מאז תחילת המלחמה בישראל, המונח "דוקסינג" (doxing) – חשיפת מידע על אדם ברבים בניגוד לרצונו ולאישורו – זוכה לעדנה מחודשת בעולם. משני צידי המתרס אנשים טוענים שנעשה להם שיימינג פומבי באינטרנט ונחשף עליהם מידע בניגוד לרצונם רק כי השתתפו בפעילות פרו-פלסטינית או פרו-ישראלית – החל בסטודנטים במאהלי המחאה בקמפוסים שטוענים שקלסתרון שלהם מופץ בין מעסיקים שונים כדי לגרום לפיטורם או למנוע העסקה בעתיד, וכלה במשאיות שמסתובבות ברחבי ערים ומקרינות תמונות של מפגינים ותולשי כרזות חטופים, או סרטונים ומסמכים מזהים שפורסמו ברשתות ואף הביאו את המשטרה למעצרים, כמו במקרה של הנער עדן און.
"דוקסינג" הוא תחדיש שהתפתח באנגלית מהמילה "Docs" (מסמכים). לצד ארגונים שלמים שמקדישים את עצמם למטרה, לעיתים באופן מעורר מחלוקת, כמו Canary Mission ו-StopAntisemitism, אפשר למצוא לא מעט עבודת דוקסינג-גרילה של אינדיבידואלים ברשתות החברתיות. אבל שורשי התופעה נעוצים עוד הרבה לפני הבלגן הנוכחי, ואפילו לפני המצאת המרשתת.
7 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה על הלשכה הלאומית לעריקות. תמונותיהם של גברים שנעלמו הופיעו במודעות
(צילום: באדיבות מכון YIVO)
ב-1911 למשל הוקמה סוכנות שלמה, ה-National Desertion Bureau (הלשכה הלאומית לעריקוּת, בתרגום חופשי), שהשתמשה בין השאר במודעות בעיתונים כדי לאתר ואף לבייש בעלים יהודים שנמלטו מנשותיהם וממשפחותיהם, ולהעמידם לדין. "בעלים נמלטים, משפחות נואשות: סיפורה של הלשכה הלאומית לעריקות" – תערוכה חדשה בניו יורק של המכון למחקר יהודי YIVO, בשיתוף המועצה היהודית לשירותי משפחה וילדים, עוקבת אחרי ההיסטוריה של הלשכה הלא-נודעת הזאת, ומאגדת יחד לראשונה רשומות, מסמכים ותצלומים שאגרה בתקופת פעילותה עד שנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20.
מתברר שלמרות התפיסה שרווחה אז לגבי בעלים יהודים – נאמנים, מפרנסים טובים, לא שותים בהגזמה, לא אלימים – עידן ההגירה ההמונית היהודית ממזרח אירופה לצפון אמריקה ולישראל היה מלווה בטלטלה תרבותית וחברתית איומה, עוני וכישלון. מאפיין עצוב אחד של העידן הזה היה תופעת המשפחות השבורות, שהתרחשה בקנה מידה המוני. הבעיה של נטישת גברים יהודים את משפחותיהם הייתה כה חמורה, מסבירים אוצרי התערוכה החדשה שנפתחה במכון YIVO ב-17 ביוני, עד כדי כך שבאותה תקופה כל מי שהסתובב ברחובות הלואר איסט סייד לא יכול היה להתעלם מהמדיומים המקומיים שהתמחו במעקב אחר בעלים נעדרים והציעו את שירותיהם לכל המרבה במחיר.
הלשכה לעריקות חברה לעיתונים פופולריים ביידיש עם קהל קוראים יומי של מאות אלפים כמו הפארווערטס (כיום אתר החדשות היהודי-אמריקני The Forward), כדי לפרסם טורים קבועים שנודעו בשם "הגלריה של הבעלים הנעדרים", ובהם הופיעו צילומי "מאג שוט" ותיאורים פיזיים ואישיותיים של גברים שהשאירו את נשותיהם ומשפחותיהם בערפל. המודעות פורסמו לרוב בחינם, לעיתים גם כללו תמריץ כספי למציאת העורק או כל מידע שיוביל להסגרתו, והטורים האלה היו להיט. אפילו רבנים אורתודוקסים רבים העדיפו להשתמש בעיתונות היהודית למציאת עורקים כדי לעזור לנשים עגונות, אף שהעיתונים האלה נחשבו פרו-משכיליים ולא הלכתיים.
מעקב אחר 18 אלף מקרים
בניסיון לתת מענה ל"מגפה החברתית" הזאת בקהילה היהודית, הלשכה הלאומית לעריקות עבדה עם מספר רב של ארגונים ממשלתיים ופרטיים כדי למצוא את הגברים הנוטשים ולאלץ אותם לשלם מזונות והוצאות ילדים במקרה הטוב, או לרצות מאסר במקרה הרע. מ-1905 ועד שנות ה-60 של המאה הקודמת, הלשכה עקבה אחר יותר מ-18 אלף מקרים. קובצי המעקב שלה עשירים בפרטים ולעיתים קרובות הם נובלות קצרות כשלעצמם, עם פרטים על הטרגדיה של פירוק נישואים, ילדים נטושים וחורבן כלכלי.
ד"ר אדי פורטנוי: "היו מקרים של גבר שמנהל רומן או הומוסקסואל בארון שברח לעיר אחרת, והיה צריך לעקוב אחריהם כי הם לא שילמו על ילדיהם. הרבה אימהות שנותרו מאחור לא היו יכולות להרשות לעצמן להאכיל את ילדיהן ושלחו אותם לבתי יתומים"
גם בארץ, עיתונים כמו "המליץ", "המגיד" ו"הלבנון" פרסמו מודעות רבות של נשים עגונות וקרוביהם. כמה מקרים יוצא דופן של עגינות אף זכו לסדרה של כתבות בעיתונות היהודית – "המתחזים" בגרסה המקורית, אם תרצו. מקרה טלנובלי אחד, שמתאר החוקר הישראלי ד"ר חיים שפרבר במחקרו על תופעת הנשים העגונות בחברה היהודית, הוא של יצחק וולדורף משנת 1888. וולדורף נטש את אשתו בווינה והיגר לניו יורק, שם נשא עד מהרה אישה נוספת. לזוג נולדו שלושה ילדים, אך כעבור זמן מה אשתו השנייה נפטרה ווולדורף הפקיד נערה לשמש אומנת לילדיו. כעבור שנה וולדורף נשא את האומנת הצעירה לאישה. הכלה הטרייה, וההרה מתברר, הזמינה את אימה מווינה הרחוקה לניו יורק, ואז, הפלא ופלא – נודע לכולם כי האישה השלישית של וולדורף היא גם בתו.
התברר שכאשר נטש וולדורף את אשתו הראשונה בווינה היא הייתה בשלבים ראשונים של היריון. הנערה בגרה ועברה לניו יורק, שם החלה לעבוד כאומנת עבור וולדורף. הפרשייה נדונה בהרחבה בעיתונות העברית והיהודית האמריקנית, ולדברי ד"ר שפרבר, הדיון הציבורי התייחס לא רק למקרה עצמו אלא לבעיות של החברה היהודית, שנבעו מתופעת ההגירה באופן כללי.
אחד המוצגים בתערוכה מתאר מקרה נוסף משנות ה-20 של המאה ה-20, ובמרכזו משפחת זוסמן שעברה מג'רזי סיטי לשיקגו, שבה התגוררה משפחתה של האישה. הגבר היה מבוגר משמעותית ממנה, והם גידלו יחד את חמשת ילדיו מנישואים קודמים. כעבור שבוע אחד בלבד בשיקגו, הגבר ברח חזרה לניו ג'רזי. בתלונה שהגישה האישה ללשכה הלאומית לעריקות היא הסבירה שהדרישות המיניות של בעלה היו מוגזמות. בשיחות שלה עם אנשי הלשכה התברר גם שהייתה לגבר נטייה להתפרצויות זעם ולגידופים והוא היה מכה אותה ואת הילדים. היא נותרה לגור עם ההורים, אבל אלה דווקא רצו שתחזור לבעלה כי היו עניים מאוד ולא היו מסוגלים לפרנס את כל המשפחה.
בסופו של דבר, כפי שהמסכמים בתערוכה מלמדים, הלשכה לעריקות שימשה כמתווכת בין בני הזוג, גרמה להם להתפייס, והעורק חזר לשיקגו לחיות עם משפחתו. "המקרה הזה חושף אותנו החוקרים לכל מיני פרטים מוזרים כמו חיי המין שלהם, פרטים אישיים ואירועים שערורייתיים. אלה לא דברים שאתה קורא עליהם בספרי ההיסטוריה היהודית", אומר ד"ר אדי פורטנוי, אוצר התערוכה וגם האוצר הראשי של YIVO.
7 צפייה בגלריה
מודעה שדיווחה על גברים שנטשו את משפחותיהם. שיימינג אינו דבר חדש
(צילום: באדיבות מכון YIVO)
זה לא קצת צהוב? למה חשוב שאני אדע את כל זה?
"קודם כול, המידע הזה פשוט מעניין. בסופו של דבר היה כאן ארגון שירות סוציאלי יהודי שראיין אנשים על בעיות בנישואיהם, אז המרואיינים נטו להיות פתוחים לגבי כל הבעיות שלהם בחיים, ולכן אתה מקבל הרבה פרטים שאפילו לא קשורים לעובדה שהם יהודים, אלא אוניברסליים, של אנשים עם בעיות בזוגיות. זה פשוט מרתק ויוצא דופן מבחינה אנתרופולוגית, לקרוא את זה, כי זה לא משהו שאתה נתקל בו בדרך כלל בחומרי ארכיון.
"כל מקרה מספר סיפור, וכולם שונים מאוד זה מזה. הלשכה באמת התעמקה בחיים הפרטיים של האנשים האלה בצורה חסרת תקדים והגיעה למסקנות בלתי צפויות. היו למשל מקרים של גבר שמנהל רומן או הומוסקסואל בארון שברח לאיזו עיר אחרת, והיה צריך לעקוב אחריהם כי הם לא שילמו על ילדיהם. הרבה אימהות שנותרו מאחור לא היו יכולות להרשות לעצמן להאכיל את ילדיהן עוד והן שלחו אותם לבתי יתומים. בתי היתומים היהודיים היו אז מפוצצים. זה היה נורא טרגי והיה צורך אמיתי להיכנס לתמונה".
מעין משטרה חשאית
רוב העריקות התרחשו בארצות הברית, אבל היו גם מקרים בינלאומיים רבים, וללשכה היו קשרים ענפים עם סוכנויות ברחבי העולם – בארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה. אף על פי שרוב העריקים היו גברים, היו גם נשים שערקו – אבל כשגברים עזבו, הם היו יכולים ללכת לכל מקום, לעשות כל דבר שירצו ולהיות מי שהם בחרו, לפחות בתיאוריה. לעיתים קרובות הם נדדו ברחבי המדינה והעולם, אבל במקרים לא מעטים הם נשארו קרוב יותר לבית, בשכונה סמוכה, מספיק רחוק כדי להרגיש בטוחים. כמה מהגברים שנטשו את משפחותיהם השאירו את החיים היהודיים מאחור. לפעמים גברים היו עוזבים כדי לקיים יחסים עם נשים לא יהודיות, ולפעמים, לפחות לפי הדיווחים, הנטישה הייתה מפני שאחד מבני הזוג היה יהודי והאחר לא.
ברוב המקרים הלשכה ניסתה לפשר ולהחזיר את הבעלים כדי לשלם בהסכמה את התמיכה הנדרשת. במקרים רבים המטרה של הנשים הנטושות הייתה רק להתגרש כדי שיוכלו להתחתן מחדש, והאינטרס של הקהילה היה לטאטא את השערוריות המביכות האלה כמה שיותר מהר מתחת לשטיח
מבחינת הקהילה היהודית, הייתה חשיבות לכך שדווקא ארגון יהודי מטפל במקרים האלה. לא רק כי אנשיו הכירו את השטח והנפשות הפועלות טוב יותר מכל גוף ממשלתי, כמו המשטרה ובתי המשפט – אלא גם כדי למנוע אנטישמיות. לדברי ד"ר פורטנוי, התופעה של גברים שנטשו את נשותיהם ומשפחותיהם לא הייתה קיימת רק בקרב יהודים, אלא הייתה תופעה שכיחה יחסית בקרב כלל המהגרים: "זה נקרא 'גירושים של האדם העני'. כל מי שהיה עני ולא יכול היה להרשות לעצמו גט, פשוט נטש. אז, לעומת היום, היה קל מאוד 'להיעלם'. אבל הקהילה היהודית הייתה נבוכה במיוחד מהעניין הזה, ואנשיה הרגישו שיהיה בעייתי עבור משפחות יהודיות שננטשו על ידי בעלים ואבות להישען על כספי סיוע ציבורי. מעבר למבוכה, הם פשוט חששו שזה משהו שייצור אנטישמיות".
7 צפייה בגלריה
מסמך ארכיון של הלשכה הלאומית לעריקות. היו גם נשים שערקו, אבל רוב העורקים היו גברים
(צילום: באדיבות מכון YIVO)
כך נוצרה הלשכה, במימון פילנתרופים וארגוני צדקה יהודיים ברחבי ארצות הברית ובפרט בניו יורק. נשים התבקשו להגיש את הבקשות שלהן לאחד ממשרדי הלשכה שפוזרו בין הקהילות היהודיות במדינה. הן כללו כל פרט אפשרי על אודות הגבר שעזב: מהיכן הוא מגיע, במה עוסק, מה ההשכלה שלו, באילו שפות הוא שולט, לאן הוא יכול היה ללכת, מיהם קרוביו, האם היו בעיות בזוגיות בימים או בלילות. הלשכה לעריקות הייתה משתמשת באנשיה ובקשריה כדי לפתוח בחקירה ולמצוא את הגבר, וכאמור פרסמה גם תמונות בעיתונים.
אם צריך, הלשכה גם הייתה עוצרת את הגבר בעצמה ודואגת שייכנס לכלא על נטישת ילדיו. למעשה היא תפקדה כמעין "משטרה חשאית" שעבדה עם הרשויות הממשלתיות נגד עריקים יהודים. למרות הכלים שברשותה, ברוב המקרים הלשכה בעיקר ניסתה לפשר בין בני המשפחה ולהחזיר את הבעלים כדי לשלם בהסכמה את התמיכה הנדרשת. במקרים רבים המטרה של אותן נשים נטושות הייתה רק להתגרש כדי שיוכלו להתחתן מחדש, והאינטרס של הקהילה היה לטאטא את השערוריות המביכות האלה כמה שיותר מהר מתחת לשטיח.
לא תמיד זה נשאר בקהילה, וכפי שמתאר ד"ר שפרבר, לפעמים למודעות הציבורית בנושא היו השלכות בתחומים אחרים. פושעים ונבלים, למשל, שהגיעו למסקנה כי נושא הנשים העגונות יכול לספק להם פרנסה. כך למשל ד"ר שפרבר מתאר את סיפורו של משה גולדשטיין מקהיר, שטען כי הוא שליח הנושא גט מיצחק פינקל לאשתו אסתר זיסל. פינקל היה אמור להתגורר לחופי הים הכספי, בעוד אסתר התגוררה באוקראינה. גולדשטיין עבר בעיירות רבות ברוסיה וביקש בהן מיהודי המקום לממן לו את הוצאות הנסיעה, מאחר שהוא מבצע מצווה קדושה.
בפרשה אחרת, הפרסום הניכר שקיבל המקרה של בתיה פריזטובה הביא שני נוכלים להציג עצמם כאביה וכבעלה, במטרה להוציא כספים מקהילות יהודיות. הם טענו שהאב מצא את הבעל והוא מביא אותו למקום מגוריה של בתיה במטרה לתת לה גט.
סטודנט יהודי מותקף בידי פרו-פלסטיני באוניברסיטת טוליין
(צילום: StopAntisemitism)
בשנות ה-50 המאוחרות ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, מספר הגברים העורקים שהיו תחת מעקב הרשויות צנח דרמטית, בהם גם יהודים. הצורך בלשכה הלך והתפוגג. "יהודים נכנסו יותר למעמד הביניים והיו יכולים להרשות לעצמם גירושים. היו הרבה פחות יהודים שנטשו את המשפחה שלהם אז כבר לא הייתה דחיפה לכך, זה כבר לא היה נחוץ", מסביר ד"ר פורטנוי. "מאחר שזאת הייתה אופרציה שמומנה על ידי הקהילה היהודית עצמה, בשלב מסוים הקהילות החליטו שזה לא באמת מתפקידן, להיות גנרל שמטפל בעריקות ולחפש גברים שנטשו את משפחותיהם".
אבל עוד בטרם נסגרה הלשכה, עובדיה הפעילו לחץ על מחוקקים שהוביל בסופו של דבר להקמת מערכת בתי המשפט לענייני משפחה במדינת ניו יורק. עד אז, אם אב נטש את משפחתו או לא תרם למשפחה כלכלית, לא הייתה תשתית שדרכה אפשר לכפות עליו לעשות זאת.
את מה שראינו בתחילת המאה ה-20 במעקב אחרי בעלים נמלטים, אפשר אולי לראות היום בפרופילים שנחשפים ב-X או בפייסבוק. שיימינג לסרבני גט הוא רק דוגמה אפשרית אחת. אז, כמו היום, הניסיון להשתמש בחשיפה ציבורית כדי להילחם בעוולות חברתיות מזכיר לנו שמאחורי כל דוקסינג עומד אדם עם סיפור מורכב. בין אם מדובר בסטודנטים פעילים או בבעלים נמלטים, חרב הבִּיוּשׁ חדה משני צידיה. מה שהתחיל אז במודעות בעיתונים ביידיש, הפך היום לפוסט ויראלי ברשתות החברתיות, ואולי זו הזדמנות לעצור ולחשוב – האם באמת למדנו משהו חדש, או פשוט מצאנו דרכים מהירות יותר להפיץ את אותו סיפור ישן.
