סוגיית עסקת החטופים שנמצאת על הפרק כבר מזמן לא נידונה רק סביב שולחן הקבינט או זרועות הביטחון, אלא גם בזירות נוספות, ובין השאר גם בראי היהדות וההלכה. תומכי העסקה מצטטים את הרמב"ם שקבע כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", אחרים מביאים את דברי המשנה הקובעת כי "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן".
השבוע פרסמו רבנים בכירים בציונות הדתית מכתב ובו דבריו של ראש ישיבת מרכז הרב המיתולוגי, הרב שאול ישראלי, בנושא עסקאות שבויים, שקבע כי "מצווה להציל שבויים, אך לא במחיר של סיכון כלל ישראל". מנגד, בשבוע שעבר הרב הראשי לשעבר, יצחק יוסף, אמר בכינוס בבית הנשיא כי דווקא יש לפעול לקיום עסקה בהקדם. לדבריו, "החטופים זה פיקוח נפש עכשווי. מותר לשחרר את כל המחבלים הארורים האלו – ואחר כך אם יעשו משהו קטן, מיד יהרגו אותם. צריך להתפלל עליהם (על החטופים), שכולם יחזרו לביתם".
בסדרת ספרי העיון "תחומין", העוסקים בסוגיות הלכתיות ותורניות מהיבט מדיני ושלטוני, עמלו בשבועות האחרונים הרב יעקב יקיר והרב יאיר קרטמן, ראשי בית מדרש "תורת המדינה" בירושלים, על מאמר הלכתי בנושא "שחרור חטופים בשעת מלחמה", המבוסס על מקורות מהיהדות. המאמר מציב את החטיפה כאירוע מלחמתי לאומי.
"מה שעולה מהמאמר הוא שהשאלה המרכזית היא שאלת הניצחון במלחמה", מציין הרב יעקב יקיר. "יכולה להיות עסקה כמו שהייתה העסקה הראשונה, שמאפשרת את המשך הלחימה ואת הניצחון, אם היא משרתת את יכולת ההתקדמות שלנו בלחימה. אבל אם יש סתירה בין הדברים, ומישהו אומר ש'החטופים קודמים לניצחון', הוא פשוט טועה. זו לא עמדת התורה. אנחנו במלחמה, ובמלחמה העיקרון הוא שצריך לנצח".
הרב יצחק יוסף על עסקת חטופים: "פיקוח נפש"
(צילום: בית הנשיא / לע"מ)
בין השאר מתואר במאמר מקרה שהתרחש ב-1970: "בסוף קיץ תש"ל, נחטף על ידי מחבלים מטוס חברת TWA, שיצא מישראל לכיוון ניו יורק. על סיפון המטוס שהה, בין יתר החטופים, הרב יצחק הוטנר, מגדולי תלמידי החכמים באמריקה. קבוצה של עשירים מתלמידיו רצו לפדותו בדמים מרובים (סכום כסף גדול) בתיווך משרד החוץ האמריקאי. לדעתם, כיוון שהרב הוטנר היה מופלג בחוכמה מותר לפדותו גם ביותר מדמיו. הרב יעקב קמינצקי התנגד למהלך זה. לדבריו, הסוגיה של פדיון שבויים על הלכותיה נוהגת רק בעת שלום, ואינה רלוונטית לעת מלחמה: 'דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום', אבל בשעת מלחמה אי-אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאויב באמצע המלחמה".
הרב קמינצקי קבע אז כי המצב במדינת ישראל הוא מצב מלחמה. אומנם לא הוכרזה מלחמה באותה עת, אבל לדעתו, עצם ההתנגדות הערבית לקיום המדינה, המלחמות, הפיגועים והמהומות – הכול המשך למלחמת העצמאות ומלחמה בפועל של האויבים נגד קיומה של ישראל. הרב צבי שכטר, שהביא את דבריו, כתב כי בשעת מלחמה אין להתחשב בסכנת היחידים אלא בסכנה של העם כולו.
לפי דברי הרב קמינצקי והרב שכטר, מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה, ולכן השיקול המנחה בשחרור חטופים הוא הניצחון במלחמה הכוללת על קיום המדינה. לדברי הרבנים יקיר וקרטמן, קביעה זו "נכונה כפל כפליים כאשר אנו במצב של הכרזת מלחמה רשמית".
4 צפייה בגלריה
הרב יאיר קרטמן (מימין) והרב יעקב יקיר. סבורים שהשאלה המרכזית היא שאלת הניצחון במלחמה
(צילום: יעקב אפללו)
עוד הם מצטטים במאמר את הרב ישראל רוזן, שכתב כי אין להסיק מסוגיית "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם" למצבים שבהם התמורה לשחרור השבוי אינה ממונית. הרב רוזן סבר כי "בשאלה הניצבת במדינת ישראל על אודות שחרור שבויים במחיר שחרור מחבלים רבים – לדעתי ההלכה ניטרלית, ומשאירה את השיקול הטקטי למנהיגות השלטונית, הממלכתית".
ניצחון במערכה מול סכנת חיים של יחידים
הרבנים יקיר וקרטמן כותבים במאמרם כי "החטופים נהיו, בעל כרחם, חלק מהמלחמה, וכך יש לדון בשחרורם". הם מציינים כי "הניצחון במערכה קודם לסכנת החיים של היחידים", ומבהירים: "יודגש כי מבט לאומי זה החותר אל הניצחון, יכול שיאפשר עסקה להשבת חטופים, אם, אכן, היא מקדמת את הלחימה ומובילה להכרעת האויב". הם כותבים שהיציאה למלחמה כרוכה, בוודאי, בסיכון חיילים ואזרחים – ובדרך הטבע, גם ב"מלחמת מצווה" יש נפגעים.
לדבריהם, את העיקרון כי הממשלה צריכה לשקול את נושא החטופים מתוך הראייה המלחמתית הכוללת, ניסח הרב יעקב אריאל ביחס לחטופי אנטבה: "יש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי, שבו חלים כללים אחרים. היה מקום אפוא לראות גם את בעיית חטופי אנטבה כבעיה מלחמתית. שהרי בסופו של דבר מלחמה לנו במחבלים ביבשה, בים ובאוויר, וכן בן ערובה נחשב לחייל בחזית איומה זו. וכמו בכל מלחמה על המפקד מוטלת האחריות הכבדה לשקול בכל מקרה את שכרו של סיכון לעומת הפסדו במצבו הפרטי וביחס למערכה כולה, הוא הדין כאן, רשאית הממשלה להחליט אם לסכן את החטופים לשם הצלחתה של המלחמה הכוללת במחבלים, או להפך לסכן את המדינה במקרה חריג זה על מנת להציל את החטופים".
הרבנים יקיר וקרטמן מציינים על סמך מקורות הלכתיים שכאשר יהודים מותקפים בגלל היותם יהודים, מחויבים גם אחיהם שאינם בסכנה לבוא לעזרתם. במקרים כאלה, מצווה על כל אחד מישראל להסתכן בפעולה צבאית להצלת היהודים הנתונים בסכנת נפשות, וכמובן הדבר נכון גם לסוגיית החטופים. הם מדגישים כי יש להעדיף פעילות צבאית על פני "עסקת כניעה", כלשונם, כאשר הדבר אפשרי, וטוענים כי "עסקה דוגמת עסקת שליט, של שחרור 1,027 מחבלים עבור חייל אחד, היא כישלון וחילול השם".
עוד הם כותבים כי "לעומת תקופת הגלות, עידן הריבונות היהודית מאפשר הפעלת כוח ליישום מדיניות של צדק ומחייב את הנהגת הציבור למגר את תופעת חטיפת בני הערובה היהודים בפרט, ואת ארגוני הטרור בכלל. זהו תיקון העולם באמת, ועל ההנהגה לפעול בדרך פעולה אסטרטגית וצופה פני עתיד על מנת להשיגו". הם מציינים גם שמקורות התורה ממקמים את הדין במקום מרכזי במערכת השלטונית: "שמירת החוק והמשפט גוברת גם על סכנת נפשות ליחידים. ההיבט של קיום השלטון ושמירת המשפט, משליך ישירות על המגבלה לשחרר מחבלים רוצחים מורשעים. שחרור שכזה מכרסם תחת יסודות הדין והמשפט וגורם לדם יהודי להיות הפקר בעיני הגויים".
שני הרבנים לא פוסלים על הסף כל עסקה, אבל מציינים כי כבר בדוח ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה אפשר לאתר את הצורך בגיבוש חלופות לשחרור חטופים במקום עסקאות. הם מזכירים גם את דוח ועדת שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים, שמסקנותיו לא אומצו ואף לא פורסמו במלואן מעולם.
בדוח ועדת וינוגרד נכתב כי "הטענה שצריך לעשות כמעט הכול על מנת להחזיר חטופים, על אף עוצמתה הרגשית, אינה עומדת בפני הביקורת. אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים על ידי כך אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים. יש אפוא להקדיש חשיבה אסטרטגית ומבצעית יצירתית ומעמיקה על מנת למצוא דרכים להרתיע את אויבינו מחטיפות או לגרום להם להחזיר את החטופים ללא עסקאות כאלה".
איך נראה "תיקון עולם"?
הדברים אקטואליים במיוחד במציאות שבה חמאס חותר להבטחה ישראלית להפסקת המלחמה, או לכל הפחות להסגת חלק מכוחות צה"ל מרצועת עזה, במקביל לשחרור המוני של מחבלים שאחראים לפיגועים רצחניים.
4 צפייה בגלריה
עצרת בכיכר החטופים בתל אביב. דוח ועדת וינוגרד הזהיר מנהירה אחר עסקאות
(צילום: פאולינה פטימר)
"עולם ההלכה מרובה במחלוקות", אומר הרב שי סימינובסקי, חבר מערכת "תחומין", "זה אומר קודם כול שצריך לבחור את הדעה המתקבלת יותר על הציבור ומחוברת למציאות, ויש גם עוד שיקולים, ועדיין כל אחד צריך לפרוס את התפיסה שלו בהלכה ולשטוח את דעתו. בשורה התחתונה קובע המאמר שלממשלה יש שיקול דעת רחב, ולא מתווה דעה אחת או עמדה קונקרטית שצריך לדבוק בה ולהחליט על פיה. מה שכן עולה ממנו הוא שאסור לבודד את סוגיית החטופים מהמכלול, והמכלול כולל את כל שיקולי המלחמה, הסיכונים בעתיד וההשלכות הרחבות על הביטחון. השאלה היא מה בסופו של דבר שומר ומקדם את הביטחון של עם ישראל".
הרב סימינובסקי מתייחס להיבט הרחב יותר שמבקש המאמר להציג: "יש משפט שהמשנה אומרת, שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, 'מפני תיקון העולם'. תיקון העולם השתרש היום בתרבויות רבות כדבר טוב ונכון, ותיקון העולם בהקשר הזה ביקש להביע משהו בתקופות שבהן כל מיני קהילות נקלעו לקשיים כאלה ואחרים. המחויבות של הממשלה היא לראות את מכלול השיקולים, וזה בהקשר שלנו תיקון העולם".
לדבריו, "כאשר החטיפה או השבי נעשו במסגרת מאמץ מלחמתי נגדנו, אנחנו צריכים לבחון את הנושא מנקודת המבט הזאת – איך אנחנו מנצחים במלחמה ומתוך כך פודים את השבויים. ככל שהממשלה תשתכנע שעסקה יכולה להרים את רוח העם, כמו העסקה הקודמת שהייתה כזאת, אז רשאית הממשלה לקבל החלטה כזאת כשלנגד עיניה נמצא המכלול. אבל מי שאומר: 'אל תתחשבו בשום שיקול, קודם השבויים וכל השאר יחכה בצד' – לזה אין עיגון בהלכה".
