידיאולוגי, הפונדמנטליסטי. ברמה הפרקטית הם נחלצו מהגלות זה מכבר.
האם הדור הצעיר הגדל לתוך העולם המודרני יצליח לזכור כי מבנה-העל, החשוב יותר, עדיין תומך בתודעת הגלות, או שההתבוססות הפרקטית במודרנה תדחיק את השורשים האידיאולוגיים?
התהייה היחידה שנותרה היא עד כמה אפשר יהיה לאחוז באותה דואליות המפרידה בין הממד הפונדמנטליסטי לזה הפרקטי, האם האחרון לא ישפיע על הראשון וייצור בו מטמורפוזה? האם הדור הצעיר הגדל לתוך העולם המודרני יצליח לזכור כי מבנה-העל, החשוב יותר, עדיין תומך בתודעת הגלות, או שההתבוססות הפרקטית במודרנה תדחיק את השורשים האידיאולוגיים?
"מהמודרנה", כתב פעם אליעזר שביד ביחס לגישה החרדית, "אי-אפשר להימלט"; האם החרדיות הישראלית תהיו זו שתוכל לה אף לאורך זמן? התשובות יגיעו בקרוב.
במאמר זה נעזרתי בעבודותיהם של הפרופ': בנימין בראון, ניסים ליאון, יאיר הלוי, קימי קפלן, אליאב טאוב, מיכל פרנקל
